צונאמי
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

צונאמי 

מאת    [ 02/09/2006 ]
מילים במאמר: 2669   [ נצפה 2811 פעמים ]

 
 
צונאמי 2006. 9. 2

נחשול אדיר, נחשול שעוד לא היה כמוהו בהיסטוריה של מדינת ישראל, עומד לסחוף את ישראל אל שאול תחתיות. לא רק את ההנהגה המדינית האזרחית. לא רק את הצבא. לא רק את החברה. לא רק גברים ולא רק נשים. הכל הכל, כולם כולם, מתערבלים בנחשול העכור הזה העומד להציף את המדינה. זה נחשול שאיש לא יצליח לברוח ממנו. זה נחשול שיש לעצור אותו. שיש לעמוד כנגדו וכל מחיר שיידרש כדי לעצור אותו יהיה כאיין וכאפס ביחס למחיר שיהיה על כולם לשלם אם לא יעצרו אותו, אם לא יעמדו בפניו וכנגדו.
על דרך המשל אומר כי מי- ים מלוחים הם כמים מזוקקים ביחס למי הנחשול הזה. אפשר לומר כי גובה נחשול הצונאמי ששטף את חופי דרום-מזרח אסיה יהיה כאדווה קלה יחסית לגובה הנחשול שישטוף את ישראל.
זה נחשול של דם, ריר וזרע.

דם
מאז ומעולם היו כאלה שעמדו על הדם. תמיד היו כאלה. גם יהודים וגם ישראלים ידעו להפריד בין דם לדם. תמיד תמיד היו יהודים שאמרו שדם יהודי יקר יותר מדמו של הגוי. תמיד תמיד היו גויים שאמרו כי דמו של היהודי הוא הפקר. עם תחילת הציונות ידעו גם להפריד בין דם יהודי ודם עיברי:
"מני דן ועד באר שבע
מגלעד לים
אין אף שעל אדמתנו
שלא כופר בדם,

דם עברי רווי לשובע
ניר הר וגיא:
אך מדור לדור
לא נשפך טהור
מדם חורשי תל-חי"
(שני בתים מתוך השיר "שיר אסירי עכו" שנכתב על ידי זאב ז'בוטינסקי 1920 .)

ידענו גם שדם ילדים או עוללים, יקר יותר מדמם של אחרים.
ידענו גם שיש משמעות ל"דם אדום" ול"דם כחול" ואת ההבדלים ביניהם.
היו גם רבים שעסקו ב"פינקסנות" (בוכהלטריה בלע"ז) של הדם וזאת בעיקר כדי ללמד שיש משמעות לכמות ויש משמעות לאיכות, ושיש כמות שהופכת לאיכות. משמעות מיוחדת היתה וישנה לכך בהכרה, או בתת- ההכרה של העם היהודי. משמעות היסטורית. אך לא פחות מכך, משמעות אקטואלית:
שישה מליון יהודים הושמדו בשואה. עשרים מליון סובייטים נהרגו ומתו באותה המלחמה. אך בשביל העם היהודי היו אלה שלושים אחוזים מהעם ובשביל הסובייטים, היה זה פחות מאחוז אחד. במלחמת השחרור נהרגו ששת אלפים ישראלים שהיו אחוז אחד מהאוכלוסיה היהודית בארץ ישראל, אך היו אלה, רובם ככולם, אנשים צעירים שהיו אמורים להיות חלק מעמודי התווך של מדינת ישראל כלוחמים וכעובדים. אולם, עד למלחמה זו, מלחמת לבנון השלישית ( אינני יודע מי לקח לעצמו את הזכות למחוק מההיסטוריה את מלחמת לבנון הראשונה בשנת 1948 ), לא היה אדם שהעיז להפריד בין דם לדם כפי שהדבר נעשה עכשיו.

הנה תעודת יושר, אומרים אנשי הציונות הדתית. הנה מתינו לפניכם. כאן, בין כל הכיפות הסרוגות אין אפילו כיפה אחת כתומה. לא בגדנו בעם. לא בגדנו במדינה. אם סירבנו, הרי שהיה זה סרוב רק למען המדינה, סרוב רק למען עתיד עם ישראל. אנחנו מעטים וקטנים בקרב החברה, אבל בהרוגים, חלקנו רב וגדול ודמם,דמנו אינו כתום. הוא אדום כדם כל בני העם!

הנה תעודת הכשר, אומרים אנשי ההתישבות העובדת. הנה מתינו לפניכם. כאן כולנו יפי בלורית וטוהר כפי שהיו אבותינו "יפי הבלורית והתואר". נכון כי חלקנו בחיל האויר וחלקנו בקצונה וחלקנו בסיירות פחת בשנים האחרונות, אך גם חלקנו באוכלוסיה, שתמיד היה קטן, הולך וקטן בשנים האחרונות, אבל בהרוגים, חלקנו גדול ורב. אמנם דיגלנו שוב איננו הדגל האדום, אבל דמם ודמנו אדום כדם כל בני העם!

הנה תעודת אזרחות, אומרים ערביי ישראל. הנה מתינו לפניכם. כאן כולנו אוהדי החיזבאללה. נכון כי אין לנו חלק בחיל האויר ובנינו לא הולכים לקצונה, הם בכלל לא הולכים לצבא. אבל אם נסראללה לא מפלה בין דם יהודי לדם ערבי, למה אתם היהודים מפלים בין דם לדם? אנחנו לא מבקשים תעודת יושר ואנחנו לא מבקשים תעודת הכשר. אנחנו אף פעם לא היינו ציונים ואנחנו גם אף פעם לא נהיה ציונים, אבל אנחנו אזרחי ישראל וכל מה שאנחנו מבקשים זה כסף, כי דמם ודמנו אדום כדם כל אזרחי ישראל! אבל אומר לנו השר גדעון עזרא, שהוא שר שלנו כמו שהוא שר של כל האזרחים כי אזרחות זה אזרחות ודם זה דם. לכן לעולם לא יהיו לכם זכויות שוות לאלה של היהודים. כסף לא תקבלו!

הנה תעודת התואר, אומרים אנשי הרוח. הנה בנו המת של חברנו לפניכם. נכון שהוא לא היה שונה מכל הבנים של כל הישראלים האחרים שנהרגו במלחמה. נכון כי אנחנו, האבות, לא תמיד היינו חלק מלוחמי ישראל. אנחנו לא אנשי חרב, אנחנו אנשי עט. אנחנו לא אנשי חומר, אנחנו אנשי רוח. אנחנו לא חלק מהכלל, אנחנו מורמים מעם, אנחנו האליטה, אנחנו אנשי המילים היפות. לאורי היה דם כחול!

ריר.
אצים רצים. דוחפים ונדחפים. כלהקות כלבים מטורפים חורצי לשון וזבי ריר.
לחקור... לבחון... לבדוק.
ממלכתית... ממשלתית... פרלמנטרית... מקצועית.
להדיח... לסלק... לזרוק לכל הרוחות... לערוף ראשים.
את ראש הממשלה... את שר הבטחון... את הרמטכ"ל... את ראש הממשלה ואת שר הבטחון... את שר הבטחון ואת הרמטכ"ל... היה לא תהיה! את כולם ביחד ואת כל אחד מהם לחוד!
לעמוד התליה הציבורי... אל קיר הירי הפוליטי.
מחאה... שלושה קצינים מיחידה א'... שני סמלים מיחידה ב'... ואנחנו השריונים... ואנחנו המילואימניקים... וחיל האויר... וחיל אספקה... והתותחנים... והסיירות. אנחנו המאשימים ואנחנו המואושמים.
אנחנו נצעד... אנחנו נשבות רעב... אנחנו נשב באהל המחאה... אנחנו נרד מהארץ.
לנו כבר יש שלטים... לנו כבר יש דגלים... לנו יש חולצות טריקו.
אנחנו ביחד... לא! אנחנו כל אחד לחוד. המחאה היא שלנו... לא! המחאה היא שלנו.
כולם נדפקו. כולם סבלו. לכולם לא היה ציוד. לכולם לא היה ברור מה הן הפקודות. לכולם היה ברדק. נכנסו למקומות שלא היה צריך להכנס אליהם. לא נכנסו למקומות שכן היה צריך להכנס אליהם. יצאו לפני הזמן. יצאו אחרי הזמן....
רגע !!! עיצרו!!!
תפסיקו לחפש אשמים. תפסיקו לחפש ראשים לערוף. זה לא המנהיגות האזרחית. זו לא המנהיגות הצבאית.
לא צריך לערוף ראשים!
זה אנחנו! זה כל העם! המכוערים שבנו והיפים שבינינו. כולנו אשמים!
אתם מחפשים ראשים? אני מוכן להציע כמה הצעות שימושיות:
בואו נעיר את אריק שרון, נצרף אליו את שאול מופז ויהיה לנו צוות בכיר. נשלח אותם לחפש את הביצורים שהחיזבאללה בנה במשך שנים והם לא ראו. כנראה ששניהם היו שקועים בתרדמת עמוקה.
נקים טייסת מיוחדת של מזלטי"ם. נאייש אותה בדן חלוץ ובשאר בכירי חיל האויר. נשלח אותם שניים-שניים קשורים למזל"ט ומצויידים במצלמות כיס דיגיטליות. אחרי הכל, כשחופרים חפירות כמו שחפרו החיזבאללה מתחת לאדמה, סביר שיהיו גם סימנים מעל לאדמה.
לקרא לאהוד ברק שיגייס יחידות משאריות צבא לבנון שיצאו לכבוש את דרום לבנון. לפחות שיהיה למסכנים האלה בתים לחזור אליהם.
לגייס את יוסי ביילין שיקים יחידה מיוחדת של משמר הגבול. ביחידה ישרתו נשות "מחסום ווטש" שלהן נסיון רב בעמידה ב"מחסומי גבול". "ארבע אימהות" יהוו את שלד הפיקוד ליחידת ה"נשים בשחור" שיהיה צבע המדים של היחידה. תפקיד היחידה יהיה לאייש את המחסומים שבין סוריה ולבנון ולמנוע הברחת נשק. כדי לגבש את רוח היחידה תגוייס אמירה הס למלא את תפקיד הפוליטרוק. גדעון לוי יהיה הדובר והיחצ"ן.
עוד עצות שימושיות בפעם אחרת. אני יודע שהצעות אלה לא רק נשמעות מטופשות, הן באמת מטופשות, אך הן מתאימות לרמה של כל מי שיעסוק בחקירה-בדיקה- בחינה של הסיבות ושל הכשלונות וה"נצחונות" שהביאו לפרוץ המלחמה , שהכתיבו את מהלכיה ושהביאו לסיומה המביש. אני משוכנע שכוחות החיזבאללה, החמס, צבא לבנון וצבא סוריה בעצה אחת עם כוחות האו"ם הישנים והחדשים יאמצו בחדווה את כל העצות וההחלטות שיבואו ושיביאו את המלחמה הבאה.
אללה אכבר!

זרע
מישהו עוד זוכר את המסכנה הזו, זו ששכבה עם כל החארות המיוחמות בבסיס חיל האויר. לא, למה שמישהו יזכור? זו כבר פרה-היסטוריה. אני אזכיר לכם. בהתחלה איש לא דיבר על אונס. נכון שגם בעילת קטינה זו עבירה, אבל זה לא אונס. כי אונס לא היה שם עד שכל מיני, ואני לא אציין כאן איזה "מיני", התחילו לצרוח בגרון ניחר "אונס! אונס!" ומעל לכל הצרחות עלה קולו של קריין רשת ב' של "קול ישראל" (כן, אותו אחד שצרח "לינץ'! לינץ'" כשלינץ' לא היה שם ברצועת עזה). ואם כל ה"מיני" האלה אומרים שהיה אונס, אז זה הופך להיות עובדה ועם "עובדות" לא מתווכחים. עכשיו אתם זוכרים? כדאי לזכור ושיזכרו זאת בעיקר הנשים, כי כבר אמרו חז"ל "לפני עיוור לא תיתן מכשול" ונוסיף: "כשהזין עומד, השכל בתחת" ותבינו את זה איך שאתם רוצים. (רק כדי לקבל פרופורציות וקנה מידה: אני מניח שנשפך שם הרבה זרע).
או אולי אותו שופט אידיוט שכתב בסיכום משפט של גילוי עריות שהוא התרשם שהקורבן, רחמנא ליצלן, נהנתה ממערכת יחסי המין האלה. ושתי השופטות החסודות שישבו באותו המשפט, עם אותו השופט, חתמו במו ידיהן על הסיכום הזה. מיד קמו כל "מיני" והרימו קול צווחה: "איך מעז הגבר הנבזה הנאלח הזה לחשוב שהיא נהנתה" והגבר הזה (השופט) כמו מרבית הגברים מיהר להתנצל ואמר שזו היתה רק "התרשמות". ושתי השופטות החסודות אמרו כי הן חתמו על הסיכום בלי שקראו אותו (?) והעידו על עצמן כי הן ביקשו מהשופט עוד לפני כן להשמיט את הפסוק הזה. אך הוא, הנבזה הנאלח הזה שחושב את עצמו לגבר, לא השמיט אותו ושבפעם הבאה הן תקראנה את הדברים לפני שתחתומנה עליהם (כך נאמר בעיתונות).
אבל למה להזכיר נשכחות. הבה נעסוק במתרחש ממש בימינו אלה.
מה אתם חושבים? היה שם אונס, או שהיה שם אינוס, או אולי היה שם בעילה אסורה בהסכמה? בואו נסכים שגם זה וגם זה וגם זה הם עבירות על החוק הקיים. לא משנה אם החוק הוא הגיוני, האם הוא אקטואלי, האם הוא "צודק" וביחס למי הוא "צודק". האם הוא חוק שהציבור יכול לעמוד בו ואם בפועל אכן הציבור עומד בו. או שה"צדק" הזה הוא חזות הכל וייקוב הדין את ההר. או שיש לבחון את חומרת החוק ביחס לחומרת המעשה וביחס לחומרת תוצאותיו האישיות והציבוריות. אנחנו יודעים שהנורמות משתנות בהתאם להתפתחויות תרבותיות, בהתאם לשינויים במאזן הכוחות החברתיים. לפעמים מה שהיה היום שחור יהיה מחר לבן ולהיפך. חוקים, מטבע הדברים, באים בדרך כלל אחרי שחלו השינויים האלה, בין אם כתוצאה מהם ובין אם כתגובה להם. לכן יש צורך לבחון את החוקים ביחס לשינויים ובעיקר צריך לבחון מה הביא לחקיקה ויותר מכך מי הביא לחקיקה.
ברצוני להתיחס לשני מקרים ש"תרומתם" לנחשול הנזכר הם רבי משמעות ואולי אפילו הרי גורל.
היה אונס או לא היה אונס? אמרו שהיה. כתבו בעיתומות שהנשיא (בריון אימים) קיים בכוח יחסי מין עם עובדת לשכתו. לא עבר יום וכבר כתבו שלא רק עובדת אחת הוא אנס בכח אלא כמה וכמה. ממש אנס סידרתי, חרמן פתולוגי, אימת ציבור הנשים. והנשיא: לא דובים ולא יער ולא נשים ולא אונס, והכל רק עלילה ונסיון סחיטה. והנאנסת, היא בכלל שותקת. עד היום לא הגישה תלונה. נו טוב, אנחנו יודעים שאם אישה אחת נאנסת, כל הנשים נאנסות. בעיקר נאנסות הפמניסטיות, הן נאנסות אפילו יותר מהנאנסת עצמה וכבר יש לנו אונס קבוצתי, לא מצד האונסים, אלא מצד ה"נאנסות". ברור שזה הוא אונס ווירטואלי. ואונס ווירטואלי לא דורש הוכחה. אבל אונס אמיתי צריך גם צריך להוכיח. זה דורש בדיקה פיסית. זה דורש ממצאים פיסיים, "נוזלי גוף" (כמו שנאמר במשפטו של נשיא ארה"ב ביל קלינטון). זה דורש סימני זרע וכו'. זה תהליך לא נעים אבל הכרחי. בלי כל אלה זה רק מילה שלה כנגד מילה שלו.
כבר נאמר שמילים בכוחן להרוג. זה אמנם לא מתאים למקרה שלנו, אבל...
התברכו הנשים ויש להן לוחמת רבת עוצמה, אחת שרוב כוחה בלשונה. מילים מילים!
הלו: גב' יחימוביץ, את שומעת? את כבר לא כתבת תקשורת?את כבר חברת כנסת. כן, אנחנו יודעים שתאונות קורות, אבל מה לעשות, היו כאלה שבחרו בך. אז אולי הגיע הזמן שתביני שזו לא אותה במה. בתקשורת כל כתב/ת מפגין/נה את חדות לשונו/נה. ככל שהם תוקפנים יותר, טרדנים יותר, חצופים יותר, הם נחשבים, בעיקר בעיני עצמם, לפיקחים יותר, לשנונים יותר. טוב, זה אופיה, יתרונה וחסרונה של התקשורת. נכון שגם במוסד הפרלמנטרי הנכס החשוב ביותר הוא כושר הדיבור. אבל בכל זאת... בעיתון של אתמול אפשר לעטוף דגים מלוחים (הם לא יכולים למחות) ובכתבה של אתמול ישתמשו מחר רק חוקרי ארכיונים. לעומת זאת, בכנסת יכול הדבר להביא לחקיקת חוקים שכאמור, הם קשים לשינוי והם יכולים לחרוץ את גורלם של בני אדם.
עם בוקר אור ולאחר הסידורים המתאימים יוצאת הגב' יחימוביץ, בשיער רטוב, לרחובה של עיר ופותחת את הפה: "א' סיפרה לי שקצב אנס אותה בכח כמה פעמים" (לפי העיתונות).
הלו: גב' יחימוביץ, את זוכרת? את כבר חברה בגוף המחוקק של מדינת ישראל. נכון שזה לא משהו מיוחד, וכל מי שיש לו שם כסא, יש לו שם "בילט-אין" צנורות הפצה של קולו ומחשבותיו. אבל בכל זאת תרשי לי להזכיר לך כי ממש ברגעים אלה שאת פתחת את פיך, הנשיא, אולי דמות שולית בעינייך, נחקר במשטרה ודעתך,שתהיה חשובה בעינייך ככל שתהיה, ודעתם של כל אלה שבחרו בך, לא צריכה להישמע ברגעים האלה, ולו רק בגלל הנימוס. כן, יש דבר כזה שאולי לא שמעת עליו או שכבר שכחת על קיומו. אני לא מדבר על אתיקה. אני לא מדבר על זה שהנשיא הוא האזרח מספר אחד של מדינת ישראל. הנושא עוד לא במצב שנקרא "סוב-יודיצה", אבל בכל זאת מדובר בחקירת משטרה וראוי שגם איש/ה מהתקשורת, שהוא חבר/ה כנסת. או חבר/ת כנסת שחושב שהוא כתב/ת תקשורת ידע/תדע מתי לסתום את הפה, גם אם הוא פה גדול.
עוד לא נחלצנו מפה אחד, וכבר נפלנו לפה אחר. מתוך הערכה לידע המקצועי של הגב' אורית קמיר לא אעסוק בתחום המקצועי. אנסה רק להבין ולאמץ את הדברים שכתבה הגברת בכתבה "הטרדות מיניות, מעשים מגונים ובעילות אסורות בהסכמה - קיץ 2006" . אם היתה זו רק כתבה מקצועית, כי אז הייתי משאיר את ההתייחסות לטיפולו של העולם האקדמי. אולם, אם זכרוני אינו מטעני, היינו עדים לפני שנה או שנתיים למהומה ציבורית שעסקה במעמדה האקדמי של הגב' קמיר וזאת בעקבות דרישת האוניברסיטה העברית לפטר את הגברת. אינני יודע מה היה בסופו של דבר, אבל אם אנסה אני להבין, ורק על בסיס כתבתה שכאן, אני חושב שהיו דברים בגו, כי הכתבה שכאן מציגה אמנם גם את ההיבט המקצועי, אך בעיקרה זו כתבה פוליטית שגם הצד המקצועי שבה מדיף ריח חזק של דמגוגיה, ואתן לדברים לדבר בעד עצמם:
"מכוון שאיני מצליחה לזהות מניין הדברים ואילו מגמות הם מחזקים אני מעדיפה למעט במילים בעת הזו. "אומר מילים ספורות ומדודות..."
"לדחוף אברי גוף אל גופיהן של נשים שאינן מעונינות בכך..."
"נשיקה כפויה אינה נשיקה (מילה בעלת קונוטציה חיובית) אלא חדירה אלימה לתוך גופה של מי שאינה מעונינת בכך..."
"שר המשפטים נאשם בכך שאחז בכח בפניה של הנתקפת ודחף בכח את לשונו אל תוך פיה... חדירה כפויה לתוך פיו של אדם, המתרחשת במשך שניות במקום ציבורי אינה חמורה כמו חדירה ממושכת לתוך גופו של אדם בנסיבות מסוכנות ומאימות יותר."
"חדירה כפויה לפיו של אדם היא עבירה..."
"ככלל, נשים אינן מתלוננות על חדירה כפויה לפיהן... נשים כן מתלוננות על חדירות כפויות כאלה..."
"המשטרה אינה חוקרת אירועים של חדירות כפויות לפיהן של מתלוננות"
"אדם אחר, שאינו שר המשפטים, נחשד בחדירה כפויה לפיה של אישה..."
"לכן יתכן שאין כל פסול בכך ששר שנחשד בהחדרה בכח של איבר מאיבריו אל תוך פיו של אדם אחר..."
"אקדים ואדגיש כי "בעילה אסורה בהסכמה" היא עבירה שמן הראוי היה לבטלה ולהחליפה בעבירה ברורה ועדכנית יותר..."
"בעילה אסורה בהסכמה" מתקיימת במקום בו פלוני קיים מגע מיני עם אלמונית שאמנם לא הביעה העדר הסכמה, אך שתיקתה נבעה מכך שפלוני ניצל את מרותו ביחס אליה והיא חששה לסרב מטעמים של כפיפות..."
"עבירת האונס חלה בעבר רק במקום בו פלוני קיים מגע מיני... ללא הסכמה ותוך שהוא משתמש בכוח פיזי או באיומים. מקרים בהם פלוני ניצל את מרותו כדי לסחוט מגע מיני לא נחשבו לאונס, כי לא היה שימוש בכוח או איום ברור לכן עבירת ה"בעילה אסורה בהסכמה" איפשרה ללכוד אדם שסחט מגע מיני ללא הסכמה אך ללא שימוש בכוח..."
כיום, עבירת האינוס אינה מצריכה שימוש בכוח, די שפלונית לא הסכימה... כדי לבסס הרשעה באינוס..."
"אם נשיא המדינה קיים מגעים מיניים תוך ניצול תפקידו ומעמדו... אזי הוא ביצע עבירת אינוס. השימוש ב"בעילה אסורה בהסכמה" מאפשר העמדתו לדין בעבירה חמורה פחות מאינוס."
אנחנו יודעים כי כל הכתבה לא באה כדי להרחיב את השכלתנו המשפטית. אנחנו יודעים מה היא האג'נדה הפמיניסטית של הכותבת. השימוש החוזר בביטויים: "חדירה", "חדירה כפויה", "שימוש בכוח", "החדרת איבר", "לדחוף אברי גוף אל גופיהן של נשים", "חדירה אלימה", "החדרה בכוח של איבר מאיבריו אל תוך פיו של אדם אחר", "ניצול", "סחיטה", שהכותבת הגדירה אותם כ"מילים ספורות ומדודות", אינו אלא שימוש דמגוגי בוטה וזול תחת מסווה פסוודו-אקדמי.
אם היו הדברים האלה נשארים בתחומם האישי, לא הייתי טורח להביאם ולהתייחס אליהם. אם הייתי מאמין שזה רק צרוף מקרים הנובע מזמנם של ההתרחשויות, הייתי מניח אותם ל"מאבק המינים" ולרצונן של הפמיניסטיות (לא הנשים) להאבק על מה שהן רואות כראוי להאבק עליו (במקרים לא מעטים אני אפילו מזדהה עם מאבקן). אך כאשר הדברים האלה עולים עכשיו כשהחברה הישראלית עומדת על רגליים רועדות, אני חושש שהוספת הנושא הזה, לדעתי במכוון, לתוך הנחשול הגואה של המחאה, לא יוסיף דבר למאבקן של הנשים ורק יחמיר את התייחסות החברה אליהן.
הצרוף של דם. ריר וזרע הוא צרוף פאטאלי בכל זמן. היום, ביום שאחרי המלחמה, קיימת סכנה ש"מחול השדים" המתעורר יוציא את הדברים מפרופורציה ותהיה להם השפעה רעה ולא נכונה על כל שאר התחומים שיש בהם כדי לשטוף, לפורר ולפרד את החברה הישראלית ואת המדינה שעצם קיומה הוא כל כך שביר, עד כי אפילו לא יהיה צורך בעוצמת צונאמי כל לסחוף אותם אל שאול תחתיות.
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב