אדון גולדשטיין 2009 / 09 / 30
אז מה אדון גולדשטיין, בישלה לך דייסה הקטנה שלך? אל תכעס עליה, היתה לה כוונה טובה, היא אוהבת את אבא, אלא שכנראה גם היא תמימה כמו הילד בבגדי המלך החדשים. היא רצתה לתת לך מחמאה, היא רק לא בדיוק הבינה את משמעות הדברים שאמרה ולא בדיוק לקחה בחשבון למי היא אמרה אותם ואיזה שימוש יעשה בהם איש שתהילת המוסר בגרונו והשקר בשפתיו.
"היה צריך להקשיב אתמול לראיון המרגש של רזי ברקאי עם ניקול, בתו של גולדסטון - שבו סיפרה, בעברית, על חיבוטי הנפש שעבר אביה, המשוכנע שאלמלא הוא, היה הדו"ח חמור שבעתיים - כדי להבין, שגולדסטון הוא אוהב ישראל וידיד אמת שלה. הוא רק רוצה ישראל צודקת יותר" (גדעון לוי, "חרפת האג", "הארץ", 2009 / 09 / 17).
אתם מבינים מה הילדה אמרה בתום לב? היא אמרה כי אבא שלה היטה את ממצאי חקירתו וסילף את מסקנות הדו"ח משום שהוא אוהב את ישראל וידיד אמת שלה. בעברית פשוטה אפשר לומר כי בעשותו זאת הפך את הדו"ח לבולשיט אחד גדול וכמו שכולם יודעים, בולשיט זה דבר מסריח!
אלמלא אבא, היה הדו"ח חמור שבעתיים, אומרת לנו הילדה. מעניין היה לדעת מאיין היא יודעת מה היה בדו"ח. האם אבא הראה לה את הדו"ח בזמן שכתב אותו? האם הוא הראה לה אותו לאחר שכתב אותו? האם היא ראתה את הדו"ח לפני ששאר חברי הועדה ראו אותו? אפשר לשאול עוד שאלות רבות דומות, אבל אני מניח כי אף אחד לא יקבל ולו תשובה אחת לכל השאלות האלה. אולם השאלה האחרונה מעניינת יותר מכל השאר. אנחנו יודעים מי היו חברי הוועדה. אנחנו יודעים שכל מה שאמרה הילדה על אבא שלה, בהחלט לא מתאים למה שאנחנו יודעים על חברי הוועדה. אף אחד מהם לא מוכר כאוהב ישראל. אף אחד מהם לא מוכר כידיד אמת של ישראל.
מכאן אפשר להבין, או רק לחשוב כי כל אלה (חברי הועדה) לא היו מניחים לאדון גולדשטיין ליפות את הדו"ח. ההיגיון אומר אולי שגם ה"חמור שבעתיים" לא היה מספק אותם. ראה זה פלא: אף אחד מהם לא צייץ, אין זאת אלא שהם כן באו על סיפוקם, אולי אפילו מצאו בדו"ח יותר ממה שציפו למצוא בו. אולי יש בדו"ח יותר ממה שצריך להיות בו.
דבר ידוע הוא כי משומד יותר גרוע מגוי. לכן למד העולם להטיל מידי פעם את העבודה המלוכלכת, ביחוד כשמדובר ביהודים, דווקא על יהודים. כי אז לא יהיה מי שיאמר, או יצעק, אנטישמיות! יש כבר גם כאלה שיודעים להסביר למה נשיא ארצות הברית הקיף את עצמו ביועצים יהודיים כמו רם עימנואל ודן שפירו, ואם תרצו גם דניס רוס.
יקשה עלי לנחש מה הוא אותו "חמור שבעתיים". אני אנסה להעזר לצורך זה בדבריה של מי שיודעת ושהיא משלימה ומוסיפה לדבריו של אותו גדעון לוי. אחת שמקדשת את האמת ואת הדיווח האמיתי והמלא: "החשיבות היא בעובדה שממצאי ועדת גולדסטון תואמים את מה שיודע כל מי שלא סירב לראות ולשמוע את העדויות - חלקן בזמן אמת. כדי להתגונן מפני העובדות המצטברות ואמינות העדויות, ישראל תתוקפת. "בצלם". "שוברים שתיקה". הועד הציבורי נגד עינויים. אמנסטי. הכתבות שפורסמו ב"הארץ" ובתקשורת הבינלאומית... ישראל תקפה אוכלוסיה אזרחית שלמרות הפיתולים המשפטיים - נתונה תחת שליטתה. ישראל לא מילאה את חובתה להבחין בין אזרחים לחמושים. היא תקפה אוכלוסיה אזרחית שנתונה במצור ממושך. היא תקפה בעוצמה צבאית שאינה תואמת את האיום הממשי על אזרחי ישראל. חיל האוויר ירה טילים קטלניים לעבר אזרחים, בהם ילדים רבים, לא רק לעבר חמושים. הוא הטיל פצצות על בתי מגורים." קטע זה (ההדגשות שלי?א. ח.) לקוח מתוך דבריה של עמירה הס בכתבה "דו"ח גולדסטון/יורים ומכחישים" עיתון "הארץ" 2009 /9 /18.
אם אתם עוד לא יודעים מיהו האיש שתהילת המוסר בגרונו והשקר בשפתיו אז אגלה לכם כי האיש הזה הוא לא אחר מאשר גדעון לוי, שקרן פתולוגי! (אם יהיה צורך, אוכל, לאחר חקירה קטנה, להמציא את שקריו, סילופיו וחצאי האמיתות שהוא נוהג לכתוב). כאן רק אמשיך לצטט ממאמרו הנזכר לעיל.
"איש גם אינו יכול לפקפק במעמדו כמשפטן צמרת בינלאומי, שיצר לעצמו מוניטין. מי שלא כיזב ביחס לרואנדה ולא טעה ביוגוסלביה, לא יעשה כן גם ביחס לעזה. התובע הראשי לשעבר של בית הדין הבינלאומי בהאג איננו רק סמכות משפטית, אלא גם סמכות מוסרית נעלה, וככזה לא נוכל עוד להלין על השופט: הגיעה העת להלין על הנאשם." אם נסכים על מה שנאמר מקודם, הרי שיש גם יש להלין על השופט, ואין זה רלוונטי אם נלין על הנאשם, אלא אם נוכיח כי הנאשם גם הוא שיקר וסילף, דבר שעוד לא הוכח. אני גם לא יודע, ולכן אני גם מרשה לעצמי לפקפק, במעמדו של מר גולדסטון במעמדו כמשפטן צמרת בינלאומי שהוא,לעדותו של גדעון לוי, איננו רק סמכות משפטית אלא גם סמכות מוסרית נעלה. לא אני ולא גדעון לוי לא בדקנו אם הוא לא כיזב ברואנדה ולא טעה ביוגוסלביה. איש גם לא אמר, ואפילו לא חשב, שיש מקום להשוות עם מעשיו ברואנדה וביוגוסלביה. הרי שם המאבקים היו בין הגויים לבין עצמם ואף אחד (אולי) לא הזכיר כי גולדסטון הוא יהודי. ולכן, שם הוא לא היטה את חקירתו לטובת אחד הצדדים כמו במקרה של עזה.
היותו של גולדסטון- גולדשטיין יהודי, מעלה לדיון, או צריכה להעלות לדיון נושא הרבה יותר רחב שלא קשור רק למקרה האומלל שלפנינו.
אצלנו, לצערי, אנחנו ממש אוהבים להשתמש במושגים, שבסלנג הישראלי קוראים להם מכובסים, וזה מה שמביא להתלהמות הישראלית הנובעת בעיקר מבורות, ויותר מכך מהנוהג המגונה של לשקר לעצמנו. כמה אנחנו אוהבים להשתמש במושגים: "אנטישמיות" "גזענות", "אפרטהייד", מבלי שאפילו ננסה להבין אותם ולסייג את עצמנו במקרים שנמצא, אם נחפש, את מובנם הנכון. מושגים אלה הם כבר כל כך נדושים, ובנסיבות מסויימות הם כבר פוליטיקלי-אינקורקט.
אני רוצה כאן להתייחס ולהפנות את שימת הלב בעיקר למושג "אנטישמיות": ישראל וכן גם רבים מיהודי העולם מרבים לצעוק: "גוואלד ! אנטישמיות !!" כשצריך וגם כשלא צריך. דבר זה הביא לזילות מסויימת של המושג, ובמקביל למדו מכך חלק מהאנטישמים שלא להשתמש בו. יותר ויותר נשמע את האנטישמים מצהירים כי אין להם דבר נגד היהדות והיהודים כי אם נגד הציונות והישראליות,דבר שהפך כמעט ללגיטימי כאשר הוא מקבל חיזוק מעמדתם של גופים רבים ישראלים ויהודים,שחלק מהם קוראים לעצמם "פוסט-ציונים" והקיצוניים שבהם לא מהססים להגדיר את עצמם "אנטי-ציונים". חלק מהם מצהירים כי למדינת ישראל אין זכות להתקיים ושהיא נוסדה בחטא. וחלקם מתחסדים ואומרים כי הם עושים זאת לטובת המדינה וכדי להציל אותה מידי עצמה.
דברים אלה במקומות אחרים ובזמנים אחרים היו נחשבים לבגידה, והיו גוררים את ההתייחסות המתאימה לכך עד כדי הוצאה להורג. לשמחתי הדבר הוא אחרת בישראל, בה הגיעו חופש הדיבור וחופש הביטוי וכל ה"חופשים" המוצמדים והנצמדים לחופש הזה עד כדי אבסורד, דבר המלמד מחד על "בלגן" חברתי ומאידך יכול ללמד על רמת הדמוקרטיה הישראלית.
אני חושב כי על ישראל להתייחס, ולהדגיש את ההחייחסות הזו לדו"ח כאל מסמך זבל, וככזה לשלול אותו בתכלית השלילה ולהשליך אותו לפח האשפה. לא יהיה זה מוגזם אם ישראל תגלה יחס שכזה גם לאדון גולדשטיין ותומכיו הרעועים. נכון שישראל איננה המעצמה החזקה בעולם וכוחה הדיפלומטי מוגבל. אבל אין זה מצדיק שישראל תנמיך את קומתה יותר ממה שהמדינות המתנגדות לה עושות.
אז מה אדון גולדשטיין, בישלה לך דייסה הקטנה שלך? אל תכעס עליה, היתה לה כוונה טובה, היא אוהבת את אבא, אלא שכנראה גם היא תמימה כמו הילד בבגדי המלך החדשים. היא רצתה לתת לך מחמאה, היא רק לא בדיוק הבינה את משמעות הדברים שאמרה ולא בדיוק לקחה בחשבון למי היא אמרה אותם ואיזה שימוש יעשה בהם איש שתהילת המוסר בגרונו והשקר בשפתיו.
"היה צריך להקשיב אתמול לראיון המרגש של רזי ברקאי עם ניקול, בתו של גולדסטון - שבו סיפרה, בעברית, על חיבוטי הנפש שעבר אביה, המשוכנע שאלמלא הוא, היה הדו"ח חמור שבעתיים - כדי להבין, שגולדסטון הוא אוהב ישראל וידיד אמת שלה. הוא רק רוצה ישראל צודקת יותר" (גדעון לוי, "חרפת האג", "הארץ", 2009 / 09 / 17).
אתם מבינים מה הילדה אמרה בתום לב? היא אמרה כי אבא שלה היטה את ממצאי חקירתו וסילף את מסקנות הדו"ח משום שהוא אוהב את ישראל וידיד אמת שלה. בעברית פשוטה אפשר לומר כי בעשותו זאת הפך את הדו"ח לבולשיט אחד גדול וכמו שכולם יודעים, בולשיט זה דבר מסריח!
אלמלא אבא, היה הדו"ח חמור שבעתיים, אומרת לנו הילדה. מעניין היה לדעת מאיין היא יודעת מה היה בדו"ח. האם אבא הראה לה את הדו"ח בזמן שכתב אותו? האם הוא הראה לה אותו לאחר שכתב אותו? האם היא ראתה את הדו"ח לפני ששאר חברי הועדה ראו אותו? אפשר לשאול עוד שאלות רבות דומות, אבל אני מניח כי אף אחד לא יקבל ולו תשובה אחת לכל השאלות האלה. אולם השאלה האחרונה מעניינת יותר מכל השאר. אנחנו יודעים מי היו חברי הוועדה. אנחנו יודעים שכל מה שאמרה הילדה על אבא שלה, בהחלט לא מתאים למה שאנחנו יודעים על חברי הוועדה. אף אחד מהם לא מוכר כאוהב ישראל. אף אחד מהם לא מוכר כידיד אמת של ישראל.
מכאן אפשר להבין, או רק לחשוב כי כל אלה (חברי הועדה) לא היו מניחים לאדון גולדשטיין ליפות את הדו"ח. ההיגיון אומר אולי שגם ה"חמור שבעתיים" לא היה מספק אותם. ראה זה פלא: אף אחד מהם לא צייץ, אין זאת אלא שהם כן באו על סיפוקם, אולי אפילו מצאו בדו"ח יותר ממה שציפו למצוא בו. אולי יש בדו"ח יותר ממה שצריך להיות בו.
דבר ידוע הוא כי משומד יותר גרוע מגוי. לכן למד העולם להטיל מידי פעם את העבודה המלוכלכת, ביחוד כשמדובר ביהודים, דווקא על יהודים. כי אז לא יהיה מי שיאמר, או יצעק, אנטישמיות! יש כבר גם כאלה שיודעים להסביר למה נשיא ארצות הברית הקיף את עצמו ביועצים יהודיים כמו רם עימנואל ודן שפירו, ואם תרצו גם דניס רוס.
יקשה עלי לנחש מה הוא אותו "חמור שבעתיים". אני אנסה להעזר לצורך זה בדבריה של מי שיודעת ושהיא משלימה ומוסיפה לדבריו של אותו גדעון לוי. אחת שמקדשת את האמת ואת הדיווח האמיתי והמלא: "החשיבות היא בעובדה שממצאי ועדת גולדסטון תואמים את מה שיודע כל מי שלא סירב לראות ולשמוע את העדויות - חלקן בזמן אמת. כדי להתגונן מפני העובדות המצטברות ואמינות העדויות, ישראל תתוקפת. "בצלם". "שוברים שתיקה". הועד הציבורי נגד עינויים. אמנסטי. הכתבות שפורסמו ב"הארץ" ובתקשורת הבינלאומית... ישראל תקפה אוכלוסיה אזרחית שלמרות הפיתולים המשפטיים - נתונה תחת שליטתה. ישראל לא מילאה את חובתה להבחין בין אזרחים לחמושים. היא תקפה אוכלוסיה אזרחית שנתונה במצור ממושך. היא תקפה בעוצמה צבאית שאינה תואמת את האיום הממשי על אזרחי ישראל. חיל האוויר ירה טילים קטלניים לעבר אזרחים, בהם ילדים רבים, לא רק לעבר חמושים. הוא הטיל פצצות על בתי מגורים." קטע זה (ההדגשות שלי?א. ח.) לקוח מתוך דבריה של עמירה הס בכתבה "דו"ח גולדסטון/יורים ומכחישים" עיתון "הארץ" 2009 /9 /18.
אם אתם עוד לא יודעים מיהו האיש שתהילת המוסר בגרונו והשקר בשפתיו אז אגלה לכם כי האיש הזה הוא לא אחר מאשר גדעון לוי, שקרן פתולוגי! (אם יהיה צורך, אוכל, לאחר חקירה קטנה, להמציא את שקריו, סילופיו וחצאי האמיתות שהוא נוהג לכתוב). כאן רק אמשיך לצטט ממאמרו הנזכר לעיל.
"איש גם אינו יכול לפקפק במעמדו כמשפטן צמרת בינלאומי, שיצר לעצמו מוניטין. מי שלא כיזב ביחס לרואנדה ולא טעה ביוגוסלביה, לא יעשה כן גם ביחס לעזה. התובע הראשי לשעבר של בית הדין הבינלאומי בהאג איננו רק סמכות משפטית, אלא גם סמכות מוסרית נעלה, וככזה לא נוכל עוד להלין על השופט: הגיעה העת להלין על הנאשם." אם נסכים על מה שנאמר מקודם, הרי שיש גם יש להלין על השופט, ואין זה רלוונטי אם נלין על הנאשם, אלא אם נוכיח כי הנאשם גם הוא שיקר וסילף, דבר שעוד לא הוכח. אני גם לא יודע, ולכן אני גם מרשה לעצמי לפקפק, במעמדו של מר גולדסטון במעמדו כמשפטן צמרת בינלאומי שהוא,לעדותו של גדעון לוי, איננו רק סמכות משפטית אלא גם סמכות מוסרית נעלה. לא אני ולא גדעון לוי לא בדקנו אם הוא לא כיזב ברואנדה ולא טעה ביוגוסלביה. איש גם לא אמר, ואפילו לא חשב, שיש מקום להשוות עם מעשיו ברואנדה וביוגוסלביה. הרי שם המאבקים היו בין הגויים לבין עצמם ואף אחד (אולי) לא הזכיר כי גולדסטון הוא יהודי. ולכן, שם הוא לא היטה את חקירתו לטובת אחד הצדדים כמו במקרה של עזה.
היותו של גולדסטון- גולדשטיין יהודי, מעלה לדיון, או צריכה להעלות לדיון נושא הרבה יותר רחב שלא קשור רק למקרה האומלל שלפנינו.
אצלנו, לצערי, אנחנו ממש אוהבים להשתמש במושגים, שבסלנג הישראלי קוראים להם מכובסים, וזה מה שמביא להתלהמות הישראלית הנובעת בעיקר מבורות, ויותר מכך מהנוהג המגונה של לשקר לעצמנו. כמה אנחנו אוהבים להשתמש במושגים: "אנטישמיות" "גזענות", "אפרטהייד", מבלי שאפילו ננסה להבין אותם ולסייג את עצמנו במקרים שנמצא, אם נחפש, את מובנם הנכון. מושגים אלה הם כבר כל כך נדושים, ובנסיבות מסויימות הם כבר פוליטיקלי-אינקורקט.
אני רוצה כאן להתייחס ולהפנות את שימת הלב בעיקר למושג "אנטישמיות": ישראל וכן גם רבים מיהודי העולם מרבים לצעוק: "גוואלד ! אנטישמיות !!" כשצריך וגם כשלא צריך. דבר זה הביא לזילות מסויימת של המושג, ובמקביל למדו מכך חלק מהאנטישמים שלא להשתמש בו. יותר ויותר נשמע את האנטישמים מצהירים כי אין להם דבר נגד היהדות והיהודים כי אם נגד הציונות והישראליות,דבר שהפך כמעט ללגיטימי כאשר הוא מקבל חיזוק מעמדתם של גופים רבים ישראלים ויהודים,שחלק מהם קוראים לעצמם "פוסט-ציונים" והקיצוניים שבהם לא מהססים להגדיר את עצמם "אנטי-ציונים". חלק מהם מצהירים כי למדינת ישראל אין זכות להתקיים ושהיא נוסדה בחטא. וחלקם מתחסדים ואומרים כי הם עושים זאת לטובת המדינה וכדי להציל אותה מידי עצמה.
דברים אלה במקומות אחרים ובזמנים אחרים היו נחשבים לבגידה, והיו גוררים את ההתייחסות המתאימה לכך עד כדי הוצאה להורג. לשמחתי הדבר הוא אחרת בישראל, בה הגיעו חופש הדיבור וחופש הביטוי וכל ה"חופשים" המוצמדים והנצמדים לחופש הזה עד כדי אבסורד, דבר המלמד מחד על "בלגן" חברתי ומאידך יכול ללמד על רמת הדמוקרטיה הישראלית.
אני חושב כי על ישראל להתייחס, ולהדגיש את ההחייחסות הזו לדו"ח כאל מסמך זבל, וככזה לשלול אותו בתכלית השלילה ולהשליך אותו לפח האשפה. לא יהיה זה מוגזם אם ישראל תגלה יחס שכזה גם לאדון גולדשטיין ותומכיו הרעועים. נכון שישראל איננה המעצמה החזקה בעולם וכוחה הדיפלומטי מוגבל. אבל אין זה מצדיק שישראל תנמיך את קומתה יותר ממה שהמדינות המתנגדות לה עושות.
