הסכם העסקה אישי והחובה לנהוג בתום לב - משפט משווה 

על החובה לקיים חוזה בתום לב, קבע בית המשפט העליון בבג"צ שירותי תחבורה (בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר שבע ואח' נ. בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד לה (1) 828): "משמעותה של החובה לקיים חוזה בתום לב ובדרך מקובלת היא, כי הצדדים ליחס החוזי חייבים לנהוג זה כלפי זה ביושר, בהגינות ועפ"י המקובל על בעלי חוזה הוגנים...על בעלי החוזה לפעול להגשמתה של כוונתם המשותפת, תוך נאמנות ומסירות למטרה שעמדה לנגד עיניהם, ותוך עקביות בהגשמת ציפייתם המשותפת הסבירה" (ד' פרידמן ונ' כהן, חוזים - כרך א', 556.).
הוראה זו הכניסה שינוי מהותי בדיני החוזים בישראל. עד לחקיקתו של חוק החוזים נהג בישראל בעניין זה המשפט המקובל האנגלי, שלא הכיר בדרך כלל בחובה לבצע חוזה בתום-לב ובדרך מקובלת (9"good faith in contract" ,powell . R 25, 16(1956).curent legal prob ). בגישתו החדשה אימץ לעצמו המחוקק הישראלי את הגישה המקובלת במספר ניכר של ארצות הקונטיננט, כגון גרמניה, צרפת ואיטליה. זו גם גישתו של המשפט העברי. גם בארצות-הברית ניכרת מגמה דומה.
תחילתה של מגמה זו בהוראת 203- 1,uniform commercial code, sשהטיל חובת ביצוע בתום-לב של חוזים שנידונו על-ידו, והמשכה בקביעה האמריקנית הכללית (Americcan law 450 ( 1965,D 2,minnesota-st. Paul) ,restatement of the law Institute), לפיה כל חוזה מטיל על כל בעל חוזה את חובת תום הלב והמשא והמתן ההוגן בביצועו ובאכיפתו. ההבדל בין הגישה האנגלית לישראלית: במשפט האנגלי- חוזה הוא ערך מסחרי כלכלי. "מי שלא נוח לו - שלא יעשה הסכמים". התרופה הבסיסית שלו והסעד - יתבטאו בפיצוי כספי ובמקרים בודדים יגיע לכדי אכיפה = פיתרון כלכלי. במשפט ישראל - חובה לכבד את ההתחייבות. הסעד הבסיסי הוא האכיפה. רק לאחר מכן תישקל המרת ההפרה לסעד כספי. הדין הישראלי מייחס חשיבות רבה לתום לבם של הצדדים בעת המשא ומתן המוביל לכריתת החוזה, וסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) קובע כי מי שמנהל משא ומתן לכריתת חוזה בחוסר תום לב יחויב בפיצויים בשל כך.
המשפט המקובל (Common law) - המתבסס ברובו על משפטה של אנגליה ובעקבותיה של ארצות רבות -במיוחד אלו השייכות לחבר העמים הבריטי או שהיו בעבר תחת שלטונה של בריטניה - דורש "תמורה" כתנאי לקיומו של חוזה מחייב בין הצדדים. התמורה הוגדרה במשפט האנגלי כ"כל זכות, עניין, תועלת או טובת הנאה שזכה בהן צד אחד, או כל הימנעות, נזק, הפסד או אחריות שנמנע, סבל או קיבל על עצמו הצד שכנגד לבקשת הלה" ( צ. זילביגר (עורך), סדרי שלטון ומשפט בישראל, הוצאת המדפיס הממשלתי, 1954, 244.)
המשפט הישראלי אינו דורש תמורה כתנאי לקיומו של חוזה מחייב, ומוכרת התחייבות שאין בצדה כל תמורה. בשיטות משפט המבוססות על המשפט הקונטיננטלי (civil law) - מקור השראה מוכר למשפט הישראלי בתחום החוזים- אין החוזה נוצר עקב חילופין של תמורה בין הצדדים כי אם בשל מפגש הרצונות של צדדים כשירים בלבד.
הגישה במדינות המשפט הקונטיננטאלי גמישה יותר, שם מוצגת התנהגות האדם ויסוד העדר האשם כגורם מכריע להענקת הפטור. הפסיקה הישראלית צעדה בעקבות זו האנגלית גם בנוגע לצמצום היקף הפטור של המפר זאת מתוך הצורך - בין השאר - להגן על יחסי מסחר וכלכלה שוטפים ותקינים. אף המשפט האמריקאי שיסודו במשפט האנגלי ריכך גישתו המחמירה קודם לכן ( מע"א 5587/93 נחמני נ' נחמני, פ"ד נ(4) 661).
באדרס ( ד"נ 20/82, אדרס חמרי בניין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס, פד"י מ"ב (1), 221), קבע בית המשפט - בניגוד לשיטתו של המשפט האמריקאי - כי בישראל שיקולי ההגינות גוברים על כל שיקול כלכלי או תועלתני, כלומר "הבטחות יש לקיים", ובמימרה הלטינית "pactus sunt servanda".
סיכול חוזה נקבע כעקרון אשר יש לפרשו באופן מצמצם, לאמור, היקף הפטור של המפר בהתרחש אירועים מסכלים יהיה מצומצם.