אימון הוא קשר ידידותי. קשה לאמן באפקטיביות מישהו שאינך מחבב או לפחות מסוגל לקבל כפי שהוא בצורה ניטרלית. קשה עוד יותר למתאמן לעבוד עם מאמן שהוא אינו מחבב ומאמין בו. ואולם, האם ההיפך נכון גם הוא? אם יש לך חבר או ידיד שהוא מאמן, האם יוכל לאמן אותך? מאמנים שונים רואים זאת באופן שונה. אציג כאן את דעתי שלי.
היכרות מוקדמת מכל סוג, ועוד יותר מכך – קשר אישי קודם, מהווים בו זמנית יתרון וחיסרון. בצד היתרון עומדים ההיכרות והאמון שכבר קיימים, והיכרות לאורך זמן משמעה שלמאמן יש מידע רב על המתאמן וזה עשוי להאיץ את שלב האבחון שבאימון. מצד שני, היכרות מוקדמת עשויה גם להטות את תפיסתו של המאמן ולחבל באובייקטיביות שלו.
אבל בעיני, בעיה משמעותית יותר היא לא בהקשר לעבר של היחסים בין השניים אלא בקשר לעתיד היחסים. אימון מחייב חשיפה עמוקה מצד המתאמן. הידיעה שהיחסים עתידים להתמשך, ושמה שנחשף יישאר בתודעת המאמן/ הידיד גם להמשך הדרך, עשויה לגרום למתאמן שלא להיות פתוח לחלוטין כלפי המאמן. גם המאמן עשוי להסס לפעול בדרכים מסוימות בגלל השאלה כיצד הוא ייתפס על ידי המתאמן/הידיד וכיצד זה עשוי להשפיע על היחסים בעתיד.
הקושי הזה מגיע לנקודת משבר אם המאמן מגיע למסקנה שהמתאמן אינו פועל בדרך שתוביל להצלחה, אבל המתאמן מתעקש לעשות זאת. בנקודה זו תפקידי המאמן והידיד אינם מקבילים אלא הם מתנגשים ממש.
מאמן שאינו יכול להביא עוד ערך ללקוחו צריך להפסיק את האימון. אין זה אתי לגבות תשלום כשאינך מביא ערך, ואין טעם להוציא שעות אימון אם אינך מאמין בדרכו של המתאמן שלך. לעומת זאת, הידיד אמור להישאר בסביבה ולתמוך במתאמן גם בזמנים הפחות טובים, וגם אם אינו חייב להסכים עם המתאמן, הוא אמור לסייע לו ככל יכולתו. אבל, אפילו את ההחלטה הזו לא יוכל המאמן לקבל מבלי שתיצבע במשמעויות לגבי המשך היחסים בין השניים.
לכן, לדעתי, אפשר לאמן ידיד, אבל עדיף להימנע מכך אם אפשר, ולעשות זאת רק כאשר אופי היחסים הוא כזה שאפשר להיות בטוחים במידה סבירה שגם אם האימון לא יתקדם באופן הרצוי, היחסים לא ייפגעו.
שמעיה דוד הוא מאמן אישי וניהולי מוסמך (MCI/EMCI), מלמד ומדריך מאמנים בקורסי אימון, מפתח כלי אימון והכשרה למאמנים ולמנהלים בתחומים מקצועיים ועסקיים.
