למה אהבה טובה מתחילים מהסוף? 

למה אהבה טובה מתחילים מהסוף?

הרי לא אתחרט
על ערש דווי
על כך שבמהלך חיי
אהבתי ונאהבתי יותר מדי

כשלגן עדן עבר לו אבא
החלטתי שמעתה והלאה
כל יום הוא היום הראשון
והיום האחרון בחיי

אז יצרתי לי בדמיוני
והרכבתי על עיני
משקפי אהבה
משקפי "ערש דווי"

דרכם אני מתבוננת
על חיי שלי היום,
בגילי העכשווי בזמן הווה
על עצמי וכולי ממש ברגע זה
אך לא מעמדת "חיים לנצח",
אלא דווקא ההפך - מהסוף להתחלה
מפסגת ערש דוויי שלי - מנשימת אפי האחרונה

כשאני מביטה דרכם
על עצמי בזמן הווה
משקפי ערש דוויי,
הן עוזרות לי לזהות, להבחין ולוודא
מי, מה ואיך שאני
הזקנה העתידית הגוססת
באמת עכשיו כרגע
בכל תחום בחיי אוהבת

כי הרי לא אתחרט
על ערש דווי
על כך שבמהלך חיי
אהבתי ונאהבתי יותר מדי

מודה,
אני לפעמים
קצת עדיין מפחדת
להיות לגמרי אהובה ואוהבת

כמה טיפשי מצידי
בגילי העכשווי,
במיוחד אחרי
ניסיוני, צערי ואובדני

לא נורא,
כל יום אני בגסיסה מתאמנת
ובכל שעה אני נעשית זקנה
קצת יותר חכמה ומוכשרת

הרי אף אחד מאיתנו
לא יתחרט על ערש דווי
על כך שבמהלך חייו
הוא יותר מדי אהב ונאהב

אלא נביט בחמיצות אחורה
על כל הרגעים
שלא היו לנו מספיק
שחלות או ביצים
ללכת על כל הקופה
עם מי, עם מה, למה ואיך
שאנחנו באמת אוהבים
בכל תחום ותחום בחיים

אנחנו לבטח נצטער
על כך שברחנו מלהתמודד
עם הפחד והכאב שמציפה
הפרידה מהנוחות המדומה
כדי למלא את מצוות הלב
הלוא על כך אנחנו נייבב

הרי לא נתחרט
על ערש דווי
על כך שבמהלך חיינו
אהבנו ונאהבנו
הרבה יותר מדי

אלא נתבייש על שפעם
עשינו חשבון למה יגידו
החינוך, ההרגלים הישנים,
החברים, המשפחה והשכנים

שעכשיו על קברנו הטרי
פרחים שלא בהכרח לטעמנו
הם מניחים, ובדמעה הם הולכים

ועוד כמה רגעים
הם יושבים עלינו שבעה
ומספרים כמה היינו
כל כך טובים ונחמדים

אך הם לא יגידו עלינו בסוף
שהיינו יותר מדי אוהבים
או יותר מדי אהובים

למה אהבה טובה מתחילים מהסוף?

הרי לא אתחרט
על ערש דווי
על כך שבמהלך חיי
אהבתי ונאהבתי יותר מדי