האם מחלות נפש קיימות?
מאת: עו"ד Lawrence Stevens, J.D. (תרגום: דרור לביא)
כל הדיאגנוזות והטיפולים בפסיכיאטרייה במיוחד בפסיכיאטרייה הביולוגית מציעים את קיומה של מחלת הנפש או בשמה הנוסף הפרעה נפשית.
מה הכוונה בשימוש במילה מחלה, או הפרעה? באנגלית המילה מחלה (dis-ease) מורכבת מהצרוף של dis-ease (חוסר נוחות) כלומר ההפך מ ease. אך אין הכוונה לכל דבר שגורם לחוסר נוחות מאחר שע"פ הגדרה זאת אדם שאיבד את עבודתו או הפסיד במלחמה או שיש לו בעיות כלכליות או שהפסיד בויכוח יכול להיחשב כ"חולה". בספרו "האם אלכוהוליזם תורשתי? (?Is Alcoholism Hereditary? by Donald W. Goodwin) הפסיכולוג Donald W. Goodwin דן בהגדרה של המילה מחלה ומגיע למסקנה כי "מחלה היא משהו שאנשים רואים רופא לגביו... רופאים נותנים טיפול לגבי בעיית האלכוהוליזם ולכן האלכוהוליזם הופך ע"י הגדרה זאת למחלה" (עמוד 61). קבלה של הגדרה זאת משמעותה שאם מאיזה סיבה אנשים ילכו לרופאים כדי להוציא את המשק ממיתון כלכלי או ליישב סכסוך עם חבר, או עם מדינה שכנה, גם בעיות אלה יהפכו למחלות. אך זה ברור שלא זאת הכוונה במילה "מחלה". בשיח שלו על ההגדרה של המילה מחלה Goodwin מכיר בכך שקיימת הגדרה צרה יותר של מחלה אשר דורשת את מציאתם של חריגות ביולוגיות (ibid). במאמר זה אראה שאין כל חריגות ביולוגיות אשר ניתן למצוא במה שניקרא מחלת נפש, או הפרעה נפשית, ולכן למחלות נפש אין כל קיום ביולוגי. ואולי אף חשוב מכך אוכיח כי למחלות הנפש אין קיום אף על בסיס לא-ביולוגי מלבד בכך שהמונח מצביע על התנהגות לא מקובלת של אדם.
קל להפריך את הרעיון של מחלת נפש כמחלה ביולוגית. ב 1988 פרופסור Seymour S. Kety (Emeritus of Neuroscience in Psychiatry) ופרופסור Steven Matthysse (Professor of Psychobiology) מאוניברסיטת הרווארד לרפואה כתבו: " קריאה לא משוחדת של הספרות האחרונה אינה מספקת את התקווה לאישור היפותזת ה catecholamine, כמו שאין עדות משכנעת לגבי הבדלים ביולוגיים אחרים אשר יכולים לאפיין חולים בעלי מחלות נפש" (The New Harvard Guide to Psy-chiatry, Harvard Univ. Press, p. 148). ב 1992 התכנס פאנל של מומחים ע"י משרד ה Technology Assessment של הקונגרס האמריקאי והגיע למסקנה: "נשארות הרבה שאלות לגבי הביולוגיה של מחלות הנפש, למעשה, מחקרים עדין לא הוכיחו סיבה ביולוגית ספציפית לקיומם של אף אחת מההפרעות... הפרעות נפשיות ממוינות על בסיס הסימפטומים מכיוון שאין עדיין כל חותם ביולוגי או בדיקת מעבדה לגביהם" (The Biology of Mental Disorders, U.S. Gov't Printing Office, 1992, pp. 13-14, 46-47). בספרו The Essential Guide to Psychiatric Drugs פרופסור לפסיכיאטרייה Jack M. Gorman מאוניברסיטת קולומביה כותב: "איננו יודעים באמת מה גורם למחלות פסיכיאטריות" (St. Martin's Press, 1990, p. 316). בספרו The New Psychiatry כותב פרופסור לפסיכולוגיה Jerrold S. Maxmen (גם הוא מאוניברסיטת קולומביה) : "באופן כללי אין שמים לב לכך שהפסיכיאטרים הנם הרופאים היחידים אשר מטפלים בהפרעות אשר ע"פ הגדרה הנם ללא סיבה או תרופה ידועה... דיאגנוזה צריכה להצביע על סיבה להפרעה נפשית, אך כפי שידובר בהמשך, מאחר שאטיולוגיה של רוב מחלות הנפש אינה ידועה, מערכת הדיאגנוזות הנוכחית אינה יכולה לשקף אותן" (Mentor, 1985, pp. 19 & 36 - emphasis in original). בספרו Toxic Psychiatry הפסיכיאטר Peter Breggin כותב: "אין כל הוכחה כי בהפרעות הנפש הפסיכולוגיות או הפסיכיאטריות יש רכיב כללי ומשותף או ביולוגי" (St. Martin's Press, 1991, p. 291)
לעיתים נטען כי תרופות פסיכיאטריות "המרפאות" (עוצרות) את המחשבות, רגשות, או ההתנהגות הנקראת מחלת נפש הנן הוכחה לקיומן של סיבות ביולוגיות אשר גורמות למחלות נפש. קל להפריך טיעון זה: נניח שמישהו היה מנגן בפסנתר, ונניח שהנגינה שלו לא מוצאת חן בעיני מישהו אחר. נניח שאותו מישהו מכריח אותו לקחת סם אשר ינטרל אותו בצורה כה חזקה עד שלא יוכל לנגן יותר בפסנתר. האם זה מוכיח כי הנגינה בפסנתר נגרמה ע"י חריגה ביולוגית שרופאה ע"י הסם? עד כמה שטיעון זה חסר הגיון, היינו עדיין בשימוש.
רובן אם לא כולן של התרופות הפסיכיאטריות הנן Neurotoxic, המייצרות רמה גבוה יותר או נמוכה יותר של נכות נוירולוגית. כלומר הן אכן עוצרות התנהגות שאינה אהודה ויכולות לנטרל מנטלית את האדם כך שאינו יכול יותר להרגיש עצבני או עצוב או "בדיכאון". אך לקרוא לכך "תרופה" זה אבסורד. מכך המסקנה כי הסם ריפא חריגה ביולוגית אשר גרמה לרגשות הלא אהודים, הנה אבסורדית באותה מידה.
בעימות מול חוסר ההוכחות לקיומן של מחלות נפש כמציאות ביולוגית. המגינים על הקונספט של מחלת הנפש יאשרו כי מחלת נפש יכולה להיות מוגדרת ככזאת מבלי שתהיה כל חריגה ביולוגית הגורמת לה. הרעיון בדבר מחלת נפש כישות שאין לה קיום ביולוגי מסובך יותר להפרכה מהטיעון הביולוגי.
אנשים נחשבים לחולי נפש רק כאשר חשיבתם, רגשותיהם, או התנהגותם מנוגדת למה שנחשב מקובל, משמע כאשר אחרים (או החולים כביכול, בעצמם) אינם אוהבים משהו לגביהם. ע"י מבט בהבדלים שבין ערכים שונים בתרבויות שונות ובתקופות זמן שונות ניתן לראות כמה זה אבסורד להשתמש במונח מחלה כדי לתאר משהו שאינו נובע מהפרעה ביולוגית אלה מחוסר אהדה ודחייה לאותו הדבר.
בספרו ?the Psychology of Self-Esteem?, הפסיכולוג Nathaniel Branden כותב: "אחת מהמטרות העיקריות של מדע הפסיכולוגיה הנה לספק הגדרות לאפיון של מחלות נפש... אך אין הסכמה כללית בין פסיכולוגים ופסיכיאטרים לגבי טיבה של בריאות הנפש, ומחלות הנפש - אין הגדרה כללית מוסכמת, אין סטנדרט בסיסי שעל פיו ניתן למדוד מצב נפשי או אחר. הרבה כותבים מכריזים כי לא ניתן לבסס הגדרות אובייקטיביות וסטנדרטים על בסיס מקובל ואוניברסאלי שיכלול את הקונספט של מחלת הנפש. הם טוענים כי התנהגות שנחשבת בריאה בחברה או תרבות אחת יכולה להיחשב כנירוטית או הפרעתית בתרבות אחרת. הקריטריונים הם כולם על בסיס תרבותי. התאורטיקנים המחזיקים בדעה זאת בדרך כלל מתעקשים כי ההגדרה הקרובה ביותר שניתן להשתמש בה לתיאור בריאות נפש הינה: התאמה לנורמות תרבותיות. ולכן הם מכריזים כי אדם הנו בריא פסיכולוגית ע"פ המידה בא הוא מותאם-כראוי לתרבות שלו... השאלות שעולות מכך הנן: ומה אם הערכים והנורמות של חברה נתונה הנם לא הגיוניים? האם בריאות נפש מורכבת מהתאמה-ראויה לתרבות לא הגיונית? מה לגבי גרמניה הנאצית למשל? האם משרת מלא שימחה של המדינה הנאצית - אשר מרגיש בבית, שליו ומאושר בסביבה החברתית שלו - פירושו בריאות נפשית?" (Bantam Books, 1969, pp. 95- 96). ד"ר Branden עושה כאן מספר דברים: ראשית, הוא מבלבל בין מוסר להגיון, באומרו כי כבוד לזכויות אדם נובע מההגיון כאשר למעשה אין זאת שאלה של הגיון אלה של מוסר. ד"ר Branden נועל את עצמו מבחינה רגשית ופסיכולוגית במערכת הערכים שלו, מה שמביא לחוסר יכולתו להבחין בהבדל זה.
בנוסף ד"ר Branden מצהיר על חלק מהערכים שלו. בין ערכים אלו: כבוד לזכויות אדם זה טוב; הפרה של זכויות אדם (כמו הנאציזם) זה רע. והוא אומר: הפרה של ערכים אלו היא "חוסר הגיון" או מחלת נפש. למרות שלא יודו בזה ואולי הם לעיתים לא מודעים לכך, הפסיכיאטרייה והפסיכולוגיה "הקלינית" בבסיסים עוסקות בערכים - ערכים שמסתתרים תחת מעטפת של שפה שגורמת להם להישמע כאילו שאינן מגלמים ערכים, אלה מקדמים "בריאות". לשאלה שהציג Dr. Branden: משרת מלא שימחה של המדינה הנאצית - אשר הרגיש בבית, שליו ומאושר. התשובה היא: בסביבה החברתית שלו היה "בריא נפשית" כאשר הוא נמדד ע"פ הערכים של החברה שלו. כאשר הוא נמדד ע"פ הערכים של חברה שמכבדת זכויות אדם הוא נחשב חולה (מאטפורית) כשאר החברה שלו. ואם זאת אדם כמותי יאמר שאדם כזה הוא "חולה" מוסרית ויזהה את המילה חולה כבעלת משמעות מטאפורית ולא מילולית. לאדם כמו Dr. Branden המאמין במיתוס של מחלת הנפש, אדם כזה היינו חולה באופן מילולי, וצריך לראות רופא. ההבדל הוא שאדם שכמותי מזהה את הערכים שלי עבור מה שהם: מוסריות. באופן טיפוסי, המאמין במחלת הנפש כמו Dr. Branden בפסקה שצוטטה מספרו, היינו בעל אותם ערכים שיש לי, אך הוא מבלבל אותם בבריאות.
אחת מהדוגמאות היותר מרשימות היא הומוסקסואליות, אשר הוגדרה רשמית כמחלת נפש ע"י איגוד הפסיכיאטרים האמריקאי עד 1973 ומאז אינה מוגדרת כך. הומוסקסואליות הוגדרה כמחלת נפש בעמוד 44 של ה American Psychiatric Association's standard reference book, DSM-II: Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders (the 2nd Edition), published in 1968. בספר זה הומוסקסואליות נכנסת כאחת מה"סטיות המיניות" המקוטלגות בעמוד 44. ב 1973 איגוד הפסיכיאטרים האמריקאי הצביע להסרה של הומוסקסואליות מהקטגוריה של מחלות נפש שאובחנו רשמית. (ראה את המאמר: p. 45, April 1. 1974, Time magazine ,"An Instant Cure" ). כשיצאה המהדורה השלישית של הספר ב 1980 נכתב "הומוסקסואליות כשלעצמה אינה נחשבת הפרעה נפשית" (עמוד 282). במהדורת 1987 של הספר "The Merck Manual of Diagnosis and Therapy" נכתב "איגוד הפסיכיאטרים האמריקאי אנו מחשיב עוד את ההומוסקסואליות כמחלה פסיכיאטרית" (P. 1495). אם מחלת נפש באמת הייתה מחלת נפש במובן הפיסי, כמו שמחלה פיסית היא מחלה, הרעיון של מחיקת מחלה כמו הומוסקסואליות או אחרת מהקטגוריה של מחלה ע"י הצבעה יהיה מגוחך כמו קבוצה של רופאים המצביעים להסיר את מחלת הסרטן או החצבת מהיותם מחלה. אך מחלת נפש אינה "מחלה כמו שאר המחלות". שלא כמו מחלות פיסיות להן יש עובדות פיסיות להתמודד איתן, מחלת הנפש היא כולה שאלה של ערכים, של נכון ולא נכון, של מקובל ולא מקובל. בזמן מסוים ההומוסקסואליות נחשבה מוזרה וקשה להבנה היה צורך לעלות את הקונספט של מחלת נפש עד הפרעה נפשית כדי להסביר את התופעה. לאחר שההומוסקסואלים הבליטו את עצמם מספיק הראו את "כוחם במספרים" ודרשו בהצלחה מידה קטנה של קבלה חברתית, הצגת ההומוסכסואליות כמחלה שוב לא הייתה הולמת.
דוגמא להבדלים תרבותיים היא ההתאבדות. בהרבה מדינות כולל ארה"ב ואנגליה, אדם שמבצע התאבדות או מנסה לבצע התאבדות או אפילו חושב ברצינות על כך נחשב לחולה נפש. אך לא תמיד היה מקובל לחשוב כך בהיסטוריה של המין האנושי, ואין זה נכון לגבי כל התרבויות מסביב לעולם. בספרו ?Why Suicide?? הפסיכולוג Eustace Chesser מציין "הן להינדואיזם או לבודהיזם אין התנגדות משמעותית להתאבדות ובחלק מצורות הבודהיזם שריפה עצמית מקבלת מעמד והערכה" הוא גם מציין כי "הקלטים בזו לזקנה ולהחלשות. הם האמינו כי אלו שביצעו התאבדות לפני שכוחם נחלש הגיעו לגן עדן, ואלו שמתו ממחלה או נעשו סניליים לגיהינום - היפוך מעניין לדוקטרינה הנוצרית." ( Arrow Books LTD London England, 1968, p. 121-122). בספרו Fighting Depression?" הפסיכולוג Harvey M. Ross, M.D מציין "חלק מהתרבויות מצפות מהאישה לזרוק את עצמה לתוך מדורת השריפה בהלווייתו של בעלה" (Larchmont Books, 1975, p. 20)
סביר להניח כי הדוגמה הטובה ביותר לחברה בה ההתאבדות נחשבת למקובלת הנה יפן. במקום להחשיב את ההתאבדות או החרקירי כפי שהיפנים קוראים לכך, כהתנהגות שכמעט תמיד נגרמת עקב מחלת נפש, ההתאבדות נחשבת לעיתים להתנהגות הנכונה, כאשר כבודו של אדם מושפל ע"י כשלון כלשהו.
עוד דוגמה בה ההתאבדות נחשבת לנורמאלית, לא למעשה טירוף, הינה טייסי קמיקאזה שהיפאנים הפעילו נגד ארה"ב במלחמת העולם השניה. הם קיבלו דלק שהספיק לכיוון אחד, משימת התאבדות, להתרסק לתוך ספינות הצי האמריקאי. אף פעם לא היה טייס קמיקאזה אמריקאי, לפחות לא בחסות ממשלת ארה"ב. הסיבה לכך היא גישה שונה של התרבות היפאנית להתאבדות לעומת הגישה של התרבות האמריקאית. האם בארה"ב התאבדות יכולה להתבצע רק ע"י אנשים בעלי מחלה פסיכוטית ואילו ביפן ע"י אנשים נורמאלים?
או האם קבלה של ההתאבדות ביפן הינה כישלון או סירוב להכיר בקיומם של הפרעות פסיכולוגיות אשר צריכות להיות קימות כדי שאדם ייקח את חיו על דעת עצמו? האם טייסי הקמיקאזה חולי נפש, אן שמה להם ולחברה ממנה הם באו פשוט יש ערכים שונים משלנו?
האם מעשי גבורה בזמן מלחמה ,אפילו באמריקה, כאשר חייל מקריב את חייו למען חבריו אינם נחשבים למעשי גבורה? מדוע אנו חושבים על אנשים אלו כעל גיבורים ולא כעל משוגעים? ניראה כי אנו מרשיעים (או מאבחנים) אנשים בעלי נטייה להתאבדות כמשוגעים או חולי נפש רק כאשר הם עושים זאת מסיבה אנוכית (מסוג "אני לא יכול לשאת את זה יותר") לא למען רווחתם של אחרים. הנושא האמיתי אם כך הנו אנוכיות ולא התאבדות.
דוגמאות אלה מראות כי "מחלות נפש" הם פשוט חריגות ממה שאנשים רוצים או מצפים בחברה מסוימת. "מחלת נפש" היא כל דבר בנפש האנושית אשר שנוא על מי שמתאר אותה.
המצב תואר כהלכה במאמר בגיליון 1986 של המגזין Omni: "הפרעות באות והולכות. אפילו הקונספט של זיגמונד פרוייד לגבי הנברוזה נזנח ב DSM-III (1980). וב 1973 ע"י ה APA
(American Psychiatric Association) הנאמנים הצביעו למחוק את כל האזכורים של הומוסקסואליות כהפרעה. לפני ההצבעה, להיות הומו נחשב לבעיה פסיכוטית. אחרי ההצבעה, הנושא הועבר לעליית הגג של הפסיכיאטרייה. 'זה עניין של אופנה' אומר ד"ר John Spiegel מאוניברסיטת בוסטון, שהיה נשיא של ה APA ב 1973, כאשר הדיון לגבי הומוסכסואליות עלה לפני השטח. 'ואופנה משתנה כל הזמן'" (עמוד 30)
גישה זאת אינה נכונה כי היא מתארת אדם כבעל "הפרעה" או "מחלה" פסיכוטית משום שהוא או היא אינם מתאימים כביכול לדיאגנוזה, או לרעיונות של אנשים אחרים לגבי איך להתלבש, להתנהג, ולחשוב. כאשר כרוכה בכך הפרה של זכויות (של אזרחים אחרים) חובה לרסן ולעצור זאת באמצעים שונים, החוק הפלילי הוא דוגמה לאחד. אך לקרוא להתנהגות לא קונפורמיסטית "מחלה" או להניח כי היא יכולה לנובע רק ממחלה מפני שהיא אינה מקובלת ע"פ הערכים הנפוצים, ובכן אין בכך כל הגיון. מה שגורם לכם הוא חוסר הבנה של הסיבות האמיתיות, מיתוסים נוצרים כדי לספק את ההסבר. בזמנים קדומים השתמשו במיתוסים של רוח רעה או דיבוק כדי להסביר התנהגות לא מקובלת. כיום מקובל להאמין במיתוס של מחלות הנפש. אמונה במיתוסים כגון רוחות רעות או מחלות נפש נותנת אשליה של הבנה, ויותר נוח להאמין במיתוס מאשר להודות בבורות.
אפשר היה לסלוח למיתוס זה, שבו חשיבה, רגשות או התנהגות לא מקובלים נקראים מחלת נפש, אילו הייתה בו תועלת, אך אין בו. במקום לסייע לנו להתמודד עם אנשים עם בעיות או אנשים שיוצרים בעיות, המיתוס של מחלת הנפש מסיח את דעתנו מהקשיים האמיתיים שעלינו להתמודד אתם. במקום להיגרם "מחוסר איזון כימי" או בעיות ביולוגיות אחרות, חוסר ההתפשרות, ההתנהגות שאינה מקובלת, והתגובות הרגשיות שנקראות מחלות נפש, נובעות מצורך שאינו מקבל מענה או מהתנהגות שחלק מהאנשים למדו במשך חייהם. הפתרון הוא ללמד את האנשים איך לספק את צורכיהם, איך להתנהג, ולהשתמש בכוח האכיפה שבידינו כדי להכריח אנשים לכבד זכויות של אחרים. אלו מטלות של מערכות החינוך ואכיפת החוק, ולא של תרופות ותרפיה.
מאת: עו"ד Lawrence Stevens, J.D. (תרגום: דרור לביא)
כל הדיאגנוזות והטיפולים בפסיכיאטרייה במיוחד בפסיכיאטרייה הביולוגית מציעים את קיומה של מחלת הנפש או בשמה הנוסף הפרעה נפשית.
מה הכוונה בשימוש במילה מחלה, או הפרעה? באנגלית המילה מחלה (dis-ease) מורכבת מהצרוף של dis-ease (חוסר נוחות) כלומר ההפך מ ease. אך אין הכוונה לכל דבר שגורם לחוסר נוחות מאחר שע"פ הגדרה זאת אדם שאיבד את עבודתו או הפסיד במלחמה או שיש לו בעיות כלכליות או שהפסיד בויכוח יכול להיחשב כ"חולה". בספרו "האם אלכוהוליזם תורשתי? (?Is Alcoholism Hereditary? by Donald W. Goodwin) הפסיכולוג Donald W. Goodwin דן בהגדרה של המילה מחלה ומגיע למסקנה כי "מחלה היא משהו שאנשים רואים רופא לגביו... רופאים נותנים טיפול לגבי בעיית האלכוהוליזם ולכן האלכוהוליזם הופך ע"י הגדרה זאת למחלה" (עמוד 61). קבלה של הגדרה זאת משמעותה שאם מאיזה סיבה אנשים ילכו לרופאים כדי להוציא את המשק ממיתון כלכלי או ליישב סכסוך עם חבר, או עם מדינה שכנה, גם בעיות אלה יהפכו למחלות. אך זה ברור שלא זאת הכוונה במילה "מחלה". בשיח שלו על ההגדרה של המילה מחלה Goodwin מכיר בכך שקיימת הגדרה צרה יותר של מחלה אשר דורשת את מציאתם של חריגות ביולוגיות (ibid). במאמר זה אראה שאין כל חריגות ביולוגיות אשר ניתן למצוא במה שניקרא מחלת נפש, או הפרעה נפשית, ולכן למחלות נפש אין כל קיום ביולוגי. ואולי אף חשוב מכך אוכיח כי למחלות הנפש אין קיום אף על בסיס לא-ביולוגי מלבד בכך שהמונח מצביע על התנהגות לא מקובלת של אדם.
קל להפריך את הרעיון של מחלת נפש כמחלה ביולוגית. ב 1988 פרופסור Seymour S. Kety (Emeritus of Neuroscience in Psychiatry) ופרופסור Steven Matthysse (Professor of Psychobiology) מאוניברסיטת הרווארד לרפואה כתבו: " קריאה לא משוחדת של הספרות האחרונה אינה מספקת את התקווה לאישור היפותזת ה catecholamine, כמו שאין עדות משכנעת לגבי הבדלים ביולוגיים אחרים אשר יכולים לאפיין חולים בעלי מחלות נפש" (The New Harvard Guide to Psy-chiatry, Harvard Univ. Press, p. 148). ב 1992 התכנס פאנל של מומחים ע"י משרד ה Technology Assessment של הקונגרס האמריקאי והגיע למסקנה: "נשארות הרבה שאלות לגבי הביולוגיה של מחלות הנפש, למעשה, מחקרים עדין לא הוכיחו סיבה ביולוגית ספציפית לקיומם של אף אחת מההפרעות... הפרעות נפשיות ממוינות על בסיס הסימפטומים מכיוון שאין עדיין כל חותם ביולוגי או בדיקת מעבדה לגביהם" (The Biology of Mental Disorders, U.S. Gov't Printing Office, 1992, pp. 13-14, 46-47). בספרו The Essential Guide to Psychiatric Drugs פרופסור לפסיכיאטרייה Jack M. Gorman מאוניברסיטת קולומביה כותב: "איננו יודעים באמת מה גורם למחלות פסיכיאטריות" (St. Martin's Press, 1990, p. 316). בספרו The New Psychiatry כותב פרופסור לפסיכולוגיה Jerrold S. Maxmen (גם הוא מאוניברסיטת קולומביה) : "באופן כללי אין שמים לב לכך שהפסיכיאטרים הנם הרופאים היחידים אשר מטפלים בהפרעות אשר ע"פ הגדרה הנם ללא סיבה או תרופה ידועה... דיאגנוזה צריכה להצביע על סיבה להפרעה נפשית, אך כפי שידובר בהמשך, מאחר שאטיולוגיה של רוב מחלות הנפש אינה ידועה, מערכת הדיאגנוזות הנוכחית אינה יכולה לשקף אותן" (Mentor, 1985, pp. 19 & 36 - emphasis in original). בספרו Toxic Psychiatry הפסיכיאטר Peter Breggin כותב: "אין כל הוכחה כי בהפרעות הנפש הפסיכולוגיות או הפסיכיאטריות יש רכיב כללי ומשותף או ביולוגי" (St. Martin's Press, 1991, p. 291)
לעיתים נטען כי תרופות פסיכיאטריות "המרפאות" (עוצרות) את המחשבות, רגשות, או ההתנהגות הנקראת מחלת נפש הנן הוכחה לקיומן של סיבות ביולוגיות אשר גורמות למחלות נפש. קל להפריך טיעון זה: נניח שמישהו היה מנגן בפסנתר, ונניח שהנגינה שלו לא מוצאת חן בעיני מישהו אחר. נניח שאותו מישהו מכריח אותו לקחת סם אשר ינטרל אותו בצורה כה חזקה עד שלא יוכל לנגן יותר בפסנתר. האם זה מוכיח כי הנגינה בפסנתר נגרמה ע"י חריגה ביולוגית שרופאה ע"י הסם? עד כמה שטיעון זה חסר הגיון, היינו עדיין בשימוש.
רובן אם לא כולן של התרופות הפסיכיאטריות הנן Neurotoxic, המייצרות רמה גבוה יותר או נמוכה יותר של נכות נוירולוגית. כלומר הן אכן עוצרות התנהגות שאינה אהודה ויכולות לנטרל מנטלית את האדם כך שאינו יכול יותר להרגיש עצבני או עצוב או "בדיכאון". אך לקרוא לכך "תרופה" זה אבסורד. מכך המסקנה כי הסם ריפא חריגה ביולוגית אשר גרמה לרגשות הלא אהודים, הנה אבסורדית באותה מידה.
בעימות מול חוסר ההוכחות לקיומן של מחלות נפש כמציאות ביולוגית. המגינים על הקונספט של מחלת הנפש יאשרו כי מחלת נפש יכולה להיות מוגדרת ככזאת מבלי שתהיה כל חריגה ביולוגית הגורמת לה. הרעיון בדבר מחלת נפש כישות שאין לה קיום ביולוגי מסובך יותר להפרכה מהטיעון הביולוגי.
אנשים נחשבים לחולי נפש רק כאשר חשיבתם, רגשותיהם, או התנהגותם מנוגדת למה שנחשב מקובל, משמע כאשר אחרים (או החולים כביכול, בעצמם) אינם אוהבים משהו לגביהם. ע"י מבט בהבדלים שבין ערכים שונים בתרבויות שונות ובתקופות זמן שונות ניתן לראות כמה זה אבסורד להשתמש במונח מחלה כדי לתאר משהו שאינו נובע מהפרעה ביולוגית אלה מחוסר אהדה ודחייה לאותו הדבר.
בספרו ?the Psychology of Self-Esteem?, הפסיכולוג Nathaniel Branden כותב: "אחת מהמטרות העיקריות של מדע הפסיכולוגיה הנה לספק הגדרות לאפיון של מחלות נפש... אך אין הסכמה כללית בין פסיכולוגים ופסיכיאטרים לגבי טיבה של בריאות הנפש, ומחלות הנפש - אין הגדרה כללית מוסכמת, אין סטנדרט בסיסי שעל פיו ניתן למדוד מצב נפשי או אחר. הרבה כותבים מכריזים כי לא ניתן לבסס הגדרות אובייקטיביות וסטנדרטים על בסיס מקובל ואוניברסאלי שיכלול את הקונספט של מחלת הנפש. הם טוענים כי התנהגות שנחשבת בריאה בחברה או תרבות אחת יכולה להיחשב כנירוטית או הפרעתית בתרבות אחרת. הקריטריונים הם כולם על בסיס תרבותי. התאורטיקנים המחזיקים בדעה זאת בדרך כלל מתעקשים כי ההגדרה הקרובה ביותר שניתן להשתמש בה לתיאור בריאות נפש הינה: התאמה לנורמות תרבותיות. ולכן הם מכריזים כי אדם הנו בריא פסיכולוגית ע"פ המידה בא הוא מותאם-כראוי לתרבות שלו... השאלות שעולות מכך הנן: ומה אם הערכים והנורמות של חברה נתונה הנם לא הגיוניים? האם בריאות נפש מורכבת מהתאמה-ראויה לתרבות לא הגיונית? מה לגבי גרמניה הנאצית למשל? האם משרת מלא שימחה של המדינה הנאצית - אשר מרגיש בבית, שליו ומאושר בסביבה החברתית שלו - פירושו בריאות נפשית?" (Bantam Books, 1969, pp. 95- 96). ד"ר Branden עושה כאן מספר דברים: ראשית, הוא מבלבל בין מוסר להגיון, באומרו כי כבוד לזכויות אדם נובע מההגיון כאשר למעשה אין זאת שאלה של הגיון אלה של מוסר. ד"ר Branden נועל את עצמו מבחינה רגשית ופסיכולוגית במערכת הערכים שלו, מה שמביא לחוסר יכולתו להבחין בהבדל זה.
בנוסף ד"ר Branden מצהיר על חלק מהערכים שלו. בין ערכים אלו: כבוד לזכויות אדם זה טוב; הפרה של זכויות אדם (כמו הנאציזם) זה רע. והוא אומר: הפרה של ערכים אלו היא "חוסר הגיון" או מחלת נפש. למרות שלא יודו בזה ואולי הם לעיתים לא מודעים לכך, הפסיכיאטרייה והפסיכולוגיה "הקלינית" בבסיסים עוסקות בערכים - ערכים שמסתתרים תחת מעטפת של שפה שגורמת להם להישמע כאילו שאינן מגלמים ערכים, אלה מקדמים "בריאות". לשאלה שהציג Dr. Branden: משרת מלא שימחה של המדינה הנאצית - אשר הרגיש בבית, שליו ומאושר. התשובה היא: בסביבה החברתית שלו היה "בריא נפשית" כאשר הוא נמדד ע"פ הערכים של החברה שלו. כאשר הוא נמדד ע"פ הערכים של חברה שמכבדת זכויות אדם הוא נחשב חולה (מאטפורית) כשאר החברה שלו. ואם זאת אדם כמותי יאמר שאדם כזה הוא "חולה" מוסרית ויזהה את המילה חולה כבעלת משמעות מטאפורית ולא מילולית. לאדם כמו Dr. Branden המאמין במיתוס של מחלת הנפש, אדם כזה היינו חולה באופן מילולי, וצריך לראות רופא. ההבדל הוא שאדם שכמותי מזהה את הערכים שלי עבור מה שהם: מוסריות. באופן טיפוסי, המאמין במחלת הנפש כמו Dr. Branden בפסקה שצוטטה מספרו, היינו בעל אותם ערכים שיש לי, אך הוא מבלבל אותם בבריאות.
אחת מהדוגמאות היותר מרשימות היא הומוסקסואליות, אשר הוגדרה רשמית כמחלת נפש ע"י איגוד הפסיכיאטרים האמריקאי עד 1973 ומאז אינה מוגדרת כך. הומוסקסואליות הוגדרה כמחלת נפש בעמוד 44 של ה American Psychiatric Association's standard reference book, DSM-II: Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders (the 2nd Edition), published in 1968. בספר זה הומוסקסואליות נכנסת כאחת מה"סטיות המיניות" המקוטלגות בעמוד 44. ב 1973 איגוד הפסיכיאטרים האמריקאי הצביע להסרה של הומוסקסואליות מהקטגוריה של מחלות נפש שאובחנו רשמית. (ראה את המאמר: p. 45, April 1. 1974, Time magazine ,"An Instant Cure" ). כשיצאה המהדורה השלישית של הספר ב 1980 נכתב "הומוסקסואליות כשלעצמה אינה נחשבת הפרעה נפשית" (עמוד 282). במהדורת 1987 של הספר "The Merck Manual of Diagnosis and Therapy" נכתב "איגוד הפסיכיאטרים האמריקאי אנו מחשיב עוד את ההומוסקסואליות כמחלה פסיכיאטרית" (P. 1495). אם מחלת נפש באמת הייתה מחלת נפש במובן הפיסי, כמו שמחלה פיסית היא מחלה, הרעיון של מחיקת מחלה כמו הומוסקסואליות או אחרת מהקטגוריה של מחלה ע"י הצבעה יהיה מגוחך כמו קבוצה של רופאים המצביעים להסיר את מחלת הסרטן או החצבת מהיותם מחלה. אך מחלת נפש אינה "מחלה כמו שאר המחלות". שלא כמו מחלות פיסיות להן יש עובדות פיסיות להתמודד איתן, מחלת הנפש היא כולה שאלה של ערכים, של נכון ולא נכון, של מקובל ולא מקובל. בזמן מסוים ההומוסקסואליות נחשבה מוזרה וקשה להבנה היה צורך לעלות את הקונספט של מחלת נפש עד הפרעה נפשית כדי להסביר את התופעה. לאחר שההומוסקסואלים הבליטו את עצמם מספיק הראו את "כוחם במספרים" ודרשו בהצלחה מידה קטנה של קבלה חברתית, הצגת ההומוסכסואליות כמחלה שוב לא הייתה הולמת.
דוגמא להבדלים תרבותיים היא ההתאבדות. בהרבה מדינות כולל ארה"ב ואנגליה, אדם שמבצע התאבדות או מנסה לבצע התאבדות או אפילו חושב ברצינות על כך נחשב לחולה נפש. אך לא תמיד היה מקובל לחשוב כך בהיסטוריה של המין האנושי, ואין זה נכון לגבי כל התרבויות מסביב לעולם. בספרו ?Why Suicide?? הפסיכולוג Eustace Chesser מציין "הן להינדואיזם או לבודהיזם אין התנגדות משמעותית להתאבדות ובחלק מצורות הבודהיזם שריפה עצמית מקבלת מעמד והערכה" הוא גם מציין כי "הקלטים בזו לזקנה ולהחלשות. הם האמינו כי אלו שביצעו התאבדות לפני שכוחם נחלש הגיעו לגן עדן, ואלו שמתו ממחלה או נעשו סניליים לגיהינום - היפוך מעניין לדוקטרינה הנוצרית." ( Arrow Books LTD London England, 1968, p. 121-122). בספרו Fighting Depression?" הפסיכולוג Harvey M. Ross, M.D מציין "חלק מהתרבויות מצפות מהאישה לזרוק את עצמה לתוך מדורת השריפה בהלווייתו של בעלה" (Larchmont Books, 1975, p. 20)
סביר להניח כי הדוגמה הטובה ביותר לחברה בה ההתאבדות נחשבת למקובלת הנה יפן. במקום להחשיב את ההתאבדות או החרקירי כפי שהיפנים קוראים לכך, כהתנהגות שכמעט תמיד נגרמת עקב מחלת נפש, ההתאבדות נחשבת לעיתים להתנהגות הנכונה, כאשר כבודו של אדם מושפל ע"י כשלון כלשהו.
עוד דוגמה בה ההתאבדות נחשבת לנורמאלית, לא למעשה טירוף, הינה טייסי קמיקאזה שהיפאנים הפעילו נגד ארה"ב במלחמת העולם השניה. הם קיבלו דלק שהספיק לכיוון אחד, משימת התאבדות, להתרסק לתוך ספינות הצי האמריקאי. אף פעם לא היה טייס קמיקאזה אמריקאי, לפחות לא בחסות ממשלת ארה"ב. הסיבה לכך היא גישה שונה של התרבות היפאנית להתאבדות לעומת הגישה של התרבות האמריקאית. האם בארה"ב התאבדות יכולה להתבצע רק ע"י אנשים בעלי מחלה פסיכוטית ואילו ביפן ע"י אנשים נורמאלים?
או האם קבלה של ההתאבדות ביפן הינה כישלון או סירוב להכיר בקיומם של הפרעות פסיכולוגיות אשר צריכות להיות קימות כדי שאדם ייקח את חיו על דעת עצמו? האם טייסי הקמיקאזה חולי נפש, אן שמה להם ולחברה ממנה הם באו פשוט יש ערכים שונים משלנו?
האם מעשי גבורה בזמן מלחמה ,אפילו באמריקה, כאשר חייל מקריב את חייו למען חבריו אינם נחשבים למעשי גבורה? מדוע אנו חושבים על אנשים אלו כעל גיבורים ולא כעל משוגעים? ניראה כי אנו מרשיעים (או מאבחנים) אנשים בעלי נטייה להתאבדות כמשוגעים או חולי נפש רק כאשר הם עושים זאת מסיבה אנוכית (מסוג "אני לא יכול לשאת את זה יותר") לא למען רווחתם של אחרים. הנושא האמיתי אם כך הנו אנוכיות ולא התאבדות.
דוגמאות אלה מראות כי "מחלות נפש" הם פשוט חריגות ממה שאנשים רוצים או מצפים בחברה מסוימת. "מחלת נפש" היא כל דבר בנפש האנושית אשר שנוא על מי שמתאר אותה.
המצב תואר כהלכה במאמר בגיליון 1986 של המגזין Omni: "הפרעות באות והולכות. אפילו הקונספט של זיגמונד פרוייד לגבי הנברוזה נזנח ב DSM-III (1980). וב 1973 ע"י ה APA
(American Psychiatric Association) הנאמנים הצביעו למחוק את כל האזכורים של הומוסקסואליות כהפרעה. לפני ההצבעה, להיות הומו נחשב לבעיה פסיכוטית. אחרי ההצבעה, הנושא הועבר לעליית הגג של הפסיכיאטרייה. 'זה עניין של אופנה' אומר ד"ר John Spiegel מאוניברסיטת בוסטון, שהיה נשיא של ה APA ב 1973, כאשר הדיון לגבי הומוסכסואליות עלה לפני השטח. 'ואופנה משתנה כל הזמן'" (עמוד 30)
גישה זאת אינה נכונה כי היא מתארת אדם כבעל "הפרעה" או "מחלה" פסיכוטית משום שהוא או היא אינם מתאימים כביכול לדיאגנוזה, או לרעיונות של אנשים אחרים לגבי איך להתלבש, להתנהג, ולחשוב. כאשר כרוכה בכך הפרה של זכויות (של אזרחים אחרים) חובה לרסן ולעצור זאת באמצעים שונים, החוק הפלילי הוא דוגמה לאחד. אך לקרוא להתנהגות לא קונפורמיסטית "מחלה" או להניח כי היא יכולה לנובע רק ממחלה מפני שהיא אינה מקובלת ע"פ הערכים הנפוצים, ובכן אין בכך כל הגיון. מה שגורם לכם הוא חוסר הבנה של הסיבות האמיתיות, מיתוסים נוצרים כדי לספק את ההסבר. בזמנים קדומים השתמשו במיתוסים של רוח רעה או דיבוק כדי להסביר התנהגות לא מקובלת. כיום מקובל להאמין במיתוס של מחלות הנפש. אמונה במיתוסים כגון רוחות רעות או מחלות נפש נותנת אשליה של הבנה, ויותר נוח להאמין במיתוס מאשר להודות בבורות.
אפשר היה לסלוח למיתוס זה, שבו חשיבה, רגשות או התנהגות לא מקובלים נקראים מחלת נפש, אילו הייתה בו תועלת, אך אין בו. במקום לסייע לנו להתמודד עם אנשים עם בעיות או אנשים שיוצרים בעיות, המיתוס של מחלת הנפש מסיח את דעתנו מהקשיים האמיתיים שעלינו להתמודד אתם. במקום להיגרם "מחוסר איזון כימי" או בעיות ביולוגיות אחרות, חוסר ההתפשרות, ההתנהגות שאינה מקובלת, והתגובות הרגשיות שנקראות מחלות נפש, נובעות מצורך שאינו מקבל מענה או מהתנהגות שחלק מהאנשים למדו במשך חייהם. הפתרון הוא ללמד את האנשים איך לספק את צורכיהם, איך להתנהג, ולהשתמש בכוח האכיפה שבידינו כדי להכריח אנשים לכבד זכויות של אחרים. אלו מטלות של מערכות החינוך ואכיפת החוק, ולא של תרופות ותרפיה.
