שנויים בחיים 

כולנו עוברים שנויים במהלך חיינו - שנוי לתפקיד חדש, שנוי של עשור, שנול למקום מגורים חדש, מעבר של שנה. חלקם מתרחשים בגדילה שלנו ואין לנו שליטה רבה עליהם - מעבר מהגן לבית הספר, מעבר לעיר או מדינה אחרת, כי ההורים בחרו לנו. או דווקא מעבר משנה לשנה, מעשור לעשור, מחיים למוות - כי כך בנוי היקום.
גם בבגרותנו אנו עוברים שנויים - חלקם נעשים באופן יזום על ידינו - כמו מעבר לתפקיד חדש אותו רצינו מזה זמן מה ואף התאמצנו להשיגו, או מעבר לבית חדש עליו חלמנו. חלקם "נכפים" עלינו, כמו פיטורין או גירושין שלא מרצוננו. ברצוני להתייחס דווקא לאותם שנויים שאנו חווים בבגרותנו, אלו שיש לנו יכולת ליצור ולשנות ואלו שלכאורה "נכפים" עלינו.
לחלקנו יש יותר אמביציה ואומץ ליצור שנויים לאורך החיים, לחלקנו קשה יותר לצאת מאזור ההרגלים "הנוח והבטוח". חלקנו רוצים אך לא יודעים איזה שנוי יהיה נכון באמת עבורנו ואחרים לא יודעים איך לעשות זאת. אני מאמינה שלכל אדם אשר מחובר לעצמו ולייעודו, יש את הכוח והעוצמה לשנות ולעבור מחיים שמובילים אותו לחיים שמובלים על ידו. לעיתים נדרש תהליך של העצמה והתחברות כדי לקדם את זה, לעיתים נדרשת בהירות ותוכנית עבודה כדי לראות את זה מתממש. חלקנו מרגישים ששנויים ומעברים בחיים קרו וקורים לנו באופן כפוי, שלא ביוזמתנו ושלא על פי בחירתנו. ברשותכם אביא כאן סיפור אשר קיבלתי בלימודי האימון שלי, סיפור שתמיד מצליח לרגש אותי מחדש, סיפור שאני נותנת אותו מזה שנים לכל אדם שאני מלווה.
מנהל צעיר ומצליח טייל במכוניתו במורד רחוב שכונתי, נוסע קצת מהר מדי ביגואר החדשה שלו. הוא הביט סביב לוודא שאין ילדים המזנקים להם מבין מכוניות חונות והאט כשחשב שהוא רואה משהו. במהלך הנסיעה, לא נראה אף ילד החוצה את הכביש.
לפתע, בהפתעה גמורה, התעופפה לבנה אל כיוון מכוניתו והתנפצה אל תוך הדלת הצדדית של היגואר. המנהל המבוהל לחץ על הבלמים וסובב את היגואר אחורה. הוא קפץ החוצה מן המכונית, תפס בכוח בילד שעשה זאת, דחף אותו כנגד מכונית חונה וצעק עליו: מי אתה ומה זה צריך היה להיות? מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?" בכעס ההולך וגובר הוא המשיך, "זו מכונית חדשה והלבנה הזו שזרקת עומדת לעלות לי הרבה כסף, מדוע עשית זאת?"
"בבקשה, אדוני, בבקשה. אני מצטער, לא ידעתי מה לעשות", התחנן הילד. "זרקתי את הלבנה כיוון שאף אחד אחר לא עצר... דמעות זלגו על סנטרו של הילד כשהצביע סביב על המכוניות החונות. "זה אחי," הוא אמר. "הוא התגלגל מהמדרכה ונפל מכיסא הגלגלים שלו, ואני לא יכול להרים אותו". ביבבה, ביקש הילד מהאיש, "האם תוכל בבקשה לעזור לי להחזיר אותו לתוך כיסא הגלגלים? הוא נפגע והוא כבד מדי עבורי".
המנהל זע ללא מילים, מנסה לבלוע את הגוש הגדל במהירות בגרונו. הוא הרים את הבחור הצעיר בחזרה לתוך כיסא הגלגלים, הוציא את הממחטה שלו וניגב את השריטה והחתך, מוודא שהכול יהיה בסדר. "תודה ושהאל יברך אותך" אמר לו הילד האסיר תודה. אחר כך הביט המנהל על הילד הקטן דוחף את אחיו במורד המדרכה לעבר ביתם.
הייתה זו הליכה ארוכה בחזרה ליגואר שלו... הליכה ארוכה, איטית.
הוא מעולם לא תיקן את הדרת הצדדית של הרכב, הוא השאיר את הפגיעה כדי להזכיר לעצמו לא לעבור יותר דרך החיים כה מהר, עד שמישהו יאלץ לזרוק עליו משהו כדי ללכוד את תשומת לבו...
אלוהים לוחש בנשמתנו ומדבר איתנו. פעמים רבות, כאשר אין לנו זמן להקשיב, הוא חייב לזרוק עלינו לבנה, רק כדי להעיר אותנו... זו הבחירה של כולנו: להקשיב ללחישה - או להמתין ללבנה.
מי מכם שמכיר אותי טוב, יודע ששיניתי את חיי מתוך כך שהתחברתי לעצמי, לנשמתי ולייעודי דרך עולם הצבעים הקסום, ודרכו גם קיבלתי אמונה ואומץ ליצור שנויים משמעותיים בחיי האישיים והמקצועיים. בהסתכלות לאחור קל לעיתים יותר להבין מדוע שנויים "נכפו" ו"קרו" לנו, איזו מתנה הם באו לתת לנו והאם הצלחנו להפיק את המתנה הזו או חזרנו לאותם מקומות ישנים. מעברים שקורים לנו בבגרותנו, באים לומר לנו - לא הקשבת ללחישה ואולי אף לא ללבנה - הגיע הזמן לשנות, אין ברירה. מעברים בחיים אינם רק מעברים פיזיים, מעברים הם קודם כל מעברים בתוכנו, מעבר מהיותנו אדם לחוץ להיותנו אדם רגוע ומאוזן. מעבר מהיותנו אדם "קשה יום", להיותנו אדם שחיי בשפע פנימי וכלכלי. מעבר מהיותנו אדם הססן להיותנו אדם בטוח היודע לקחת אחריות על חייו ולהחליט את ההחלטות הנכונות, גם אם הן לא פשוטות לעיתים. כאשר איננו מחוברים לנשמתנו, כאשר איננו קשובים לאותו קול פנימי שתחילה לוחש אלינו ומתוכנו, ומראה לנו את הדרך הנכונה עבורנו, "נזרקים" לעברנו אבנים - תחילה אלו הן אבני חצץ וזה שורט, לאחר מכן חלוקי נחל וזה פוצע ולבסוף - לבנים ואף סלעים גדולים וכבדים - כדי שנקשיב, שנקדיש ונכבד את עצמנו ואת זולתנו, כדי שנחיה ונפעל באמת לפי רחשי ליבנו.
שנויים - האם הם "נכפים" עליך או שאת יוזמת ומקדמת אותם?

טליה לינור פלד - מאבחנת ומאמנת הוליסטית בצבעים
אין להעתיק מאמר זה ללא אישור בכתב מהכותבת