סגנונות השירה בפלמנקו
הפלמנקו מורכב ממקצבים וסגנונות שירה מורכבים כבדים ומסובכים, וכן ממקצבים וסגנונות שירה קלילים ושמחים כמו ה- Buleria (ראה נספח 2).
בפלמנקו לא קיימים שירים אלא סגנונות שירה. כל זמר מבצע שונה את סגנון השיר. לסגנונות אלה קוראים פאלוס- Palos (ראה נספח 1- מונח 47), סגנון השיר זהה אך האופן שבו שר הזמר את השיר בסגננו שלו, משנה את השיר כל הזמן. הפלמנקו מבוסס על אינטרפרטציה אינדיבידואלית של השירה לסוגיה השונים. לסגנון השירה אין מלודיה קבועה במבנה או במילים מה שלא מאפשר לקהל לשיר יחד עם הזמר.
בתוך הפלמנקו ניתן לראות שירים מסוימים שעשו מעבר משירי עם של ספרד לשירי פלמנקו, והמעבר שלהם עדיין לא הושלם לגמרי ולצידם ניתן לראות בפלמנקו סגנונות שירה שונים שנראה כי קיימים עוד מתחילת הימים.
לפלמנקו מודולריות עשירה ומקצבים רבים, לרוב האמנות מבוססת על אלתור ועבודת הרגליים, שככל הנראה הושאלה מריקודי העם של אנדלוסיה. לרקדן, המקצבים ברורים, לכל מקצב יש מבנה ריתמי שחוזר לאורך כל השיר, הרקדן נותן את הדגשים במקומות שגם הגיטריסט מדגיש אותם. במבט של זר הרקדן נראה חופשי ומאלתר אך הוא למעשה מציית לקצב מוחבא, אין צורך להבין את הקצב במחול או בשירה על מנת להנות מהפלמנקו.
במידה ושלושת הגורמים המרכיבים את הפלמנקו ישתלבו יחדיו בהרמוניה מוסיקאלית ייתפס הדבר בעייני אמני הפלמנקו כמשעמם, על כן הם מחפשים לגוון ולמצוא סגנונות קצב שונים בתוך האמנות. למילה Compas (ראה נספח 1- מונח 22) משמעויות שונות באמנות הספרדית, והיא מקבילה לתיבה מוסיקאלית. ואילו בפלמנקו משמעותה רחבה יותר והיא למעשה, המבנה הריתמי שחוזר לאורך השיר, מבנה שיכול להיות מורכב גם מתיבה של 12 ספירות. הקומפאס ברור וניתן ללמוד אותו אינטלקטואלית, קשה יותר להרגיש אותו בגוף ולכן הוא משמש בעיקר את התלמיד הזר. הקומפאס מאפשר לרקדן להתפרץ לריקוד במועד הנכון. הקומפאס הוא בסיסי בפלמנקו והוא בליבה של תרבות הפלמנקו. הוא נותן לאמן מסגרת לביטוי עצמי שניתן להרגיש אותה יותר מאשר להבין אותה. הפלמנקו מביא את האמן לידי סיפוק בכך שהוא נותן לו את החופש לשחרר את רגשותיו בעוד הוא נותן להם צורה אמנותית, החופש להיות הוא עצמו מבלי להתחשב בעולם. הקומפאס יכול להשתנות מעיר לעיר וממקום למקום לדוגמא ה- Buleria (ראה נספח 2) שונה בחרז (עיר באנדלוסיה- ראה נספח 3) משאר המקומות.
התוכן הרוחני של הפלמנקו
הרגע החזק ביותר בפלמנקו הוא רגע ה- Duende (ראה נספח 1- מונח 24), זהו רגע של כניסה לתוך הפלמנקו במעין טרנס, אך כיוון שאופיו של הזמר העמוק בפלמנקו סותר כל אפשרות לטרנס, המבצעים לא נופלים לרצפה הם נופלים מנטאלית למצב תודעה אחר. לאחר חמש עשרה דקות של עבודת רגליים תשומת הלב של הרקדנים מופנית ללב המחול, השפתיים רועדות כמחקות את פעימות הלב, הזיעה ניגרת והרקדן ממשיך לרקוד ללא מודעות לעייפות או למתח ברגליים ובגוף. פירוש המילה Duende הוא שד. מספר צוענים אף מאמינים שיש ישות ששוכנת בגופם ברגע זה. שדים אלה הם רוחותיהם של צוענים מתים, קיימת אמונה שילדים שמתו לפני שהוטבלו הם שדי הדואנדה.
המשורר והמחזאי Federico Garcia Lorca (מתוך: Cohen, Jeanne S., עמוד 6) התייחס לרגע זה כרגע שבו "הצלילים השחורים" מבקרים בגופו של הרקדן. הקשר שבין החיים למוות, שבין העולם הזה לעולם שאחריו, שחוברים בגופו של הרקדן בעוד הוא או היא נכנסים לתוך הקצב.
ברנרד פרדריק (מתוך: Schriener C., עמוד 25) מציין שהדואנדה הוא כאשר האמן מצליח לבטא באמנות את תחושותיו, הוא חש תחושת הישג אדירה שגובלת באקסטאזה. הוירטואוזיות בלבד לא הופכת אדם לאומן פלמנקו אלא ההתמזגות שלו עם הדואנדה על מנת להעביר את הרגשות שלו לקהל.
הפלמנקו המסחרי
שירת הפלמנקו העמוקה נוצרה במקור על מנת להעביר את רגשות המבצע לקהל. אמנות הפלמנקו הונמכה בעקבות הפיכתה למשהו שמוצג לתיירים כרפרטואר התרבות הספרדית. הצגה זו רחוקה מאד מהפלמנקו המקורי. במקומות שבהם מוצג הפלמנקו לתיירים הופכת האמנות לפשוטה ולא מסובכת בעיקר כיוון שההנהלה מתעקשת על מקצבים שמחים בלבד. בנוסף לכך, ההתעניינות של מלחינים שונים בצורות הפלמנקו והאימוץ של הסממנים החיצוניים של האמנות רק הורידו מערכו של הפלמנקו המקורי. הבלט הלאומי של ספרד אף הוא אינו מבצע כיום פלמנקו בצורתו האותנטית. הפלמנקו שמועלה על הבמה הגדולה מתרכז בעיקר בהופעה וההבעה באה במקום שני בלבד.
ההצלחה של מחול הפלמנקו על במות גדולות בקולנוע ובתיאטרון הביאה את הפלמנקו להיות אמנות שבין הקלאסי לצועני הטהור.
בעבר על מנת ללמוד פלמנקו היה על האמן לנסוע ללמוד מאמן אחר או להיוולד למשפחת אמני פלמנקו (ראה תמונה 2 או נספח 5 תמונות 26, 25, 24, 23) צוענים ואילו כיום ישנם אמצעים רבים נוספים, שמיעה מתקליטורים וצפייה בוידיאו. עם זאת, הפלמנקו האותנטי עדיין נלמד אחד מהשני. בנוסף לכך, כיום אין מסתמכים על מוצא האומן, צועני או ספרדי (מי שאינו צועני נקרא Payo מהמילה זר, ראה נספח 1- מונח 48), אלא האם האומן מבצע את הפלמנקו נכון. כשהדגש הוא השמירה על האותנטיות של הפלמנקו.
