מה מקומה של הזדהות בתהליך ייעוץ ארגוני ? 

שאלות בנושא הזדהות במרחבי הייעוץ, הם שאלות מורכבות המעסיקות יועצים ארגוניים, באשר הם, על בסיס יומיומי. שאלות אלו מתחדדות, מטבע הדברים בזמן משבר ארגוני, ועל אחת כמה וכמה הן חזקות כאשר מצד אחד מצוי הנועץ הישיר, מנגד מצוי מתווה המדיניות הארגונית ובתווך, בקו התפר המורכב, מצוי היועץ. במצב זה לכל אחד מהצדדים סט ציפיות משלו, שלמרבה הפרדוקס, סותרות זו את זו. לנועץ הישיר משאלה שהיועץ ייצג אותו מול מתווה המדיניות, ישכנע אותו בצדקתו, ירים את קרנו וישיב את השקט על כנו. למתווה המדיניות משאלה שהיועץ יצליח לשכנע את הנועץ בצדקתו ולנתבו לאמץ את התנהגויות הרצויות בעיניו. הימצאות היועץ בתווך מזמנת התלבטויות רבות. כל נקיטת עמדה מחשידה את היועץ בהזדהות עם הצד השני. לא פעם היועץ ניצב מול "אשמת" ההזדהות ונדרש לה.

סיטואציות אלו מעלות מספר שאלות עקרוניות ביחס להזדהות במרחב הייעוצי:

- האם יש מקום להזדהות במרחבי הייעוץ ?
- האם הציפיה להיעדר הזדהות הינה ריאלית בהתחשב באופיו האנושי של היועץ ?
- היכן הציפיה המקצועית שתתמקם הזדהותו של היועץ - עם ההנהלה או עם הנועץ - והאם האחד מוציא את השני בבחינת או או ?
- האם הזדהות עם הנועץ אינה רצויה ?

ראשית נגדיר מהי הזדהות :

ההגדרה הפסיכולוגית של מנגנון ההזדהות הינה: תהליך בו האדם מושפע מסוכן ההשפעה ומאמץ את התנהגותו או עמדותיו, מתוך רצון להידמות לו.

לרוב, בשפת היומיום, אין הכוונה להגדרה פסיכולוגית זו. בשיח היומיומי הכוונה במילה הזדהות היא הבנה והסכמה לעמדתו של אדם, לתחושותיו או להתנהגותו.

מעניין לערוך בדיקת ניהול הזדהות אצל השליח הכי מפורסם של אלוקים והיועץ האישי שלו- משה רבנו; שהיה מעורב בתיווך המשבר הגדול ביותר בתנ"ך- חטא העגל (שמות, כי תשא, פרק לב).

סיפור חטא העגל נחלק לשלוש סצנות:
בסצנה הראשונה משה עולה להר סיני ומתמהמה שם 40 יום ו-40 לילה. בזמן שמשה מדבר עם השכינה, העם הופך קצר רוח, בונה עגל זהב, מקריב עולות, שותה וסובא.
ה' שומע זאת ואומר למשה:
"לך רד כי שיחת עמך אשר העלת מארץ מצרים : סרו מהר מן הדרך אשר ציויתים עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלוקיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים :....ראיתי את העם הזה כי עם קשה עורף הוא : ועתה הניחה לי וייחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול :".

אלוקים חווה תחושת בגידה הגורמת לשבר אמון, כעסו מתגבר והוא רוצה להשמידם. למשה הוא מתייחס בנפרד מהעם ומחטאו והוא מבטיח לו גדולה וייקר בהנהגת עם אחר. בכך מפריד אלוקים את האינטרס האישי של משה מזה של עם ישראל. אך משה שקיבל עליו מלכתחילה מטרה ספציפית להבאת העם לארץ המובטחת מייד נזעק, למרות שהוא מצוי עדיין על ההר ואינו מודע לקורה במחנה העם. והוא מגיב :
"ויחל משה את פני ה' אלוקיו ויאמר למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה : למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים ולכלותם מעל פני האדמה שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך : זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדך אשר נשבעת להם .....: "

משה מגייס את כל הטיעונים בכדי להרגיע את הקב"ה ולבטל את רוע הגזירה- ההשקעה בעם עד כה שתרד לטמיון, הלשונות הרעות, זכות אבות וההבטחה שניתנה.
ואכן : "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו :"

בסצנה השנייה משה יורד מן ההר, רואה את העגל ואת המחולות ומבצע שלוש פעולות דרמטיות :
משבר את הלוחות, שורף את העגל באש, טוחן אותו עד דק, מפזר אפרו על המים ונותן לבני ישראל לשתות זאת ולבסוף קורא לבני לוי ושולח אותם למשימת המוות הבאה : "עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו :" הם מבצעים את הפקודה ובאותו היום נופלים חלל כשלושת אלפים איש.
למחרת משה מוכיח אותם ואומר להם "ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם :"

משה היה בתחתית ההר יממה אחת בה הוא מוקיע את התנהגות העם בכלים הקיצוניים ביותר המצויים ברשותו.

בסצנה השלישית משה עולה שוב להר ומבקש מה' למחול לעם : "אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלוקי זהב : ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת :"

כאן משה מגיב להצעה הקודמת שקיבל מהקב"ה, בו הופרד גורלו הפרטי מזה של העם תוך הבטחה להנהגה עתידית על עם אחר. תגובת משה כורכת יחד את גורלו עם זה של העם בעודו אומר לה' שאם אין לו כוונה לסלוח לעם הוא מבקש להיעדר מספר הספרים.
אלוקים מתרצה, כידוע ומשבר חטא העגל מגיע לסיומו.


ניתן לראות בסיפור זה שני תפקודים מקבילים של משה - מול ה' ומול העם.
מול ה'- משה מייצג את העם, מסביר, מבקש, משכנע עד כי ה' יכול לחוש בהזדהותו עם העם.
מול העם- משה מייצג את ה', מוכיח, כועס ומעניש עד כי העם יכול לחוש בהזדהותו עם ה'.

זאת אומרת שמשה מפגין במקביל גם את מידת הדין והאמת הצרופה וגם את מידת החסד והחמלה. נשאלת השאלה האם משה מזדהה עם שני הצדדים או, לחילופין, לא מזדהה עם אף צד.

שאלה נוספת מעניינת היא כיצד חשים הצדדים ביחס לתפקוד תיווכי מקביל כזה - מה באמת חשב הקב"ה על תפקודו של משה מולו והאם יכל להעריך את חוסר צייתנותו של משה שבאה לידי ביטוי במלחמתו על עתיד העם ובהשגתו על החלטת בורא עולם ?

וכך מופיע במדרש דברים רבה א', ב' :
ד"א מוכיח אדם אחרי. א"ר יהודה ב"ר סימון מהו "אחרי"? אמר הקב"ה כביכול משה הוכיחני אחר ישראל והוכיח לישראל אחרי. לישראל אמר "אתם חטאתם", להקב"ה אמר "למה ה` יחרה אפך בעמך". מהו "למה"? א"ר יצחק בשעה שעשו ישראל את העגל ביקש הקב"ה לכלות שונאיהן של ישראל, א"ל משה: רבש"ע העגל הזה טוב הוא לסייע לך. א"ל הקב"ה: מה מסייע לי? א"ל משה אם אתה מוריד גשמים הוא מפריח טללים אתה מוציא את הרוחות והוא את הברקים. א"ל הקב"ה אף אתה טועה בעגל? אמר לפניו: רבש"ע אלא "למה ה` יחרה אפך בעמך" ולישראל הוא אומר: "אתם חטאתם חטאה גדולה". א"ר יהודה ב"ר סימון משל למה הדבר דומה למלך שכעס על אשתו. טרפה והוציאה מביתו, שמעו בו השושבינין הלכו אצל המלך, ואמרו לו: הא מרי כך אדם עושה לאשתו מה עשתה לך, והלכו אצלה ואמרו לה: עד אימת את מכעסת אותו. קדמותיך הוא תניינותיך הוא. (בלשון תימה - וכי זו הפעם הראשונה או השנייה שהכעסת אותו - עפ"י פירוש "מתנות כהונה".)
מדרש זה תמוה מאד. כיצד משה מצדיק את מעשה העגל?
עוד קשה, מה מוסיף המשל של "המלך שכעס על אשתו" על הנמשל, ומה הוא רוצה למד אותנו?


נראה שחז"ל רצו ללמד אותנו על תפקידו של משה. המשל מתאר לנו את מעשי השושבינין המנסים לפשר בין המלך למלכה. המלך, הכועס על המלכה, אינו "נכנס" לראשה ואינו מבין את הסיבה למעשיה, וכך המלכה אינה מבינה את המלך. ומדוע? מפני שנדמה לכל אחד מהם שהוא היחיד שצודק ואין אמת מחוצה לו. רק השושבינין המכירים גם את המלך וגם את המלכה יכולים לתווך ביניהם. השושבין- תפקידו להסביר למלך את סיבת מעשיה של המלכה ולהסביר למלכה את הסיבה למעשיו של המלך. כך גם בנמשל, מצידו של הקב"ה - האמת העליונה- אין כל הצדקה למעשה העגל ואין דרך אלא לכלות את ישראל. משה מנסה להביא לפני הקב"ה את הדברים כפי שנראים מצידם של ישראל, שיש מקום לטעות כזו, שהרי עם ישראל לא מסוגל לתפוס אמת עליונה כל כך במציאות ולכן הוא זקוק להגשמתה במעשה עגל. וכן להיפך, עם ישראל לא מוצא שום נקודת אמת בכעס של הקב"ה ומשה מצדיק את כעסו של הקב"ה : "אתם חטאתם חטאה גדולה". היינו שיש אמת אף בכעסו של הקב"ה, שעליכם להתגבר על הצורך בעשיית העגל. אם כן, ה"שושבינות" של משה מנסה לעשות שלום בין שני הצדדים, בין האידיאלים האלוקיים למציאות היומיומית שעלולה לגרום לסתירות וניגודים רבים ביניהם. רק השושבין יכול למצוא את האמת שבכל אחד מהצדדים ולעשות שלום ביניהם.


מדרש זה מחדד מספר נקודות הקשורות בשאלת ההזדהות הייעוצית.
הקב"ה מסוגל להעריך את תפקידו נטול הפניות של משה ולהבין את התנהלותו מול כל אחד מהצדדים המעורבים. משה אינו נופל למלכודת האו-או אלא מצליח להתנהל במתכונת של גם- וגם מבלי לוותר על האמת הפנימית שלו או על התנהלותו המקצועית.

מכאן עולה שאלה מעניינת- האם כאשר צד אחד בא בטרוניה אל היועץ ומאשים אותו בהזדהות עם האחר, האם אין זה סימן המעיד על כך שהיועץ מבצע את תפקידו נאמנה -

ולבסוף- חזרה לשאלה האם משה מזדהה עם שני הצדדים או, לחילופין, לא מזדהה עם אף צד.
נראה ששתי אפשרויות אלו אינן הכרחיות להכרעה היות והן מייצגות שתי פנים של אותו רעיון עקרוני בו איש התווך מצליח לשמור על אובייקטיביות עניינית במידה שמאפשרת לו המשך תפקוד בלא נטייה ברורה לצד זה או אחר ובה בעת מאפשרת לצדדים לקבל אותו כמתווך ולסמוך על מקצועיותו וחוסר הטייתו.