ת"א 22407-08, רונית הרפז זיו נ' בטוח לאומי-סניף רמת-גן
כב' השופט חגי ברנר
07.10.2009
העובדות:
1. התובעת, עו"ד בהכשרתה, עבדה כמטפלת בביתה של אישה בשם אתי הירשמן מאז חודש ספטמבר 1999 ועד לארועים נשוא התביעה. המוסד לביטוח לאומי פנה אל התובעת לראשונה בשנת 2003 בדרישה לתשלום דמי ביטוח לאומי בגין השנים 2001- 2003, משום שסבר כי היא אינה מועסקת. התובעת השיבה לנתבע פעם אחר פעם והבהירה לו כי היא מועסקת על ידי גב' הירשמן מאז שנת 1999, אך פניותיה לא הועילו. ביום 30.6.2004 שלח הנתבע שישה צווי עיקול לבנקים ולחברות אשראי, בגין חוב כביכול של התובעת.
החלטה:
2. אין ספק כי משלוח צווי עיקול ביחס לאדם מסוים, המציגים אותו כמי שאינו משלם את חובותיו באופן שלא היה מנוס אלא להטיל עיקול על רכושו, מהווים פרסום לשון הרע נגדו משום שהם עלולים לפגוע בשמו הטוב, להשפילו ולעשותו מטרה לבוז או ללעג. לא פעולת העיקול כשלעצמה היא זו שיוצרת את הפגיעה בשמו הטוב של אדם, אלא עצם העובדה שמציגים את אותו אדם בפניו של צד שלישי כאדם שאין מנוס מהטלת עיקול על נכסיו בגין חובותיו. החוק אינה מתנה את החבות בגין פרסום לשון הרע בהיכרות כלשהי בין הנפגע לבין מי שנחשף לפרסום הפוגע. די בכך שהפרסום עלול לפגוע בשמו הטוב של הנפגע, גם אם מי שנחשף לפרסום כלל איננו מכיר את הנפגע.
3. הנתבע טוען כי עומדת לו חזקת תום הלב לפי ס' 16 לחוק. גם אם הנתבע פעל בתום לב, עדיין תום לב לבדו איננו מהווה הגנה מתביעה בגין פרסום לשון הרע. תום הלב הוא רק רכיב אחד, הכרחי אמנם, להגנה לפי סעיף אחר של החוק, הוא ס' 15, אך עדיין המפרסם חייב להראות כי מתקיימת בפרסום אחת מבין חלופותיו של ס' 15 לחוק, שרק היא, בצירוף תום הלב, מהווה הגנה לפי ס' 15 לחוק. הנתבע כלל לא טרח לטעון או להראות כי מתקיימת בפרסום אחת מבין חלופותיו של ס' 15 לחוק. הנתבע פעל בחוסר תום לב ובאטימות של ממש בכל דרך התנהלותו עם התובעת, וממילא לא יכולה לעמוד לו הגנת תום הלב.
4. נקודת המוצא הסטטוטורית היא שהמעביד, ולא העובד, הוא שחב בתשלום דמי הביטוח הלאומי. על כן, ברגע שדווח לנתבע, על ידי המעבידה גב' הירשמן, כי היא מעסיקה את התובעת מאז חודש ספטמבר 1999, ידע הנתבע היטב כי התובעת אינה חבה בתשלום דמי ביטוח לאומי בגין השנים 2000-2003, וזאת בין אם המעסיקה שילמה את דמי הביטוח הלאומי ובין אם לאו. הנתבע ידע היטב כי החוב במלואו, ככל שהוא קיים, מוטל על המעסיקה לבדה ושומה היה עליו לגבות את החוב מן המעסיקה, ולא מן התובעת. עם כל הכבוד לקשיים המנהלתיים שבפניהם ניצב הנתבע בבואו לגבות דמי ביטוח מן המעסיקים, רק משום שאלה לא ציינו את מספר תיק הניכויים שלהם, אין הוא יכול להפוך את העובד לבן ערובה ולגבות ממנו חובות כספיים החלים על המעסיק לבדו. הדבר אינו ראוי וגם איננו חוקי, ויש להצטער על כך שגוף ציבורי דוגמת המוסד לביטוח לאומי, עושה דין לעצמו ומשתמש בכלי רב העוצמה של פקודת המיסים (גביה), שלא למטרה שלשמה נועד, ונגד עובדת שברור בעליל כי אינה חייבת בחוב דמי ביטוח לאומי.
5. הנתבע פרסם לשון הרע על התובעת, ואין בפיו כל הגנה על פי החוק, שעשוייה היתה להצדיק את הפרסום הפוגע. אשר על כן, הנתבע ישלם לתובעת פיצויים בסך של 50,000 ש"ח.
כב' השופט חגי ברנר
07.10.2009
העובדות:
1. התובעת, עו"ד בהכשרתה, עבדה כמטפלת בביתה של אישה בשם אתי הירשמן מאז חודש ספטמבר 1999 ועד לארועים נשוא התביעה. המוסד לביטוח לאומי פנה אל התובעת לראשונה בשנת 2003 בדרישה לתשלום דמי ביטוח לאומי בגין השנים 2001- 2003, משום שסבר כי היא אינה מועסקת. התובעת השיבה לנתבע פעם אחר פעם והבהירה לו כי היא מועסקת על ידי גב' הירשמן מאז שנת 1999, אך פניותיה לא הועילו. ביום 30.6.2004 שלח הנתבע שישה צווי עיקול לבנקים ולחברות אשראי, בגין חוב כביכול של התובעת.
החלטה:
2. אין ספק כי משלוח צווי עיקול ביחס לאדם מסוים, המציגים אותו כמי שאינו משלם את חובותיו באופן שלא היה מנוס אלא להטיל עיקול על רכושו, מהווים פרסום לשון הרע נגדו משום שהם עלולים לפגוע בשמו הטוב, להשפילו ולעשותו מטרה לבוז או ללעג. לא פעולת העיקול כשלעצמה היא זו שיוצרת את הפגיעה בשמו הטוב של אדם, אלא עצם העובדה שמציגים את אותו אדם בפניו של צד שלישי כאדם שאין מנוס מהטלת עיקול על נכסיו בגין חובותיו. החוק אינה מתנה את החבות בגין פרסום לשון הרע בהיכרות כלשהי בין הנפגע לבין מי שנחשף לפרסום הפוגע. די בכך שהפרסום עלול לפגוע בשמו הטוב של הנפגע, גם אם מי שנחשף לפרסום כלל איננו מכיר את הנפגע.
3. הנתבע טוען כי עומדת לו חזקת תום הלב לפי ס' 16 לחוק. גם אם הנתבע פעל בתום לב, עדיין תום לב לבדו איננו מהווה הגנה מתביעה בגין פרסום לשון הרע. תום הלב הוא רק רכיב אחד, הכרחי אמנם, להגנה לפי סעיף אחר של החוק, הוא ס' 15, אך עדיין המפרסם חייב להראות כי מתקיימת בפרסום אחת מבין חלופותיו של ס' 15 לחוק, שרק היא, בצירוף תום הלב, מהווה הגנה לפי ס' 15 לחוק. הנתבע כלל לא טרח לטעון או להראות כי מתקיימת בפרסום אחת מבין חלופותיו של ס' 15 לחוק. הנתבע פעל בחוסר תום לב ובאטימות של ממש בכל דרך התנהלותו עם התובעת, וממילא לא יכולה לעמוד לו הגנת תום הלב.
4. נקודת המוצא הסטטוטורית היא שהמעביד, ולא העובד, הוא שחב בתשלום דמי הביטוח הלאומי. על כן, ברגע שדווח לנתבע, על ידי המעבידה גב' הירשמן, כי היא מעסיקה את התובעת מאז חודש ספטמבר 1999, ידע הנתבע היטב כי התובעת אינה חבה בתשלום דמי ביטוח לאומי בגין השנים 2000-2003, וזאת בין אם המעסיקה שילמה את דמי הביטוח הלאומי ובין אם לאו. הנתבע ידע היטב כי החוב במלואו, ככל שהוא קיים, מוטל על המעסיקה לבדה ושומה היה עליו לגבות את החוב מן המעסיקה, ולא מן התובעת. עם כל הכבוד לקשיים המנהלתיים שבפניהם ניצב הנתבע בבואו לגבות דמי ביטוח מן המעסיקים, רק משום שאלה לא ציינו את מספר תיק הניכויים שלהם, אין הוא יכול להפוך את העובד לבן ערובה ולגבות ממנו חובות כספיים החלים על המעסיק לבדו. הדבר אינו ראוי וגם איננו חוקי, ויש להצטער על כך שגוף ציבורי דוגמת המוסד לביטוח לאומי, עושה דין לעצמו ומשתמש בכלי רב העוצמה של פקודת המיסים (גביה), שלא למטרה שלשמה נועד, ונגד עובדת שברור בעליל כי אינה חייבת בחוב דמי ביטוח לאומי.
5. הנתבע פרסם לשון הרע על התובעת, ואין בפיו כל הגנה על פי החוק, שעשוייה היתה להצדיק את הפרסום הפוגע. אשר על כן, הנתבע ישלם לתובעת פיצויים בסך של 50,000 ש"ח.
את פסק הדין המלא תוכלו למצוא בתקדין, המאגר המשפטי הטוב ביותר בישראל, הכולל במנוי אחד מעל ל-500,000 מסמכי פסיקה וחקיקה וכחצי מיליון כתבות עיתון גלובס !!!
http://www.takdin.co.il
http://www.takdin.co.il
