עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים. מה פשר החגים הללו ?
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים. מה פשר החגים הללו ? 

מאת    [ 21/09/2009 ]
מילים במאמר: 2955   [ נצפה 2605 פעמים ]

 
 
עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים
הרב מקייטן יצחק
יום הכיפורים איננו יום הדין, אלא יום סיום המו"מ בין הכהן הגדול של האל הבבלי מרדוך ובין מלך בבל לגבי חלוקת מיסי העמלים. מו"מ שהחל עשרה ימים קודם, בראש שנה. מושג התשובה ושירת ההמנונות - סליחות ובקשות מהאל מרדוך - נוצרים ומפותחים ע"י משוררי המקדשים, ונועדו לטפח תחושת אשמה וחטא עמוקים בקרב העם כלפי האל. במטרה ליצור לחץ ציבורי עצום על המלך להיכנע לתביעות המקדשים. אם לא כך יהיה, צפויה שנת פורענות קשה על כל העם ועל הממלכה.

ראינו שחגיגת האחד בתשרי הראשונה ביהודה נכפתה ע"י נחמיה בכוח הסמכות הפרסית שבידיו. ראינו שהעם הפשוט ביהודה לא בקלות קיבל את הכרזת חג האחד בתשרי שאין לו שום סימוכין במסורת ישראל עד זמנו. וראינו שאופיו של החג כפי שעוצב ע"י ממציאו - נחמיה- אינו אלא חגיגת מאכל ומשתה ליום אחד. איך אם כן הפך ראש השנה לחג של שני ימים - ומה הפך את יום הכיפורים ליום דין שקובע גורלות בני אדם - מה הם בכלל, מקורותיהם של עשרת ימי התשובה ויום הכיפורים - ואיך חדרו לתורשת היהודית -
כדי להבין את זה, ראוי שנחזור אל מאפייני החג במסופוטמיה העתיקה, ממנה העתיקו את מסורותיהן, גם אשור וגם בבל, ואח"כ גם יהודה.
חלוקת השלל
עם סיום עונת הקציר בחודש אלול [אולולו = אל הקציר] מגיע מועד גביית המיסים מהעם העמל. בין שתי האוליגרכיות השליטות בעת העתיקה, המקדש והארמון מתפתחת מחלוקת שנתית קבועה על חלוקת השלל מידי העמלים. האם יופנו המיסים למקדש בצורה של תרומות ומעשרות, ואז עוצמת הכוהנים גוברת, או האם יופנו המיסים לארמון בצורה של מיסי מלך שנועדו לממן את הוצאות המנהל האזרחי, הגנה ובטחון, בתי משפט וסדרי חיים חברתיים, מסחר מקומי ובין-לאומי, מסעות כיבוש...וכו', ואז עוצמת המלך גוברת.
כוחו של המקדש נבע מהטמעת מסורת קדושה בקרב ההמון הנשלט של מלך השולט בחסות האל. החדרת הרעיון של מלוכה בחסות האל, באה לייצב את המלוכה ולחזק את המלך על כיסאו, מול טוענים אפשריים לכתר. שאם לא כן כל בריון שמעמיד כנופיה של פוחזים וריקים יכול להפילו ולמלוך תחתיו. לכך יש לנו דוגמא מאלפת בתנ"ך.
מלוכת דוד בחסות יהוה
בממלכת ישראל הראשונה - מלכות שאול, הייתה חילונית ביסודה. בה נבחר המלך בהפלת גורלות ללא שום השפעה מצד המקדש או הכהונה: "ויקרב שמואל את כל שבטי ישראל וילכד שבט בנימן: ויקרב את שבט בנימן למשפחתיו ותלכד משפחת המטרי וילכד שאול בן קיש ויבקשהו ולא נמצא: וישאלו עוד ביהוה הבא עוד הלם איש ויאמר יהוה הנה הוא נחבא אל הכלים: וירצו ויקחהו משם ויתיצב בתוך העם ויגבה מכל העם משכמו ומעלה: ויאמר שמואל אל כל העם הראיתם אשר בחר בו יהוה כי אין כמהו בכל העם וירעו כל העם ויאמרו יחי המלך:" (שמ"א י' 20-24)
בתרבות שמבוססת על הסכמת העם ולא על מלכות בחסות האל, יכול מורד במלכות מסוגו של דוד בן ישי להעמיד קבוצה של בריונים בהנהגתו ולשלוט בפועל בספר הממלכה : ויתקבצו אליו כל איש מצוק וכל איש אשר לו נשא וכל איש מר נפש ויהי עליהם לשר ויהיו עמו כארבע מאות איש: (שמ"א כ"ב 2). דרך התנהלותו העבריינית כלפי החוואים בספר הממלכה, מודגמת בסחיטת דמי-חסות מהחוואי הגדול של דרום הר חברון, הלוא הוא נבל הכרמלי. דוד שומע כי לנבל הכרמלי יש גז עשיר, והוא מזדרז לשלוח אליו את אנשיו כדי לתבוע חלק מהכנסותיו בגז הצאן. דרישתו של דוד לקבל חלק מריווחי הגז נשענת על ההגנה שלכאורה סיפקו לו בתהליך גידול הצאן ורעייתו, תוך ציון מודגש שהשלום בחוותו נובע מפעולות ההגנה שסיפקה כנופיית הבריונים בהנהגתו: "וישמע דוד במדבר כי גזז נבל את צאנו: וישלח דוד עשרה נערים ויאמר דוד לנערים עלו כרמלה ובאתם אל נבל ושאלתם לו בשמי לשלום: ואמרתם כה לחי ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום: ועתה שמעתי כי גזזים לך עתה הרעים אשר לך היו עמנו לא הכלמנום ולא נפקד להם מאומה כל ימי היותם בכרמל: שאל את נעריך ויגידו לך וימצאו הנערים חן בעיניך כי על יום טוב באנו תנה נא את אשר תמצא ידך לעבדיך ולבנך לדוד:" (שמ"א כ"ה 4-8).
כלומר: טענת דוד היא שבכל עונת המרעה, בריוניו לא הציקו לרועי נבל ולא גנבו מהם שום דבר לא מהצאן ולא מהציוד. בשל כך גם הגיעו העדרים להתרבות שקטה ושלווה, וזה כמובן קשור ישירות להיקף הצמר שאפשר לגזוז מהצאן - הצמר הוא משאב מסחרי גדול בתעשיית הבדים, והוא מקור חשוב לעושרה של כל חוות צאן. לכן מה שדורש דוד הוא רק חלק ברווחים שהוא יכול לגרום למניעתם, ומכיוון שלא עשה כך, הרי שיש לו חלק בלתי נפרד בייצורם. בעצם, זו טענת פרוטקשן רגילה גם בימינו. אותו גדוד של דוד בספר הממלכה העסיק רבות את חיילי ישראל, בשל הנזק הכבד שהמיט על החוות לאורך גבולותיה הדרומיים של הממלכה. אפשר בקלות להניח שאותה התנהגות אפיינה את כנופיית דו בן ישי בכל גבולות דרום הממלכה. אחת הדוגמאות הבולטות היא שמרגע תחילת המרדף שמנהלים חיילי ישראל אחריו, זוכה שאול לשיתוף פעולה עקבי ומלא מכל יושבי ספר הממלכה. תושבי קעילה ממהרים לגלות )פעמיים) את מקום מחבואו לשאול: ויגד לשאול כי בא דוד קעילה ... (שמ"א כ"ג 1) וגם יושבי מדבר זיף עושים כן: "ויבאו הזפים אל שאול הגבעתה לאמר הלוא דוד מסתתר בגבעת החכילה על פני הישימן:" (שמ"א כ"ו 1) וכך לכל מקום שפנה דוד, עד בסופו של דבר עוזב דוד בן ישי את שטחי הממלכה, ומבקש חסות מאכיש מלך גת הפלישתי: "ויאמר דוד אל לבו עתה אספה יום אחד ביד שאול אין לי טוב כי המלט אמלט אל ארץ פלשתים ונואש ממני שאול לבקשני עוד בכל גבול ישראל ונמלטתי מידו: ויקם דוד ויעבר הוא ושש מאות איש אשר עמו אל אכיש בן מעוך מלך גת:" (שמ"א כ,ז 1-2)
שיתוף הפעולה הזה של דוד עם הפלשתים נגד ישראל, תוך חשיפת שיטות הלחימה של שאול בהם, הוא גם מה שהביא בסופו של דבר לנפילת בית שאול. שהרי עד להצטרפות דוד לצבא הפלשתי, בכל מפגש של צבא ישראל מולם הם ניגפו. ואילו לאחר הצטרפות דוד, הפלשתים טומנים לו פח, בדיוק באותה שיטה שהוא טמן להם קודם. כלומר: בקרב הראשון שהם מנהלים נגד ישראל, כשדוד עימם הם מביסים את שאול. דבר זה כמובן שירת היטיב את תוכניתו של דוד להשתלט על ממלכת ישראל.
כדי למנוע מצב דומה תחת שלטונו, מאמץ דוד בן ישי את התפיסה האלילית של שכני ישראל שהמלך שולט בחסות האל. הרעיון של מלך שהוא " משיח יהוה " ושהמלוכה ניתנה לו ולביתו אחריו ע"י האל המקומי, במקרה הזה יהוה, הוא רעיון שמתחיל עם דוד וממשיך אח"כ בקרב בית המלוכה היהודי עד לחורבנו, ע"י נבוכדנצר הבבלי. בממלכת ישראל הצפונית, אין לרעיון הזה שום אחיזה, ואכן אחת התופעות היא התחלפות בתי המלוכה מידי כמה שנים.
על כל פנים, החדרת הרעיון של מלוכת בית דוד בחסות יהוה חדרה כל כך לתודעה היהודית, שגם בימינו אנחנו מתפללים לגאולה שתבוא בצורה הקמת מלכות דוד מחדש. עד כדי כך גדולה, עצומה ועמוקה היא, גניבת הדעת של ההמון הנשלט.
חג האכית במסופוטמיה העתיקה
מכל מקום, הרעיון של מלוכה בחסות האל, נותן בידי המקדש כוח ממשי של אישור בית המלוכה ע"י האל. בהתאם לכך, בסוף עונת הקציר ולפני חגיגת הקציר הגדולה, נפחת מו"מ קשה בין הארמון ובין המקדש על חלוקת השלל של העמלים. היומיים הראשונים של חודש תשרי הוקדשו למאמץ מרוכז לצורך השגת הסדר חלוקה של המיסים . ביומיים הללו, המלך יוצא מארמונו ומתקדם לכיוון במקדש לפי התקדמות המו"מ של נציגיו עם המקדש. יציאתו של המלך מארמונו מלווה בתרועת חצוצרות ושופרות. תרועת השופר מסמלת התקדמות במו"מ עם המקדש, ולכן עם הישמע התרועה מתקדם המלך כברת דרך לקראת המקדש. תקיעת שופר מצביעה על חוסר התקדמות במו"מ והמלך ופמלייתו היו חונים על הדרך למקדש. העם כולו עומד מצידי השדרה שבה הולך המלך, מייחל כולו לקבלת מחילה מהמקדש, שפירושה הוא אישור האל להמלכת בית המלוכה לשנה נוספת. אז, ורק אז נפתחות חגיגות הקציר, שכוללות תהלוכה של צלם האל מרדוך מהמקדש שבעיר אל מעון התפילה שמחוץ לעיר. שם שוכן הפסל עד העשירי לתשרי. הימים הללו שבין ג' תשרי ו- י' תשרי מוקדשים ע"י הצדדים להשגת הסדר חלוקת מיסים מקובל. אם לא הושג הסדר ביומיים הראשונים, זהו סימן מובהק לשנת פורענות שמתרגשת על הממלכה. לכן העם פוצח בשירת המנונות ומזמורי תפילה למרדוך שיסלח למלך וימליך אותו על העם לשנה נוספת, כדי שהשנה כולה לא תהיה שנת פורענות. שלא לדבר על האפשרות למלחמת אזרחים בין נאמני המלך ובין נאמני המקדש.
הרכבי התפילות של הקהל שהונחה ע"י משוררים מוכשרים מאנשי המקדש [לווים?] עוסק בשלושת התכנים של החג הנהוגים גם בימינו: זיכרונות, מלכויות ושופרות.
זיכרונות - בהמנונות הסליחה של הקהל הם מזכירים שוב ושוב את אבותיו של המלך שגם הם מלכו בחסות האל, לא פגעו במעמד המקדש והביאו פריחה ובטחון בארץ. לכן אין מניעה שגם המלך הנוכחי לא יקבל סליחה ומחילה על חטאיו, ויזכה לחסות האל מרדוך לשנה נוספת.
מלכויות - המנונות תפילה וסליחה שמזכירים את מלכות האל מרדוך בטבע. ושהמקדש הוא מעון משכנו המקודש. בהתאם לכך, נציגי המקדש, ובראשם הכהן הגדול הם נציגי האל באופן ישיר, ולכן על המלך לכוף את ראשו בפני הכהן הגדול שמייצג את האל.
שופרות - כל יציאה של המלך מארמונו מלווה בהדרת כבוד שחלק ממנה הוא התקיעה בשופרות ובחצוצרות. המסורת על התקדמות המלך בתרועת שופר, ועל חנייתו בתקיעת שופר, נשמרה גם במקרא לגבי התקדמות המחנות במדבר: ותקעתם תרועה ונסעו המחנות החנים קדמה: ותקעתם תרועה שנית ונסעו המחנות החנים תימנה תרועה יתקעו למסעיהם: ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו: (במדבר י' 5-7)
הקשר בין התקיעות ובין חלוקת שלל העמלים גם הוא נשמר במקרא, בהוראה לתקוע בחצוצרות על העולה ועל השלמים: וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצצרת על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם אני יהוה אלהיכם:(במדבר י' 10)
כל מרכיבי הטקס הללו נועדו ליצור לחץ ציבורי על המלך לקבל את תנאי המקדש, להשפיל את עצמו מול הכוהן הגדול, להתוודות ולבקש ממנו מחילה על החטאים שהוא כביכול עשה . העם הרי לא מודע לסחר הסוסים שמתנהל בין המקדש והארמון לגבי חלוקת השלל מעמלם ומעבודתם. לשני הצדדים, גם הארמון וגם המקדש, היה חשוב להסתיר את מהות המו"מ האמיתי ביניהם, כדי לא ליצור התקוממות בקרב העם. לכן הם יוצרים מצג שווא של התעסקות בטוהר המידות והתקדשות בית המלוכה. מצג זה שירת היטיב את שני הצדדים.
מכל מקום, במידה שהלחץ הציבורי על המלך נשא פרי, מתחיל הטקס ביום הרביעי לחודש בהקראת השירה האפית הבבלית על סיפור בריאת העולם (enuma elish), מול צלמו של מרדוך בדביר המקדש, המלא בעם מקצהו ועד קצהו. השירה האפית הבבלית מהללת את מרדוך כבורא עולם. מתארת את נצחונו על אלת התהום "תיהמת" ואת המלכתו על כל האלים, והכי חשוב משגיבה את בית מקדשו, ה "אסגילה" (Esagila ) כמקום הקודש הנשגב ביותר עלי אדמות. ההדגשה הזו חשובה כי ממנה עולה השגבתם של יושבי המקדש והמשרתים בקודש, כנציגים נשגבים ישירים של האל מרדוך עצמו. בכוח ההשקפה הזו יכול הכוהן לתבוע מהמלך להשפיל את עצמו בפניו.
ואכן, ביום החמישי לתפילות, "היה הכוהן מכניס את המלך לקודש הקודשים, לפני צלמו של מרדוך , מסיר ממנו את סמלי מלכותו [השרביט, הטבעת, האלה והכתר], שם אותם לפני צלם האל, סוטר למלך על לחיו, מורט באוזניו, ומכריחו לכרוע ארצה. או אז היה על המלך לומר וידוי: לא חטאתי, הוי אדון כל הארצות, לא התרשלתי במילוי חובות לאלוהותך הגדולה, לא הרסתי את בבל, לא פקדתי על חורבנה, לא פגעתי במקדשך [ה"אסגילה"], לא שכחתי את פולחנותיה, לא הכיתי לחיו של איש מבניה-בעלי הזכויות המקודשות (הכוונה לבני האוליגרכיה הכוהנית) , ולא השפלתי אותם...
על כך היה משיב הכוהן למלך: אל תירא, מרדוך ישמע תפילתך.. ירבה גדולתך... ישגיב מלכותך...דאג לעירו בבל, דאג למקדשו ה"אסגילה", שמור על הזכויות המיוחדות של בניה המקודשים... ואז יברכך מרדוך לעולם ועד... יכה את אויבך, ישמיד את שונאיך...וכו'.
לאחר מכן, היה הכוהן מוציא את המלך אל הדביר, ולעיני כל העם משיב לו את סמלי המלכות כשהוא עצמו מניח את הכתר על ראשו. ואז היה הכוהן סוטר למלך שוב פעם על לחיו, סטירה פומבית, ואם הופיעה דמעה על לחיו - אות הוא כי מרדוך שמע את התפילה. אם אין מופיעה דמעה על לחיו - אות הוא שמרדוך זועם, ואותה שנה יעלה אויב על העיר ויביא למפלתו של המלך.
ביום השישי, למחרת זכייתו של המלך בברכת האל לשנה נוספת, הייתה מתחילה החגיגה הכללית .. מאותו יום ועד היום השמיני היו מובאים לבבל צלמים וסמלים של אלים שנחשבו בניו או משרתיו של מרדוך . אלה הושמו בבית האכית [=בית תפילה או בית ברכה] שמחוץ לעיר, ממתינים לבוא אדונם האל הגדול והנורא הלוא הוא מרדוך . כלומר: כל יום שמגיע צלם הוא חגיגה גדולה של תהלוכות, שירת המנונות וריקודים. אולם תהלוכת האכית הגדולה הייתה נערכת רק ביום התשיעי - ט' בתשרי. בטקס פומבי רב-פאר היה צלם מרדוך מוצא ממקדשו במרומי העיר, ומובל לקול צהלת המונים ברחובות בבל אל מקדש בית ההאכית , כשבני לווייתו - אלילים פחותים, משרתיו - כבר ממתינים שם מבעוד מועד. למחרת, ביום העשירי [בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפרים הוא מקרא קדש יהיה לכם ועניתם את נפשתיכם והקרבתם אשה ליהוה : (ויקרא כ"ג 27)], הוחזר הפסל של מרדוך בתהלוכת ענק, כשכל יתר הצלמים יוצאים יחד עימו למקדש המרכזי ה- Esagila, שהוא המבנה הגבוה ביותר בעיר.
יום הכפרה והכרזת הגורלות
"בעת תהלוכת האכית הגדולה, מועלה המלך שזכה לכפרת עוונותיו מהכוהן הגדול- היינו: קיבל את סמכויות המקדש- אל העגלה לצידו של מרדוך . ובמשך כל התהלוכה המלך אוחז בידו של מרדוך , כאות וסימן לכך שהוא מולך בחסותו. התנהלות התהלוכה ארכה יום שלם. כי לאחר כל מזמור תהילה למרדוך, נעצרת התהלוכה, וכל העם שבצידי השדרה נעמדים על רגליהם, וכולם קוראים בקול: "מרדוך מלך, מרדוך מלך, מרדוך ימלוך לעולם ועד" - מכאן הועתק המנהג היהודי בבתי הכנסת, שבעת אמירת הסליחות של יום הכיפורים. בין סליחה לסליחה, נעמד כל ציבור המתפללים וקוראים יחד בקול: " יהוה מלך, יהוה מלך, יהוה ימלוך לעולם ועד".
עם הגעת התהלוכה למקדש, מתכנס כל העם בדביר [מכונה גם דביר הגורלות], לשמוע את הגורלות שגזר מרדוך על העם לפי ענפים. כלומר: הכוהן הגדול מפרסם ברבים את גובה המיסים שמושתים על העם, לפי ההסכם שהושג במו"מ של חמשת הימים הראשונים של החג, בין נציגי הארמון ובין נציגי המקדש". כלומר: הכרזת מרדוך כאדון הגורלות, שקובע מי לעושר ומי לעוני, אינה אלא הטעייה מכוונת של המקדש כלפי העם, כדי להסביר את גובה המיסים שהוא גובה מהם.
מושג הכפרה בא מהמילה האכדית kupru שפירושה זפת. הפועל לכפר - ruk?kap פירושו לצפות בזפת. השימוש הראשון בתנ"ך במילה הזו קשור לציפוי תיבת נוח במבול: ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני .... עשה לך תבת עצי גפר קנים תעשה את התבה וכפרת אתה מבית ומחוץ בכפר: (בראשית ו' 13-14). כלומר: מדובר בחומר אטימה שמונע חדירת מים לתיבה. כשיוכבד בונה תיבה למשה הקטן, שם כבר מצוין בפירוש שחומר האטימה המדובר הוא זפת: ולא יכלה עוד הצפינו ותקח לו תבת גמא ותחמרה בחמר ובזפת ותשם בה את הילד ותשם בסוף על שפת היאר: (שמות ב' 3)
מכאן עולה, שמושג הכפרה איננו מחילה על החטאים של המלך, שהרי אלה כביכול כבר נעשו, ואת העבר אי אפשר לשנות. אבל אפשר לכסות אותו. להסתיר אותו. להתעלם ממנו...וכו'. כלומר: מדובר בכיסוי, בחיפוי. וכמו כל חיפוי, מדובר בכיסוי זמני, שהרי תמיד אפשר לחשוף אותו מחדש. ואכן, כל עוד המלך נשמע להוראות המקדש הוא זוכה בכפרה, בהסתרת עוונותיו. אבל, אם המלך פועל בניגוד לדעת הכוהן הגדול, מיד נחשפים מחדש כל עוונותיו וקדושת מלכותו מוסרת ע"י המקדש. לכן בדברי המחילה של הכוהן למלך, מודגשים מאוד תנאי הכפרה: "דאג לעירו בבל, דאג למקדשו ה"אסגילה", שמור על הזכויות המיוחדות של בניה המקודשים... ואז יברכך מרדוך לעולם ועד...". מרגע שהמלך מערער על הזכויות המקודשות הללו, נשללת ממנו הכפרה, ומלכותו מתערערת.
בכל תקופת האימפריה הבבלית, לא היה מלך אחד שהעז לעמוד מול עוצמת המקדשים, חוץ מהמלך האחרון - נבונאיד (556-539 לפנה"ס) שלא רק שילם בכיסאו על עמדתו זו, אלא אף הביא לקץ האימפריה הבבלית כולה באופן פתאומי, כשהיא בשיא כוחה.
כבר בתחילת מלכותו, שלל נבונאיד את מעמדם המקודש כביכול, של המקדשים ברחבי הממלכה. הוא סירב להשתתף בטקסי חג ההאכית , ולא השלים עם ההשפלה שהמקדש תובע ממנו. יתירה מכך, הוא דאג להחליף כוהנים גדולים סוררים בכוהנים גדולים מאנשי שלומו, הגביר את הפיקוח על אוצרות המקדשים, הנהיג חידושי פולחן מופלגים שצמצמו את מעמדו של מרדוך כאל מרכזי, ובמקומו קבע את סין - אלוהי הירח, אל אשורי קדום - כאל הראשי של האימפריה. תוצאת התנהלותו זו מול המקדשים היא שבסופו של דבר הביאה לקריסת האימפריה הבבלית כשהיא בשיא כוחה. כיבושה ע"י כורש מלך פרס נעשה ללא התנגדות לחלוטין . ראשי המקדשים הגדולים בממלכה, כרתו ברית סתרים עם האויב הראשי של בבל באותה תקופה, ובה הסכימו לכניעה מהירה, תמורת שיקום מעמד המקדשים מחדש, וביטול עליונותו של האל האשורי - סין, על מעמדו של האל הבבלי מרדוך . בעקבות הברית הזו, ניתנה הוראה מהמקדשים לכל חיילי הכשדים הנאמנים להם, לבגוד במלך נבונאיד, ולחבור לכוחותיו של כורש. מה רבה הייתה הפתעתו של נבונאיד שיצא למערכה להגן על העיר, ופתאום הוא נשאר בלי חיילים להילחם לצידו. גדודים שלמים של כשדים העבירו את נאמנותם לכורש, והצטרפו בפועל למלחמה נגד יתרת החיילים שנשארו נאמנים לנבונאיד. שערי הערים הגדולות [סיפר, בבל, חרן...ועוד] נפתחו לפניו ללא קרב, והוא התקבל באהדה גלויה ובשירת המנונות לכבודו כמלך משחרר, ולא ככובש זר.
מדיניות הפרסים
בתמורה לשיתוף הפעולה שזכה כורש מהמקדשים, הוא מבטל את כל חידושי נבונאיד, ובעיקר משיב למקדשים את האוטונומיה שלהם בתחום הדת. כדי להסתיר את בגידת המקדשים בבבל, מוכרז חופש פולחן כללי לכל הדתות ברחבי האימפריה החדשה, לפיו כל עם רשאי לעבוד את אלוהיו, על פי אמונתו. בדרך הזו, זוכה כורש לנאמנותם של כל העמים שנדרסו ע"י האימפריה הבבלית, שבה לאלוהי בבל הייתה עליונות מוחלטת על כל האלוהויות הכבושות.
חידוש מנהלי גדול נוסף של האדמיניסטרציה הפרסית, היה להפוך את המקדשים לקבלני משנה של מערכת גביית המיסים. כל קהילה זכתה למעין אוטונומיה עצמית, שמנהלת את גביית המיסים למלך באופן אוטונומי. על מלאכת גביית המיסים לכל קהילה, הוצבו המקדשים. בדרך הזו, בוטלה התחרות בין המקדשים ובין המלך על מיסי העמלים. המקדשים התחייבו לשלם לארמון סכום נתון מידי שנה, בין אם הרוויחו הסוחרים והחקלאים באותה שנה ובין אם לאו. ההסדר הזה היה נוח לשני הצדדים. הארמון יכול לתכנן את הוצאותיו על בסיס הכנסות צפוי, והמקדשים יכלו לגבות הרבה מעבר להתחייבותם כלפי הארמון, כך שהם גזרו קופונים שמנים בשירות המלך. בשנים של תפוקות נמוכות בחקלאות ובמסחר, מימינו המקדשים את ההפרש לקופת המלך מאוצרותיהם הגדולים. במידה והירידה בתפוקות נתמשכה יתר על המידה, עשקו המקדשים את אוכלוסיית המאמינים באמצעות הטלת מיסי גולגולת שמתעלמים מהתפוקות.
בהעדר מקדש יהודי בבבל, נכסו לעצמם הרבנים המתבוללים, את ייצוג יהוה כלפי המאמינים היהודים. דבר שנתן בידם שליטה מלאה על כל המיסים שהיהודים צריכים לשלם למלכות. בקופונים שגזרו ממיסי היהודים, יכלו הרבנים לפתח מרכזי חינוך מפוארים, וכמובן גם להעשיר את עצמם.
שיטת השכנוע כלפי העם, נעשתה באמצעות שטיפת המוח של האוכלוסייה. שיטה שהועתקה מהמסורת האלילית הבבלית במדוייק. חגי בבל אומצו במלואם. רק במקום להקריא את התורה הבבלית האלילית - האנומה אליש- הם מנהיגים קריאה בתורת משה, שמעתה היא נקראת תורת יהוה, תוך הדגשת מצוות הצייתנות לרבנים : ועשית על %D
הרב יצחק מקייטן [מורי איציק]
בן 58, רב חילוני מוסמך מטעם תמורה - מסלול להכשרת רבנים ומנהיגי קהילה חילונים בישראל. עורך טקסי חתונה בר/בת מצווה וקבלת פנים לתינוק/ת. מורה לתנ"ך ומרצה לזהות יהודית חילונית, גר בירושלים, נשוי אב ל 4 וסב ל - 2. בעל ניסיון עשיר בהפעלות קהל ובהרצאות. הקים וניהל את המכון הציוני הראשון בהר-גילה שמתעסק בתחום הזהות היהודית החילונית. חמש שנים שימש כמנהל מתנ"ס עיר גנים בירושלים.
הבנת צרכי הקהילה החילונית בתחום הרוח והתרבות, והרצון למלא את הצרכים הללו בתוכן יהודי שורשי, הם אשר בסופו של דבר הביאו אותו לייסד את מרכז הטקסים החילוני - http://www.tekesplus.com בראשו הוא עומד בארבע השנים האחרונות.
הרב מקייטן הוא מוסמך האוניברסיטה העברית בהוראת המקרא.
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב