חיבור בין עולמות - על ייחודיותה של שירת מיכאלה למדן
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

חיבור בין עולמות - על ייחודיותה של שירת מיכאלה למדן 

מאת    [ 28/08/2009 ]
מילים במאמר: 1410   [ נצפה 2440 פעמים ]

 
 

מיכאלה למדן, זכתה לאחרונה בפרס של אגודת הסופרים בתחרות הספרותית של קרן יזרעאלי. למדן פרסמה את שיריה הראשונים בביטאון מכללת בית וגן, שם למדה ועשתה את התואר הראשון שלה. למדן פרסמה שירים בכמה ביטאונים. 'אפריון' פרסם כמה עמודי שירה ובהם ביכורי שירתה. מאז פורסמו שיריה בבימות שונות כמו "מקור ראשון" ואתר האינטרנט YNET וכתבי עת אחרים.

בשלבים הראשונים של כתיבתה - ניתן היה לתאר את שירתה של למדן כשירה בעלת צביון אמוני. בדרך כלל, כשכותבים, על שירה אמונית, מתכוונים לשימוש בפסוקים ובארמזים, אבל מיכאלה מיטיבה לנגן לחנים של אמונה, גם כשאינה מסתייעת בפסוקים ובמדרשים: היא צוללת לעולם הרוחני של האמונה ומתחברת אליו.

מיכאלה גדלה והתחנכה בקיבוץ בגליל העליון, עברה מלימודי פילוסופיה באוניברסיטה ללימודי גמרא ויהדות מתוך שאיפה לחפש משמעות רוחנית לחיים. את לימודי התואר השלימה במכללת בית וגן בתחום החינוך המיוחד והספרות. במקביל עסקה מיכאלה בהעברת סדנאות בכתיבה יוצרת ובפיתוח יצירתיות לבנות אולפנא וכיום עוסקת בהוראה לאוכלוסיות מיוחדת ובהעברת סדנאות בכתיבה יוצרת ומבע אמנותי ומתעתדת ללמוד לימודי תואר שני בספרות ופיתוח חשיבה באוניברסיטה העברית . בד בבד היא כותבת שירה כל העת ושוזרת בשיריה עולם רוחני מורכב ביותר.

עיינתי בכמה שירים שלה, כדי לנסות להבין עולם של משוררת צעירה, משוררת אמונית. אנסה לתאר את השלב הראשוני ביצירתה ולתת כמה קווים לשיריה האחרונים שתופסים כיוון קצת שונה.

הקרבן והקדושה

"הניפיני בתנופת קרבן", כותבת מיכאלה למדן, והשורה המצמררת מחזירה אותנו לימים קדומים, לאווירה של קדושה ומנחה:

 

הניפיני בתנופת קרבן

הבכורים.

והיי אוחזת בחבליי

המתארכים ומתקצרים.

 

שורות השיר מוליכות אותנו לתחושה של התעלות, רצון להמריא לעולמות אחרים:

 

תנופת ידך תרומם מחוץ לתחום

אחיזתך

וידך שנתארכה

תבקש

להניחני ביאור

 

ולמשות מבלי געת.

(מתוך השיר 'זבחי תודה').

 

נשמת המשוררת כמו מתווכת בין עולמות, והיד מלמעלה היא היד שתציל אותה מכיליון, תניח אותה ביאור וגם תדע למשות אותה בבוא העת. הסיפור התנ"כי לובש צורה ומקבל מראה של גאולה שירית, גאולת הנפש. הסיפור מקבל ממדים על טבעיים,ממדים רוחניים - היד מתארכת כדי לקחת אותה, היד מושה אותה בלי לגעת. מדובר בתהליכים רוחניים של עילוי והתעלות: "תנופת ידך תרומם"- והדגש הוא על "מחוץ לתחום", המתח בעולמות העליונים כמו מקרין על העולמות התחתונים, ויש למשוררת שאיפה להשפיע בכתיבתה ובשירתה על השלמות בכל העולמות, לא לתת לשברים ולסדקים לפרק את הקיים:

 

קריאה תחתונה קוצבת,

וקריאה עליונה משהה.

 

עתירה תחתונה בוקעת,

מעמקי עתירה עליונה.

 

(מתוך "עתירה תחתונה")

 

כיוונים אלה מעידים על מתח רליגיוזי וציר התייחסות אמוני לקורה בבריאה.המשוררת כמתווכת בין העולמות כמו חשה מחוברת לשפע האלוהי. בכתיבתה היא פורטת על קלידים נסתרים, קריאה תחתונה, קריאה עליונה, עתירה תחתונה, עתירה עליונה - אך יודעת בתוך תוכה כי מקור הצלילים הוא עליון: עתירה תחתונה בוקעת מעמקי עתירה עליונה - ואליבא דמיכאלה אפילו הדבר האינטימי ביותר של האדם - התפילה, אפילו לחש זה נובע במקורו ממקור אלוקי עליון. תפילת האדם היא לכאורה בלתי נבדלת מן ההוויה האלוקית, והמשמעות היא: לכאורה הקב"ה מתפלל את תפילתו שלו דרך תפילותינו. דיאלוג בלתי נתפש מחבר את נשמת המשוררת עם עולמות אחרים.


שירה גן העדן האבוד

 

למדן שרה שירה של ערכים תמימים , שכמו אבד עליהם הכלח, אבל בעיניה הם אלה שמבטיחים יופי ושלמות והרמוניה.

בשיר 'לחלוחית עדן' היא חוזרת לאותו גן עדן אבוד של תמימות ושל תום ושרה:

 

ריחות גאולה עולים

מתוך עשבת קפולי

עלי הגן המתלחלחים

בזכות מעמדם של הידועים;

העלומים בעולם זה של בקשות

וידועים בעולם המענה.

 

נשמת המשוררת מצליחה לחלחל לאותו עדן אבוד, לחוש בלחלוחית שבו, ולקלוט אותם ריחות גאולה. עלי הגן המתלחלחים מסמנים פריון, ברכה, ונשמת המשוררת מייחלת לאותו עולם של בקשות, מייחלת למענה. באותו עולם תמים היה העולם עולם של תשובות, עולם שבו ריחות הגן היו ריחות של גאולה.

 

מיכאלה שרה את שירת האמונה המפיחה חיים, הרוצה לתת ביטחון לחברה שואפת חיים. בשירה "אלוליינות" היא משלב את אותם ימי אלול של תשובה וגאולה עם תחושת הפחד מיום הדין, אותה לוליינות של הליכה על חבל דק

 

לולאה

שמוטה,

מוצעת בשמי כסופין,

לבעלי היראה.

אגלי טל

מששת ימי בראשית.

 

"לולאה" ו"לוליינות" ו"אלול" כרוכים זה בזה ומיטיבים להמחיש לנו את אימת ימי התשובה, אימת יום הדין, והלולאה כמו מסמנת איזו תקווה לחיבור, והשמים כמו מבשרים תקווה: שמי כיסופין. אותה רטיבות ולחלוחית שראינו בשירים קודמים יש בה עדנה וטוהר ותקווה. בשירתה של מיכאלה הכל מוביל לבראשית, לימי קדם , לאותו גן עדן אבוד.

 

 

 

התמימות - והמעבר לעולם של תמורות

 

 

מעבר לשורות המקרינות מעין שלווה ושקט, יש מתח של שינויים, התפרצויות מלמטה, והתחושה היא שמשברים עלולים לערער את הקיים:

 

כעכביש בכור חתום שטווה על עצמו

נחבט בין קווי המתאר.

 

אותה התלבטות, אותה הילכדות בתוך נפתולי ההוויה, יש בה בקשה לחפש אור, לחפש דרך, לחפש את הזיכרון.

 

קול תהודתו נשבר לעשרה מזכרים,

לעיתים שנים-עשר

פיתולו מעודד חרכים לזמן אור לפנים

להעיר אור פנים

במאור פנים

ולעורר את המצוי להשכח

ליתרון זיכרונו על כוחו

 

 

אבל המשוררת כמו מבקשת את התענוג שבמצבים אלה, רוצה להיאבק עם הסערה - להתבונן בנעשה להגיע לתובנות רוחניות, לאותה שלמות שמצטיירת כשלמות כלילת מעלות - ומיכאלה מתארת אותה כדמות הכלה:

בשיר "אחותי כלה" היא מציירת מצב זה בצורה ברורה.

 

 

 

 

אחותי כלה

 

אינך כלה

אחותי,

אינך כלה.

כי יפה כחך, לרגע הכליון

כשיבואו לפניך הכלים והנקלים,

לרקד בחצר המגדל,

ויבקשו,

להכלל בכלולותיך.

 

 

כלילת השלמות אין לה כליון, והמשוררת מיטיבה להתבונן, רואה בהתבוננות ובחיפוש הגאולה,

דרך להגיע לעולם שמעבר, ואנו הולכים שבי אחר השורות, עד קצה ההתעלות, עד קצה הכאב.

בשיר לזכר אביה 'גבירת אל' אנו שומעים את המנגינה מעבר למלים, אותו זיכרון שאין למשוררת קיום בלעדיו:

 

מנגינה היא זיכרון.

לחיות

את המנגינה. זהו כל השיר

ואנו עומדים על סלע

וחוצבים בו מנגינה את המנגינה הזו

אי אפשר.

להפסיק.

 

החיבור בין העולמות הוא מובן מאליו, והקשר עם האב הוא קשר עם עולמות עליונים, הוא ציר התחברות לאל:

 

 

 

חזון-איש

 

אם תרצה לחזות באיש

מבשרך-

לא תחזה.

אם תשכיל יתר מבשרך

ומבשרך-

תשכיל,

ותחזה

אלוה.

 

שירה של עולם משתנה

 

בשיריה האחרונים אנו מוצאים כיוונים אחרים - ונטייה לתאר את העולם כבמאית המעצבת תמונות תיאטרון, תמונות של עולם אבסורדי, עולם של שינויים מרחיקי לכת.

 

לכך למשל השיר שפורסם לאחרונה באתר של ידיעות אחרונות - YNET:

 

אביב

 

הצפרדעים עלו כמו מיאור

ולמה עלו

רוויות ערגה כאלו זה להן האביב האחרון

לקראתי עלו

לשוני הומת מלים יצאה כנגדן

לשונן בכרסן

ואם

ימלאו כרסי

ימתחו בתוכי

אני אהפך

לירק

ריקני מקפץ

מלא בצפרדעים שמלאות בכרסים

ובעצמן

מכת הצפרדעים החדשה שמתארת מיכאלה, היא מכה של עולם שהופך פניו, שמאבד מצלמו האנושי, והוא מאיים לבלוע את חלקת היצירה הקטנה של המשוררת. הנה הירוק הזה הולך וכובש אותה, וחומת המלים של היצירה שלה, של הלשון שלה, לא מצליחה להציל אותה מפני תהפוכות העולם.

 

זה עולם, שבו המשוררת מנסה להיאבק על צלמה, על המרווח הצר שבין הפיזי לרוחני - והיא מתארת זאת כטריטוריה הפרטית של המשוררת - בין הבגד לבין הגוף:

 

בין הבגד לגוף

כמו אדם אנחנו

נעים במחיקת הרוח

מתהדקים במקום

בו נועדנו

לסגת

 

באותו עולם פרטי, באותה חלקת שקט שהיא מבקשת להגן עליה, היא ניצבת במעוז האחרון של השירה, של היצירה - וכך היא כותבת בשיר מיוחד:

 

לפני ששמעתי פריחות

לעגו ליופי

"קחי אחריות על השקט "

לחשו

אני כאן

אני שותקת

קחו אחריות על השיר

לפני שנעלם

אנחנו

באוושת פרח

 

מדובר במשוררת בעלת עולם מורכב, מגוון, וזווית הראייה שלה מיוחדת, כתיבתה בלתי אמצעית.

למיכאלה שירים שמתארים הוויה נשית ומאבק על בשלותה, על היותה ישות שמנסה לשמור ולשמר את האתוס הפרטי שלה, את חיוניותה הבלעדית.

 

 

 

אישה שמורה

כמו מצה

שמורה לרגע הקצירה

שבורה, פרוריה

ממתינים להזרע

במעגל שמירה

קוצר והולך

בדיש תבואתה

מחזוריות מניבה אשה

תבואתה אשה

שמורתה

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב