פורים - שמחת כל קצוות האדם והעם
דף הבית  >> 
 >> 
הרשם  |  התחבר
מאמרים

פורים - שמחת כל קצוות האדם והעם 

מאת    [ 01/10/2009 ]
מילים במאמר: 5080   [ נצפה 2206 פעמים ]

 
 
בס"ד י"ד אדר התשס"ו
להצלחת דניאל בן מנשה בן מאיר כשר
פורים - שמחת כל קצוות האדם והעם
מבוא:
פורים נקבע ל"יום משתה ושמחה" (אסתר, ט', י"ז, י"ח) אשר נועד לחגיגת הודאת דורות ישראל לה' על נס הצלת ישראל מרצח עם שתוכנן ע"י המן, ואף קבל את אישורו של אחשורוש מלך האמפריה הפרסית כמפורט במגילת אסתר, ומובא במדרש (מד"ר אסתר, פרשה ז, כ): "רבנן אמרין: אחשורוש שונא את ישראל יותר מהמן הרשע", לפיכך הנס הגדול של פורים היה בכך שה' הציל את עם ישראל באמצעות מרדכי ואסתר ממזימת אחשורוש להשמיד את ישראל בידי המן הרשע (בחודש אדר ג"א ת"ה). מגילת אסתר נכתבה בתנ"ך לדורות עולם כסמל ואות הוקרה לתפקידן המרכזי של נשות ישראל במלחמת השרדותו של העם היהודי בכל הדורות. מבחינה זו ניתן לומר כי בניגוד ליתר חגי ישראל אשר בהם מוגדש תפקידם של הגברים מישראל, חג פורים הוא בבחינת "ונהפוך הוא" (אסתר, ט', א'), וכן מובא במדרש (ילק"ש, משלי, פ"ט, תתקמד): "כל המועדים עתידין ליבטל וימי הפורים אינן בטלים לעולם, אמר רבי אלעזר: אף יום הכפורים לא יבטל לעולם". לפיכך נראה כי מבחינות מסוימות חג פורים גדול במדרגתו אף מיום הכיפורים שהוא היום המקודש ביותר בשנה, משום שעבודת ה' בפורים צריכה להעשות ביום חולין תוך כדי עידון הגוף ואף בחסרון הדעת, ולעומת זאת עבודת ה' ביום הכיפורים הקדוש צריכה להעשות בזמן השביתה ממלאכה תוך כדי עינוי הגוף ושלמות הדעת. יחודיותו של חג פורים מתבטאת גם בפיצולו לשני ימים המשתנים מקהילה לקהילה ע"פ מקום מגוריהם הגאוגרפי, בניגוד לכל חגי ישראל הנחוגים בכל קהילות ישראל באותו הזמן. כלומר, יום פורים נחוג ברוב המקומות בי"ד באדר ובירושלים ובערים המוקפות חומה מימות יהושע נחוג פורים ביום ט"ו באדר (שושן פורים). יתרה מזאת, חז"ל הקנו לחג פורים אופי יוצא דופן המשלב את שתי הקצוות של הגשמיות ורוחניות, דהיינו, שילוב של "יום משתה ושמחה" עממית הפורצת גבולות יחד עם קיום ארבע מצוות פורים. כלומר, מחד גיסא חג פורים הוא החג היחיד שבו התירו חז"ל ואף חייבו להשתכר בו, כמובא בגמ': "חייב אדם לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה, ז:) למרות שבדרך כלל השכרות היא מידה מגונה ביהדות, אך ביום פורים חז"ל הורו לרתום אף את יצה"ר בכדי לעבוד את ה' בשמחה אף מתוך חסרון הדעת וכתזכורת לנסים שנעשו לישראל בימי אחשורוש באמצעות משתאות יין. יחד עם זאת חז"ל הורו לקיים ארבע מצוות יחודיות לפורים: קריאת המגילה בלילה וביום, מתן מתנות לשני אביונים לפחות בשווי של קנית שלש בצים לחם (170 גרם) לכל אחד, משלוח שתי מנות מאכל לאדם אחד לפחות, וקיום סעודה חגיגית ביום פורים,
בכדי לשלב גם את היצה"ט לעבוד את ה' בשמחה מתוך שלמות הדעת וכתזכורת לנסים שנעשו לישראל בימי אחשורוש. על כן שמחת חג פורים היא שמחה המשתפת את שני יצרי האדם, את הגוף ואת הנפש, את הנשים ואת הגברים, את עשירים ואת העניים, והיא אף מותאמת למקום מגוריהם של ישראל, דהיינו, שמחה פורים משותפת לכל קצוות האדם העם והמקום, כפי שמבואר להלן בהרחבה:
א. מגילת אסתר - הוקרת תפקידן המרכזי של נשות ישראל במלחמת השרדותו של העם היהודי בכל הדורות.
ב. הלל ומגילה - אופן קריאת המגילה מהוה תחליף להלל הנאמר ביתר מועדי ישראל.
ג. אחשורוש - נס פורים הוא הצלת ישראל מאחשורוש ששנא את ישראל יותר מהמן הרשע.
ד. פורים - חגיגת נצחונם של עם ישראל על תלאות הגלות וחיזוק בטחונם בנצחיותם ובגאולה.
ה. פורים וכיפורים - עבודת ה' מתוך עידון הגוף וחסרון הדעת לעומת עבודת ה' מתוך עינוי הגוף ושלמות הדעת.
ו. מתנות לאביונים - מצות המתנות לאביונים נועדה לשמח הן את העניים והן את הנותנים.
מגילת אסתר:
הספר האחרון שנכתב בתנ"ך ע"י הכנסת הגדולה הוא "מגילת אסתר" (ב"ב, טו.) אשר בנוסף להיותו ספר בעל מוסר השכל עמוק לדורות, הוא כולל בתוכו גם מצות עשה מדרבנן על כלל ישראל כולל נשים לקרוא את מגילת אסתר בפורים, בנוסף לתרי"ג מצוות התורה, כמובא בגמ': "ת"ר: ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה, חוץ ממקרא מגילה" (מגילה, יד.), "א"ר יוחנן: מאי דכתיב: 'ועליהם ככל הדברים אשר דבר ה' עמכם בהר'? מלמד שהראהו הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שהסופרים עתידין לחדש, ומאי ניהו? מקרא מגילה" (מגילה, י"ט:).
המגילה נקראה ע"ש אסתר משום שאסתר העמידה את עצמה בסכנת נפשות בעבור העם היהודי (בשנת ג"א ת"ה), למרות שבטחונה האישי כמלכה היה מובטח כביכול, והיא אף יכלה לסמוך על דברי מרדכי כי "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" (אסתר, ד', י"ד). אך תושייתה של אסתר המלכה אשר מוצאה היה מבית "מלכות" (מד"ר, בראשית, פרשה נו, א) שאול סיכלה את מזימתו של המן להשמיד את כל היהודים, וכן מובא בגמ': "א"ר אסי: למה נמשלה אסתר לשחר (אילת השחר-תהלים, כ"ב, א')? לומר לך: מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הנסים" (יומא, כט.). כאות הוקרה על כך הפך מאורע ההצלה של אסתר לחג היסטורי לכלל ישראל, ואף כתיבת מגילת אסתר בתנ"ך נזקף ליוזמתה של אסתר אשר שלחה לחכמי ישראל באותה תקופה את הדרישה "כתבוני לדורות" (מגילה, ז.), משום שאסתר הקריבה את עצמה למען יצירת חיים חדשים לעם ישראל, כדרכה של אשה הנושאת בעול ההריון וקשיי הלידה ע"מ ליצור חיים חדשים לאחרים. בכדי להדגיש את העובדה שהנס האנושי של פורים נזקף לזכות הטרגדיה האישית של אסתר אשר נאלצה לזנות בעבור פקוח נפשותיהם של ישראל, בבחינת האמור בגמ': "אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש" (סכנת חיים של אדם, יומא, פב.), כל ישראל קבלו עליהם (בתקופת הגאונים, בשנת ד"א, תק"י) תענית צבור "זכר לתענית שהתענו בימי המן" (הרמב"ם, תעניות, פ"ה, ה) בערב חג פורים וקראוהו בשם "תענית אסתר", ואף חייבו את הנשים בכל המצוות והחיובים של פורים למרות שאלו הן מצוות עשה שהזמן גרמן אשר נשים פטורות מהן בדרך כלל, וזאת בכדי להדגיש כי אף הנשים שבזמן אסתר ניצלו מן הגזירה על ידי הנס כמבואר במגילת אסתר. נמצאנו למדים כי מגילת אסתר נכתבה בתנ"ך לדורות עולם כסמל ואות הוקרה לתפקידן המרכזי של נשות ישראל במלחמת השרדותו של העם היהודי בכל הדורות. מבחינה זו ניתן לומר כי בניגוד ליתר חגי ישראל אשר בהם מוגדשת פעולתם של הגברים מישראל, חג פורים הוא בבחינת "ונהפוך הוא" (אסתר, ט', א').
וכן מצאנו שאסתר איחדה את העם היהודי שהיה "מפזר ומפרד בין העמים" (אסתר, ג', ח') בצוותה על מרדכי: "לך כנס את כל היהודים" (אסתר, ד', ט"ז), ואף דחתה לשם כך מצוה מן התורה, כמובא במדרש (מד"ר, אסתר, פרשה ח): "אמרה לו: 'לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים', אלו הן? י"ג וי"ד וט"ו בניסן. שלח לה: והרי בהם יום ראשון של פסח? אמרה לו: זקן שבישראל למה הוא פסח?!, מיד שמע מרדכי והודה לדבריה. הדא הוא דכתיב: 'ויעבר מרדכי ויעש ככל אשר צותה עליו אסתר' תמן אמרין שהעביר יום טוב של פסח בתענית". כלומר, אסתר ציותה לצום גם ביו"ט ראשון של פסח בכדי לכפר על עונם של ישראל, כמובא במדרש (ילק"ש, אסתר, פ"ה, תתרנו): "וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו', וכי יש אדם צם ואוכל?, אלא אתם צמים על שאכלתם ושתיתם מסעודתו של אחשורוש". וכן מובא בגמ': "שאלו תלמידיו את רשב"י: מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל (עם ישראל-בלשון סגי נהור) שבאותו הדור כליה? אמר להם: אמרו אתם, אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. אם כן שבשושן יהרגו שבכל העולם כולו אל יהרגו?, אמרו לו: אמור אתה, אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם (רש"י-בימי נבוכדנצר), אמרו לו: וכי משוא פנים יש בדבר (רש"י-איך זכו לנס)?, אמר להם: הם לא עשו אלא לפנים (רש"י-מיראה) אף הקב"ה לא עשה עמהן אלא לפנים (כלפי חוץ)" (מגילה, יב.). כלומר, גזרת התענית ע"י אסתר נועדה לצורך כפרת חטאי העם, דהיינו, לכפר הן על חטאם החיצוני בעוון ע"ז והן על חטאם הפנימי של אותו דור אשר היה בכך "שנהנו מסעודתו של אותו רשע" ולא על "שאכלו" באונס מסעודת אחשורוש.
מעשה ברב מקומי שבא לבקר את הרב הראשי בחג, שאלו הרב הראשי: מה מצב שמירת השבת, טהרת המשפחה, והחינוך התורני במקומך?, ענה לו הרב הכפרי: המצב הדתי במקומי בכי רע בכל התחומים משום שהציבור אינו שומע לתוכחתי ואין הוא מעונין כלל להאזין לענייני יהדות, אלא כל ענינו הוא הרדיפה אחר תאוות העוה"ז. אמר לו הרב הראשי: אם כן מדוע אינך צועק ומתפלל עליהם? איך יש לך יכולת לשמוח בחג בעת שקהילתך נהנת מן החטא?!.
הלל ומגילה:
ביום פורים אין אומרים הלל משלש סיבות המבוארות בגמ' (מגילה, יד.), הסיבה האחת היא: ש"אין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ", הסיבה השניה היא: "רב נחמן אמר: קרייתא זו הלילאא", דהיינו, קריאת המגילה היא ההלל, והסיבה השלשית היא: אמר רבא משום שבהלל אומרים: "הללו עבדי ה'' ולא עבדי אחשורוש" (מגילה, יד.), דהיינו, משום שגם לאחר נסי פורים ישראל נותרו עבדי אחשורוש הרשע. כלומר, המכנה המשותף לשלשת הדעות הוא שאין אומרים הלל בפורים משום שנסי פורים לא שינו באופן מהותי את מצבו של עם ישראל בגלות פרס, לפיכך אופן קריאת המגילה מהוה תחליף להלל הנאמר ביתר מועדי ישראל, ומטעם זה נזקקה הגמ' לתת שלש סיבות לאי אמירת הלל בפורים, דהיינו, בבחינת "הפך בה והפך בה דכלה בה" (אבות, פ"ה, משנה כב) כפי שמבואר להלן:
פשט סיפור המגילה מלמד כי בתחילת המגילה ישראל היו במצב גרוע בגלות פרס, בהמשך המגילה מסופר שמצבם של ישראל היה עלול להיות גרוע ביותר, ובסוף המגילה מסופר כי כלל ישראל פרט למרדכי ואסתר חזרו למצבם הגרוע מלכתחילה עם תוספת תשלום מס למלך אחשורוש, שנאמר: "וישם המלך אחשורוש מס על הארץ ואיי הים" (אסתר, י', א'). כלומר, ע"פ הפשט מגילת אסתר מתארת את צערם המתמשך של עם ישראל תחת שלטון האמפריה הפרסית, וכן נאמר: "ויהי בימי אחשורוש" ומפרשת הגמ': "ויהי' אינו אלא לשון צער" (מגילה, י:), וכן כתב הרש"י: "הוא אחשורוש' הוא ברשעו מתחלתו ועד סופו" (רש"י- אסתר, א', א'). על כן מנמקת הגמ' כי בפורים "אין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ" (מגילה, יד.), דהיינו, משום שע"פ הפשט ישראל נותרו בצער הגלות.
העיון במגילת אסתר מגלה כי הצלת עם ישראל ממצב גרוע ביותר של אובדן למצב גרוע פחות של עבדים למלך רשע, עבר דרך הטרגדיה האישית של אסתר הנביאה (מגילה, יד.) אשר מתוך מסירות נפש "לבשה מלכות בית אביה" (מד"ר, בראשית, פרשה נו, א) שאול, ונאלצה לזנות עם גוי שונא ישראל ולהמשיך בכך אף לאחר הצלת עם ישראל מהשמדה, כנרמז בסיום המגילה: "כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש" ואילו סופה של אסתר נותר עלום כביכול. כלומר, אף בת מלכות ישראל הושפלה בגלות עד לתחתית מטתו של מלך פרס, כמאמר אסתר: "וכאשר אבדתי אבדתי" (אסתר, ד', ט"ז). וכן מובא בגמ': "יאהב המלך את אסתר מכל הנשים ותשא חן וחסד לפניו מכל הבתולות', אמר רב: ביקש לטעום טעם בתולה טעם, טעם בעולה טעם" (מגילה, יג.), דהיינו, אסתר הצדקת (מגילה, י:) הפכה להיות "קרקע עולם" (רש"י-אינה עושה מעשה הוא עושה בה מעשה, סנהדרין, עד:). לפיכך נראה כי שמחת ישראל על נסי פורים מהולה בעצב רב על גורלה האישי של אסתר אשר המגילה נקראה על שמה. מטעם זה אמר רבא שאין אומרים הלל בפורים משום שבהלל אומרים: "הללו עבדי ה'' ולא עבדי אחשורוש, אכתי עבדי אחשורוש אנן" (רש"י-דלא נגאלו אלא מן המיתה, מגילה, יד.), וכן מצאנו ששמו של ה' לא הוזכר כלל במגילת אסתר. לפיכך "אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה, ז:), דהיינו, חייב אדם להשתכר בפורים ע"מ להשכיח מהלב את הנסיבות הטרגיות של אסתר אשר מסרה את גופה ונפשה למען הצלתו של עם ישראל ממיתה באמצעות ה"פוריא" (מטה). וכן מובא בגמ': "כל הנותן עינו בכוסו עריות כולן דומות עליו כמישור, וחד אמר: כל הנותן עינו בכוסו כל העולם כולו דומה עליו כמישור" (רש"י-דומה לו היתר, יומא, עד:). כלומר, רבא סובר כי קריאת המגילה בעיון מעוררת עצבות רוחנית בפורים לכן אין אומרים הלל בפורים, ומטעם זה נקבע פורים ל"יום משתה ושמחה" (אסתר, ט', י"ז, י"ח) ללא הלל, לפיכך בכדי להשכיח את העצבות הרוחנית חייבים לשתות ביום פורים יין המשמח "לבב אנוש" (תהלים, ק"ד, ט"ו) "עד דלא ידע".
ההעמקה במגילת אסתר מגלה כי הצלת עם ישראל מאיום ההשמדה גרם לאיחודו של עם ישראל ולקבלת התורה מרצון, כמובא בגמ': "הדור קבלוה בימי אחשורוש" (רש"י-מאהבת הנס שנעשה להם, שבת, פח.), לפיכך נקבע פורים ל"יום משתה ושמחה" (אסתר, ט', י"ז, י"ח) על קבלת התורה מרצון לדורות עולם. כמו כן הארועים המהירים המתוארים במגילה מלמדים כי ה' מציל את עם ישראל לכל אורך הדורות בנסים נסתרים אשר הם מעבר להבנתו של ההגיון האנושי, וזאת למרות שישראל אינם זכאים לכך לכאורה, כשם שדור אסתר חטא בעוון ע"ז ואף "שנהנו מסעודתו של אותו רשע", ולמרות כל זאת ה' הצילם מהשמדה, כפי שנאמר: "ה' אלהיך בקרבך גבור יושיע ישיש עליך בשמחה יחריש באהבתו יגיל עליך ברנה" (צפניה, ג', י"ז), דהיינו, ה' יתברך מחריש על פשעי ישראל מתוך אהבתו אותם. לפיכך "רב נחמן אמר: קרייתא זו הלילאא" (מגילה, יד.), דהיינו, קריאת המגילה בהתעמקות מהוה תחליף להלל הנאמר ביתר מועדי ישראל.
אחשורוש:
במבט פשטני מגילת אסתר מציירת את דמותו של אחשורוש כמלך פזיז ותמים אשר כל מעשיו ומחשבותיו מתרכזות במשתאות יין, בנשים ובחגיגות חצר, עד שנראה שאחשורוש משמש כ"חותמת גומי" להמן, כפי שנאמר: "ויאמר המלך להמן הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעינך" (אסתר, ג', י"א). אך חז"ל מדגישים כי אחשורוש היה שליט סמכותי ושונא גדול של עם ישראל, כמובא בגמ': "ויאמר המלך להמן הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך', אמר רבי אבא: משל דאחשורוש והמן למה הדבר דומה: לשני בני אדם לאחד היה לו תל בתוך שדהו ולאחד היה לו חריץ בתוך שדהו, בעל חריץ אמר: מי יתן לי תל זה בדמים, בעל התל אמר: מי יתן לי חריץ זה בדמים, לימים נזדווגו זה אצל זה, אמר לו בעל חריץ לבעל התל: מכור לי תילך, אמר לו: טול אותה בחנם והלואי" (מגילה, י"ג:). ומובא במדרש (מד"ר אסתר, פרשה ז, כ): "רבנן אמרין: אחשורוש שונא את ישראל יותר מהמן הרשע, מנהגו של עולם דרכו של לוקח ליתן ערבון למוכר ברם הכא המוכר נותן ערבון, הדא הוא דכתיב: 'ויסר המלך את טבעתו מעל ידו ויתנה להמן". וכן נאמר לאחר הסכמת אחשורוש להצעת המן להשמיד את כלל עם ישראל על ללא עוול בכפם: "הרצים יצאו דחופים בדבר המלך והדת נתנה בשושן הבירה והמלך והמן ישבו לשתות" (אסתר, ג', ט"ו).
וכן מצאנו שבענין ושתי הסרבנית המלך אחשורוש התיעץ עם "שבעת שרי פרס" "כדת מה לעשות במלכה ושתי" (אסתר, א', ט"ו), אך לגבי השמדת כל היהודים אחשורוש לא נועץ עם איש משריו אלא הסכים מיד, וכן "אמר רבי יצחק: לחזירתה (לושתי החזירה) 'כדת' ולאומה קדושה שלא 'כדת' אלא באכזריות"?! (מד"ר אסתר, פרשה ד, ה). נמצאנו למדים כי הנס הגדול של פורים היה בכך שה' הציל את עם ישראל ממזימת אחשורוש להשמיד את כלל עם ישראל, לפיכך ה' יצר את הרושם בעיני נתיני ממלכת פרס כי המלך אחשורוש הוא מלך הפכפך, ע"מ שיתקיימו האגרות השניות המתירות לישראל להפרע מאויביהם, וכן מובא בגמ': "רבן גמליאל אומר: (אחשורוש) מלך הפכפכן (חוזר בדיבורו) היה" (מגילה, טו:).
אף המן הרשע חשב שאחשורוש "מלך הפכפכן היה" לפיכך המן ביקש "להשמיד להרג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד" (אסתר, ג', י"ג), לכאורה היה המן צריך לבקש מספר ימים, משום שלא ניתן להרוג את כל היהודים שבכל מאה ועשרים ושבע מדינות המלך אחשורוש ביום אחד, כי חלקם בודאי היה בורח או מתחבא באותו יום. אלא שהמן חשש שמזימתו לא תצליח ומחשבתו של המלך אחשורוש עשויה להתהפך כפי שאכן קרה, על כן ביקש המן רק יום אחד בכדי שאם מזימתו לא תצליח יהיה ליהודים רק יום אחד להנקם מאוייביהם, ובעקבות זאת יחגגו היהודים יום טוב אחד בלבד ולא מספר ימים.
וכן מצאנו שבכדי למנוע מישראל הרג של גויים ללא הבחנה הקב"ה גלגל את המאורעות כך שקודם נשלחו האגרות הראשונות המתירות להשמיד את כל עם ישראל, ובכך התגלו לעיני ישראל אותם הגויים שבקשו לערוך בהם טבח על ללא עול בכפם, וכשנהפוך הוא ושלטו "היהודים המה בשנאיהם" (אסתר, ט', א'), ידעו היהודים את מי מבין הגויים צריכים להרוג.
פורים:
יום י"ד ויום ט"ו באדר נקבעו ע"י מרדכי ל"יום משתה ושמחה" (אסתר, ט', י"ז, י"ח) ליהודים ע"פ מקום מגוריהם, שנאמר: "ויכתב מרדכי את הדברים האלה וישלח ספרים אל כל היהודים אשר בכל מדינות המלך אחשורוש הקרובים והרחוקים. לקים עליהם להיות עשים את יום ארבעה עשר לחדש אדר ואת יום חמשה עשר בו בכל שנה ושנה. כימים אשר נחו בהם היהודים מאיביהם והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלח מנות איש לרעהו ומתנות לאבינים. ...על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור על כן על כל דברי האגרת הזאת ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם. קימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם ולא יעבור להיות עשים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם בכל שנה ושנה. והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם" (אסתר, ט', כ'-כ"ב, כ"ו-כ"ח). כלומר, חג פורים לא נקרא ע"ש גזירת המן ולא נקרא חג ההצלה ע"ש מהות הנס אלא שמו נקרא ע"ש הפור, משום שהמן תכנן את יום השמדת ישראל באמצעות הפלת "פור הוא הגורל" (אסתר, ג', ז') ביום א' ניסן (בשנת ג"א ת"ד), והגורל נפל ליום י"ג בחודש אדר הבא (בשנת ג"א ת"ה). כלומר, אילו המן היה מוציא לפועל את הסכמתו של אחשורוש להשמיד את היהודים מיד ביום א' ניסן ולא היה מתעקב אחד עשר חודש ע"י הפור, יכול היה המן לפגוע ביהודים ח"ו לפיכך נקרא החג ע"ש הפור, שנאמר: "על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור" (אסתר, ט', כ"ו), דהיינו, משום שהמן הפיל שני פורים: "הפיל הגורל באיזה חדש יצליח...ובאיזה יום בחדש שיצליח" (רש"י-אסתר, ג', ז').
לפיכך נאמר כי ימי "הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם" (אסתר, ט', כ"ח) משום שעוצמת נסי חג פורים שווים בעוצמתם לנסי חג פסח, וכן פירש הרש"י את דעת רב יהודה: "ימי נסים היו לישראל: פורים ופסח" (רש"י-תענית, כט.). כלומר, כשם שנסי הגאולה ממצרים גרמו לעם ישראל הצלה גשמית ורוחנית "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור" (סוטה, יא:), כך גם נסי פורים גרמו לישראל הצלה מהשמדה גשמית ורוחנית ע"י אסתר, דהיינו, לאחר שישראל התדרדרו ברוחניותם עד כדי כך "שהשתחוו לצלם" (רש"י-בימי נבוכדנצר) ואף נהנו מסעודתו של אחשורוש, נסי פורים גרמו לישראל התעוררות רוחנית עד כדי כך שקבלו עליהם את התורה מרצון, כמובא בגמ': "הדור קבלוה בימי אחשורוש" (רש"י-מאהבת הנס שנעשה להם, שבת, פח.). וכן מצאנו שנסי פסח גרמו להתגירותם של "ערב רב" (שמות, י"ב, ל"ח-רש"י-תערובות אומות של גרים), וגם נסי פורים גרמו להתגירותם של גוים רבים, שנאמר: "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם" (אסתר, ח', י"ז). כלומר, מגילת אסתר מגלה לעם היהודי לקח לדורות לפיו ה' משגיח על עם ישראל, ובכוחו להפוך גם סכנה של השמדה גשמית ורוחנית למציאות של התעוררות לחיים גשמיים ורוחניים גבוהים יותר, וכן מצאנו שהבית השני נוסד (בשנת ג"א ת"ח) כארבע שנים לאחר נס הטלת הפורים למועד השמדת ישראל.
על כן נאמר כי ימי "הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם" (אסתר, ט', כ"ח) משום שעוצמת נסי חג פורים שווים בעוצמתם גם לנסי הגאולה השלמה, וכן מצאנו שגם בעתיד לבוא הקב"ה הבטיח להציל את עם ישראל אף משפל המדרגה, שנאמר: "ויאמר אלי בן אדם העצמות האלה כל בית ישראל המה הנה אמרים יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו. לכן הנבא ואמרת אליהם כה אמר ה' אלהים הנה אני פתח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל. וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם ובהעלותי אתכם מקברותיכם עמי. ונתתי רוחי בכם וחייתם והנחתי אתכם על אדמתכם וידעתם כי אני ה' דברתי ועשיתי נאם ה'" (יחזקאל, ל"ז, י"א-י"ד), ונאמר: "כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עשה עמדים לפני נאם ה' כן יעמד זרעכם ושמכם" (ישעיה, ס"ו, כ"ב). לפיכך חגיגת פורים מחזקת את בטחונם של עם ישראל בקב"ה אשר הבטיח את נצחיותם ונצחונם למרות תלאות הגלות, כפי שנאמר: "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשנאיהם" (אסתר, ט', א'), ונאמר: "ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע" (ירמיה, ל', ז'), ונאמר: "כי אעלה ארכה לך וממכותיך ארפאך" (ירמיה, ל', י"ז).
על כן יום פורים הוא אינו רק חגיגה והודאה לה' על נסי דור אסתר ומרדכי, אלא יום פורים הוא גם יום חגיגת נצחונם של עם ישראל על כל תלאות הגלות וחיזוק בטחונם בנצחיותם ובגאולה השלמה. וכן פסק הרמב"ם (מגילה וחנוכה, פ"ב, יח): "כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר, הרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם, ואע"פ שכל זכרון הצרות יבטל, שנאמר: 'כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני' (ישעיה, ס"ה, ט"ז) ימי הפורים לא יבטלו, שנאמר (אסתר, ט', כ"ח): 'וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם". לפיכך פסק הרמב"ם (מגילה וחנוכה, פ"א, ג): "מצוה לקרות את (מגילת אסתר) כולה, ומצוה לקרותה בלילה וביום וכל הלילה כשר לקריאת הלילה וכל היום כשר לקריאת היום, ומברך קודם קריאתה בלילה שלש ברכות ואלו הן: בא"ה אמ"ה אשר קב"ו על מקרא מגילה, בא"ה אמ"ה שעשה נסים לאבותינו בימים ההם ובזמן הזה, בא"ה אמ"ה שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. וביום אינו חוזר ומברך שהחיינו, ומקום שנהגו לברך אחריה מברך: בא"ה אמ"ה האל הרב את ריבנו והדן את דיננו והנוקם את נקמתנו והנפרע לנו מצרינו והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו בא"ה הנפרע לישראל מכל צריהם האל המושיע". בנוסף לכך תקנו חז"ל לומר "על הנסים" ע"מ להודות לה' בתפילה ובברכת המזון ביום פורים, וכן קוראים בתפילת שחרית את פרשת מלחמת עמלק הכתובה בתורה בסיום פרשת בשלח, וכן נוהגים לומר שיר של יום מיוחד לרגל יום פורים, ובנוסף לכך נאסר להתענות ולהספיד ביום פורים.
פורים וכיפורים:
ע"פ הקבלה ימי פורים הם מועדים טובים ומקודשים כאמור ב"תקוני זוהר" (תקונא חד ועשרין, קס:): "ואלין אינון דאוקרין ימים טובים וחגין דאינון 'שנים שנים': תרין יומין חד דראש השנה וחד דשבועות, תרין יומין דפורים, 'שבעה שבעה' אילן שבעה יומין דפסחא ושבעה יומין דסוכות" ..."פורים אתקריאת על שם יום הכפורים דעתידין לאתענגא ביה ולשנויי ליה מענוי לענג" (תקונא חד ועשרין, קע:). וכן דרשו חז"ל כי אפילו יום הכיפורים הקדוש אומרים עליו שהוא כפורים, דהיינו, דומה ליום פורים. משום מבחינות מסוימות חג פורים גדול במדרגתו אף מיום הכיפורים אשר הוא היום המקודש ביותר בשנה, וכן אמר רשב"ל: "מגילת אסתר והלכות אינן עתידין ליבטל" (ירושלמי, מגילה, ז:, פ"א, ה"ה), ומובא במדרש (ילק"ש, משלי, פ"ט, תתקמד): "כל המועדים עתידין ליבטל וימי הפורים אינן בטלים לעולם, אמר רבי אלעזר: אף יום הכפורים לא יבטל לעולם, שנאמר: 'והיתה זאת לכם לחקת עולם". כלומר, רבי אלעזר משווה את יום הכפורים לנצחיותו של חג פורים משום שניתן למצוא שמונה קווי דמיון ושוני בין יום הכיפורים לחג פורים דוקא, כפי שמבואר להלן:
ראשית: ביום הכפורים האדם מגלה את הקשר הרוחני שלו עם הקב"ה באמצעות ההתנתקות מענייני העוה"ז ע"י שינוי מוחלט של אורח החיים אשר בא לידי ביטוי בהתדמות למלאכים, בצום, בתפילות ובתחנונים. לעומת זאת בחג פורים האדם מגלה את הקשר הרוחני שלו עם הקב"ה באמצעות ההתחברות לענייני העוה"ז ע"י אכילה ושתיה ובהתרת העיסוק בעניני חולין, השינוי המוחלט של אורח החיים בפורים בא לידי ביטוי במאמר חז"ל: "חייב אדם לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה, ז:), דהיינו, ביטוי לכך שהקשר הרוחני העמוק עם הקב"ה אינו מושג ע"י כלי השכל והדעת אלא ע"י הנשמה העל שכלית שבעומק פנימיותו של האדם. כלומר, חג פורים גדול מיום הכיפורים בכך שביום הכיפורים נדרש האדם לענות את הנפש ולעבוד את ה' מתוך השכל, ואילו בחג פורים נדרש האדם לפטם את הגוף והנפש ולעבוד את ה' גם מתוך חסרון הדעת. חסרון הדעת בשכרות מלמד את האדם כי ה' מציל את עם ישראל לכל אורך הדורות בנסים אשר הם מעבר להבנתו של ההגיון האנושי, לפיכך אין כל צורך להבחין "בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה, ז:) אלא צריך לבטוח ב"ה' גואל ישראל קדושו" (ישעיה, מ"ט, ז'), ולשמוח על כך "שלא עשני גוי" ככל שונאי ישראל לדורותיהם אשר נכרתו מן העולם ע"י ההשגחה העליונה בדרך הטבע כביכול, כאשר עם ישראל נותר כעם אחד החי וקיים לנצח מעבר לדרך הטבע.
שנית: ביום הכיפורים ישראל מקדשים את עצמם ומתנתקים מיצה"ר באמצעות עינוי והגבלות צרכי הגוף ע"מ לבקש מה' את קבלת השפע האלהי, לעומת זאת בחג פורים ישראל מקדשים את עצמם באמצעות חיבור יצה"ר לעבודת ה' באמצעות קבלת השפע האלהי ועינוג הגוף "עד דלא ידע", ע"מ להודות לה' על קבלת השפע האלהי. לפיכך חג פורים הוא החג היחיד שבו התירו חז"ל ואף חייבו בו להשתכר למרות שבדרך כלל השכרות היא מידה מגונה ביהדות, כמובא בגמ': "חייב אדם לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה, ז:), דהיינו, ע"מ לזכור במוחשיות את הנסים שנעשו לישראל בימי אחשורוש באמצעות משתאות יין טמאים. על כן חובת שתית יין בפורים נועדה לצורך השילוב הנכון בין שני הכוחות הפנימיים של האדם ע"י רתימת "ארור המן" שהוא יצה"ר ל"ברוך מרדכי" שהוא יצה"ט לצורך עבודת ה' בשמחה קדושה ולא בשמחה של קלות ראש, וכן פסק הרמ"א (שו"ע, או"ח, תרצה, ב): "וי"א דאין צריך להשתכר כל כך, אלא שישתה יותר מלימודו (כל בו) וישן, ומתוך שישן אינו יודע בין 'ארור המן לברוך מרדכי' (מהרי"ל). וכן מובא בגמ' (מגילה, טז:): "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר', אמר רב יהודה: 'אורה' זו תורה וכן הוא אומר: 'כי נר מצוה ותורה אור', 'שמחה' זה יום טוב וכן הוא אומר: 'ושמחת בחגך', 'ששון' זו מילה וכן הוא אומר: 'שש אנכי על אמרתך', 'ויקר' אלו תפלין וכן הוא אומר: 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך".
שלשית: צום יום הכיפורים מבטא את אהבת ה' לישראל משום שהוא נועד לטהר את הגוף והנפש ולהכשירם לקבלת חסד התשובה אשר הוא גורם למהפך תמידי בחייהם של כלל ישראל. גם מצות ההודיה לה' בסעודת פורים נועדה לבטא את אהבת ה' לישראל אשר לא רק הציל את ישראל מגזרת ההשמדה של המן, אלא גם גרם להם לנס "ונהפוך הוא".
רבעית: במוצאי יום הכיפורים קבלו ישראל את התורה בכפיה, ולאחר פורים "הדור קבלוה בימי אחשורוש" (רש"י-מאהבת הנס שנעשה להם, שבת, פח.) באהבה וברצון.
חמשית: ביום הכיפורים התעלה רק הכהן הגדול לשיא הקדושה, ואילו בחג פורים כל אדם מישראל יכול להגיע לשיא הקדושה.
ששית: בערב יום הכיפורים מצוה להרבות באכילה ושתיה קודם הצום, ואילו בערב חג פורים מצוה להתענות "תענית אסתר" לפני קיום מצות השמחה והמשתה של חג פורים.
שבעית: יום הכיפורים מסמל את נצחונם של ישראל על יצה"ר שהוא מלאך רע, ואילו יום פורים מסמל את נצחונם של ישראל על המן שהוא אדם רע מזרעו של עמלק.
שמינית: ביום כיפור מתחפשים למלאכים ע"מ לסמל את החלפת ההתנהגות מכאן ואילך, ואילו בפורים מתחפשים בליצנות לצורך הגברת השמחה באופן חד פעמי.
מתנות לאביונים:
בשנה הראשונה לנס פורים (בשנת ג"א ת"ה) עשו יהודי שושן את יום ט"ו באדר "יום משתה ושמחה" (אסתר, ט', י"ח), ואילו היהודים היושבים בערי הפרזות עשו "את יום ארבעה עשר לחדש אדר שמחה ומשתה ויום טוב ומשלח מנות איש לרעהו" (אסתר, ט', י"ט), דהיינו, בשנה הראשונה חגגו רק היהודים העשירים בינם לבין עצמם מבלי לתת מתנות לאביונים, משום שהיהודים סברו כי גזרת המן נבעה מתוך חמדת הממון של אומות העולם, כפי שנאמר בגזרה: "ושללם לבוז" (אסתר, ח', י"א), לפיכך שמחו רק היהודים העשירים על הנס הכלכלי שאירע להם. כשהבחין מרדכי בטעותם תיקן לכלל ישראל לעשות את ימי הפורים (משנת ג"א ת"ו ואילך) ליום טוב הכולל: "משתה ושמחה ומשלח מנות איש לרעהו ומתנות לאבינים" (אסתר, ט', כ"ב), משום שגזרת המן נבעה מחמת שנאתו לכלל היהודים כולל העניים שבתוכם, לפיכך מרדכי ציוה לדורות עולם לשמח גם את האביונים ביום שמחתם על נס הצלתם מגזרת המן הרשע. כלומר, מרדכי ציוה לחגוג את חג הפורים גם באמצעות הגברת מצות הצדקה מתוך שמחה, לפיכך תקנת מצות המתנות לאביונים נועדה לשמח הן את העניים והן את הנותנים.
על כן חז"ל קבעו את הרף התחתון של יציאת ידי חובת קיום מצות מתנות לאביונים, וקבעו כי יש לתת מתנות לשני אביונים לפחות בשווי של קנית שלש בצים לחם (170 גרם) לכל אחד. אך הרמב"ם פסק (מגילה וחנוכה, פ"ב, יז): "מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה, שנאמר: 'להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים". נמצאנו למדים כי מצוות מתנות לאביונים ומשלוח מנות בפורים נועדו לאחד את העם היהודי לדורותיו, בכדי שלא יהיו "עם אחד מפזר ומפרד בין העמים" (אסתר, ג', ח') אלא עם המלכד את כל רבדיו הן בעת שמחה והן בעת עצבות ח"ו, כמאמר אסתר למרדכי: "לך כנס את כל היהודים" (אסתר, ד', ט"ז).
משל למה הדבר דומה: למלך גוי שגזר כי כל יהודי שיתפס לומד תורה יהרג, יום אחד פשטה המשטרה על בית רב העיר ועצרה שם נער עשיר ונער עני שלמדו תורה בבית רבם. הנערים נגררו בכח מבית הרב, ומיד לאחר מכן הועמדו לדין ונגזר על שניהם מיתה. משפחת הנער העשיר הגישה ערעור על פסק הדין בטענה שהנערים עסקו בנקיון ספרית הרב, בחסדי ה' הערעור התקבל ושני הנערים שוחררו מיד לבתיהם. בבית העשיר חגגו את שחרור בנם והצלתו ממות בסעודת הודיה רבת משתתפים, ובחלוקת מתנות לעניי העיר. כשהגיע רב העיר לשמחה בכדי לשאת דרשה הביע את תמיהתו על כך שאין הם חוגגים גם את הצלתו ממות של בן העני, הרב שאל את הנוכחים: וכי בגלל שהורי הנער השני עניים אין הם רשאים לשמוח על נס הצלת בנם?! האם נס ההצלה שארע לבן העני פחות מן הנס שארע לבן העשיר?!, לפיכך ציוה הרב על משפחת הבן העשיר לממן למשפחת העני סעודת הודיה מפוארת ולשמוח בשמחתם.
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי יום פורים נקבע ל"יום משתה ושמחה" (אסתר, ט', י"ז, י"ח) בעל אופי מיוחד המבוסס על המאורעות המהירים של גאולת ישראל המתוארים במגילת אסתר, מאורעות אלה קבעו לדורות עולם את אופיה של שמחת חג פורים המשלבת בתוכה את כל קצוות האדם העם והמקום. בנוסף לכך מגילת אסתר צופנת בתוכה מסרים עמוקים שעיקרם הוא: בטחון בה' הדואג לנצחיותו של עם ישראל ולהתגברותו על כל המכשולים הנקראים בדרכו עד לבואה של הגאולה השלמה, למרות שמפאת חסרון הראיה האנושית אין הדבר נראה במציאות המיידית. לפיכך חייבו חז"ל להשתכר ביום פורים כתזכורת מוחשית לנסים שנעשו לישראל בימי אחשורוש באמצעות משתאות יין, למרות שבדרך כלל השכרות היא מידה מגונה ביהדות, כמובא בגמ': "חייב אדם לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה, ז:), דהיינו, חסרון הדעת בשכרות מלמד את האדם כי ה' מציל את עם ישראל לכל אורך הדורות בנסים אשר הם מעבר להבנתו של ההגיון האנושי, לפיכך אין כל צורך להבחין "בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה, ז:) אלא צריך לבטוח ב"ה' גואל ישראל קדושו" (ישעיה, מ"ט, ז'), ולשמוח על כך "שלא עשני גוי" ככל שונאי ישראל לדורותיהם אשר נכרתו מן העולם ע"י ההשגחה העליונה בדרך הטבע כביכול, כאשר עם ישראל נותר כעם אחד החי וקיים לנצח מעבר לדרך הטבע. וכן מובא במדרש (ילק"ש, ישעיה, נ"ה, תפד): "אמר רבי שמואל בר נחמני: 'תחת הנעצוץ' זה המן הרשע שעשה עצמו עבודה זרה, דכתיב: 'בכל הנעצוצים', 'יעלה ברוש' זה מרדכי הצדיק שנקרא ראש לבשמים, שנאמר: 'ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור' ומתרגמין מירא דכיא, 'תחת הסרפד' זו ושתי הרשעה בת בנו של נבוכדנאצר הרשע ששרף בית מרפידו של אלהינו, דכתיב: 'ורפידתו זהב', תעלה אסתר הצדקת שנקראת הדסה, שנאמר: 'ויהי אומן את הדסה', 'והיה לה' לשם' זה מקרא מגלה, 'לאות עולם לא יכרת' זה פורים". לפיכך נאמר במדרש (ילק"ש, משלי, פ"ט, תתקמד): "כל המועדים עתידין ליבטל וימי הפורים אינן בטלים לעולם". וכן מצאנו כי קיים קשר מיוחד בין פורים לימות המשיח, כמובא בפסיקת הרמב"ם (מגילה וחנוכה, פ"ב, יח): "כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר, הרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם, ואע"פ שכל זכרון הצרות יבטל, שנאמר: 'כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני' (ישעיה, ס"ה, ט"ז) ימי הפורים לא יבטלו, שנאמר (אסתר, ט', כ"ח): 'וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם".
יה"ר שנזכה לחזות בהתגשמותו המהירה של חזון הנביא: "כי פדה ה' את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו. ובאו ורננו במרום ציון ונהרו אל טוב ה' על דגן ועל תירש ועל יצהר ועל בני צאן ובקר והיתה נפשם כגן רוה ולא יוסיפו לדאבה עוד. אז תשמח בתולה במחול ובחרים וזקנים יחדו והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם" (ירמיה, ל"א, י'-י"ב), "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשנאיהם" (אסתר, ט', א').

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)


מחברם של הספרים:
"מצמרת הארז"-על כל פסוק ראשון של פרשת השבוע,
"אשר על המשכן"-תכניות ממוחשבות של משכן ה' כולל משקלים ומחירים,
"אשר תקראו"- פרשנות על מועדי ישראל,
"פרי צמרת"- הגות ומחשבת ישראל אקטואליים הנובעים מפרשיות השבוע.
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב