הכבשה טרוקדרו
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

הכבשה טרוקדרו 

מאת    [ 28/08/2009 ]
מילים במאמר: 1466   [ נצפה 1736 פעמים ]

 
 
רמלה נכבשה על ידי כוחות צה"ל. יחידת ההאזנה שכנה

במבנה נטוש בין שתי קומות. בקומה העליונה התמקמו
אולם ההאזנה ויתר חדרי העבודה. ואילו בקומה הראשונה
היה אולם. מסביבו חדרי מגורים. והייתה חצר גדולה.
לבסיס קראו "טרוקאדרו" על שם מסעדה סינית שפקדנו
בהיותנו בירושלים.
המיקום של הבסיס היה מרחק הליכה ממפקדת הפיקוד
שם ישב קצין המודיעין הפיקודי.
מדיניות זו נקבעה בגלל הפיגור באמצעי קשר. אילו
היו אמצעי קשר נאותים היה אפשר לוותר על בסיס
"טרוקאדרו" שכן המפקדה שכנה ביפו, מרחק של
כשלושים ק"מ. הפיגור באמצעי הקשר נמשך שנים
רבות כולל מלחמת ששת הימים.
מלבד ביצוע משימות ההאזנה, נתקיימה פעילות חברתית
ענפה. החיילים והחיילות לא רצו לעזוב את הבסיס. הם
נקשרו אחד לשני.
מפקד הבסיס היה נועם טל (חבושה) ממוצא עיראקי.
נועם עודד את המסיבות שנשאו אופי מזרחי. המסיבות
התאפיינו בעיקר בצלייה של בשר בקר, עוף וכבש. זאת
מהבחינה הקולינארית.

ואילו מהבחינה הבידורית היה אדם אחד שקראו לו "חקאק".
חקאק זה ניגן על כינור לחנים ושירים מזרחיים דגש על עיראקיים.
חקאק היה גם אחראי על השחיטה של עופות וכבשים שנזדמנו למקום.
המסיבות שנערכו ב-"טרוקאדרו" היו לשם דבר. מידי פעם הזמנו
את השכנים שלנו האחראים על איסוף מידע משטינקרים.
נועם טל מאזין, מחייך ונהנה עד לשמיים. הוא מסלסל ביחד עם
המנגינה הבוקעת מכינורו של חקאק. פה ושם הוא שותה את
העראק המהול בקוביות קרח. כמובן לא חסרו משקאות אחרים
כמו בירה ומשקאות קלים יותר. נועם מצליח לסחוף את האחרים.
גם ריקודים מזרחיים לא חסרו. והבנות,אף כי אין להן כל קשר
לעיראקים, קמו לרקוד כשהן מענטזות ואינן מביישות את רקדניות
הבטן המקצועיות.
לא חסרו קשרי אהבה. אפילו אפלטוניים משהו. היה בחור
שהתחיל אתנו עוד מתקופת "שפן". קראו לו שמואל דבש.
שמואל התאהב בבחורה בשם חמדה. בחורה יפיפייה עם שיער
שחור. חייכנית ונחמדה מאוד.
שמואל היה מאוהב בה. איני בטוח אם היא ידעה והתעלמה או
שראשה ונשמתה היו במקום אחר.


שמואל מזכיר לי בימים אלה את אותה תקופה.
"מה לעשות"? הוא אומר
"היא כנראה העדיפה קצינים ואני הייתי סתם זוטר".
ואכן, חמדה נשאה למפקד הבסיס נועם כשהם עברו
לדרום ולנועם היה חלק נכבד בהקמתו.
שמואל התאהב בצ'יליאנית וחי עד היום בצ'ילי מתגעגע ונכסף
לארץ ולעבר הרחוק.
פעם אחת הזמנו שני טייסי פייפר. אלה היו טייסים מדרום-אמריקה
שעמדו לרשות אלוף הפיקוד. הטייסים כה נהנו מהאווירה, מהאוכל
ומהשתייה עד כי יום אחד אני נקרא החוצה.
אני יוצא ומבחין בטנדר שבתוכו עגל. העגל הובא על ידי הטייסים
מאשדוד שזה לא מכבר נכבשה.
אז שרתי כסגן מפקד הבסיס.
שוב מסיבה. שוב עינטוזים. שוב הכינור של חקאק.
נו. שמח. יש בשר לכמה ימים קדימה,הודות לטייסים.
חקאק עורך כרגיל את השחיטה.
אני שם לב שחסרים חלקים פנימיים כמו כבד.
אני שואל את חקאק:

"אמור לי. מדוע אתה לא מגיש כבד"?
והוא משיב בשיא החוצפה ובלי להניד עפעף.
"אני נשבע בחיי אלוהים ובכל היקר לי כי לעגל הזה
לא היה כבד". 4
יום אחד אנו יוצאים לאזור לטרון כדי להאזין לצבא הירדני שהחזיק
במשטרת לטרון ולצבא העיראקי שהתמקם על רכסי ההרים.
נספחנו ליחידת מילואים .
שם ניסינו להאזין לרשתות דיבור של הירדנים ושל העיראקים.
להפתעתנו הרבה, הם לא שמרו על בטחון קשר והידיעות שקבלנו
היו על טס של כסף. איזו הצלחה.
הגיעה שעת הצהרים ונקראנו לאכול ביחד עם אנשי המילואים.
היה אחד, עגלגל, שניגש לסיר הענקי. הביט לתוכו ורטן:
"לעזאזל. לא השאירו לי דבר" אני ניגש לסיר ומה אני
רואה. רגל שלמה של פרה.
חיי החברה בבסיס ממשיכים בתנופתם. כמעט כל אחד
נרתם לספק את הבשר והעוף.


אמרתי נרתם.? התכוונתי שזה כולל אותי. גם אני לא רציתי לעזוב
את האווירה והמסיבות. גם אני נסחפתי. איזו חברות. הכל טהור
ויפה. אין קנאה. כולם רוצים להעניק לכולם. "לתת" זה שם המשחק
בטרוקאדרו.
לפיקוד הייתה כפופה יחידה הנדסה. יחידה זו הייתה מורכבת מבעלי
מקצוע שרובם אזרחים עובדי צה"ל. נגרים, אינסטלאטורים,
חשמלאים, וכיוצא באלה.
היחידה התמקמה בשני בנינים מוקפים בגדר תיל.
ביחידה עבד אבי כאינסטלאטור.
היה זה מרחק הליכה ברגל של כעשר דקות. כילד טוב
ירושלים פקדתי מידי פעם את אבי שקבל אותי באהבה.
הוא הכיר לי את מפקדו. אדם נעים הליכות.
באחד הביקורים שמתי לב שבכניסה למתחם קשורה
כבשה קטנה וחמודה. עבר חודש והכבשה גדלה מעט.
עברו חודשיים והכבשה הקטנה הפכה לכבשה של ממש.
גדולה ובשרית.
זמנים לא טובים. לפתע כאילו נגמרו המקורות של הבשר.
הטייסים לא הביאו יותר עגלים, אף כי המשיכו ליהנות
מהחגיגות.

צריך היה למצוא מקורות ובכל מחיר. אסור שהדבר היפה
הזה ייפסק. שהרי המסיבות גבשו את החיילים והחיילות
שבבסיס.
לאוזננו הגיעה השמועה, שבבסיס ההאזנה דרום בבאר-שבע
יש סיכוי לקבל או לקנות במחיר סמלי כבשה.
בחור בשם יהודה לקח יוזמה וגידל בתחום הבסיס כבשים.
כששלחנו משלחת עם טנדר להביא כבש נתקלנו בסיפור
הבא.

יהודה שהיה אחראי לגדל את הכבשים, עשרה במספר, מצא
עז שחורה משוטטת לה ואין לה בעלים.
יהודה צירף אותה לדיר.
יום אחד, נעלמו כל עשרת הכבשים כולל העז השחורה.
יהודה הפעיל את הקת"ם (יחידת השטינקרים) שהיינו אתם
בקשרים טובים. בקיצור הוא הפעיל את המודיעין.
צריך היה לפענח את החידה. מי זה שהעז לגנוב עשרה כבשים
ועז. כל הבתים בבאר שבע של אז, נסרקו ודבר לא נמצא.


יהודה הרים ידיים והצטער מאוד. צר היה לו משום שהוא חשב
לעשות מהכבשים כסף ולחלקו בין החברה. מעל לכל הוא התאכזב
מהעובדה שלמקל ולכובע הרועים לא יהיה שימוש. הוא היה זה
שרעה את הכבשים כדי שילחכו את העשב היבש הגדל בנגב.
יהודה קבל לידיו כבשים קטנות מאוד ולאחר כמה חודשים הן
שמנו וגדלו.
רק לאחר זמן, נודע כי עז שחורה אחת מסוגלת למשוך אחריה
עדר של כבשים.
זו כנראה הייתה הסיבה. העז השחורה משכה אחריה את הכבשים
וכנראה הגיעו לאחד משבטי הבדווים שבסביבה.
כמובן שבטי הבדווים עשו עצמם כמי שלא ראה ולא שמע.
ואולם, יש לציין אותם כמכניסי אורחים ששחטו לא מעט כבשים
בעבורנו.
נוכחנו לדעת שמדרום לא תצמח לנו טובה.
במצב עניינים עגום זה נאלצנו למצוא פתרונות. זו אמנם מצוקה
אך אין דבר שלא נוכל להשיג אם רק נרצה.
נועם, מפקד הבסיס, קרא לאסיפת חרום. הוא אמר לנו כי
אנו חייבים להמשיך את הפעילות החברתית . הוא בקש מכל
אחד מאתנו להפעיל יוזמה ולמצוא מקור לבשר.
"יש לנו הכל. מוסיקה. משקאות. רקדנים ורקדניות. "

ואני ניסיתי לא לאכזבו ואז נדלקתי על רעיון.
רעיון מסוכן ונועז.
רעיון המחייב חשאיות בלתי רגילה. אסור שפרטיו
ידלפו לא לפני וגם לא אחרי.
בקשתי משני אנשים מהימנים להצטרף אלי למבצע.
לקחתי אתי את טנדר הבסיס ואחד משני האנשים היה
נהג הטנדר. השבעתי אותם לא לגלות את פרטי המבצע
גם לא לאחר שיסתיים. רק את נועם מפקד הבסיס הכנסתי
לתמונה וזאת לאחר שהמבצע הסתיים בהצלחה.
נועם נדהם. "איזה ממזר" פלט והוסיף ממזר מהבחינה
החיובית.
בשעות הערב, לאחר שהשמש שקעה לחלוטין, נסעתי לבקר
את אבי בבסיס ההנדסה.
החנינו את הטנדר בסמוך. בצעדים שקטים ובטוחים צעדנו
לעבר הכניסה. היה חשוך אבל לא לגמרי כי בקע אור חלש
מאחת המנורות.
בקושי הבחנו בה. היא הייתה שקטה. נשימותיה קצובות.
רכונה על הרצפה. עוד מבט והכבשה בעלת הצמר
הרך מעיפה מבט לעברנו.


מזל שזו כבשה. לא מיללת, לא שואגת ולא נובחת. משדרת
שקט ורוגע.
אני אומר לאנשים:
"אתם מרימים אותה, מעלים אותה על הטנדר ומכניסים
אותה לחצר האחורית. אתם שומרים עליה עד שאני מגיע.
איש לא נוגע בה גם לא חקאק. המתינו לי עד שאני מגיע.
לא אשתהה הרבה זמן"
האנשים מבינים עניין. הכבשה בידיהם . כבדה משהו ואינה מתנגדת.
אחרי הכל היא כבשה. היא מועמסת על הטנדר. אחד האנשים
יושב לידה מלטפה כשהשני נוהג.
אני נכנס לאבא שלי. שקט. דממה. בקושי שומעים שמישהו
מדבר אחד עם השני. אין כאן חפלות . אין מוסיקה ואין
עינטוזים. אנשים נחמדים.
אבי מקבל את פני בחמימות. אני דורש בשלומו של מפקדו
שהיה משועמם. הפעם אצה לי הדרך. אני משדר לאבי
כי אני עומד ללכת והוא מתפלא:
"לאן אתה ממהר. אתה כאן בקושי חמש דקות. מה קרה?"
והוא ממשיך בשאלה :"פעילות מבצעית"?

אני שלא ידעתי מה לענות שאבתי ממה שהוא אמר לי.
ואני משיב:
"כן. היום יש לנו פעילות מודיעינית מיוחדת".
"נו טוב. לך לשלום. ממילא אינך מספר אפילו לא לאבא
שלך מה אתה עושה".
אני ממהר לבסיס. בעצם זו לא הייתה הליכה אלא ריצה
קלה. הייתי סקרן לדעת מה קורה עם הכבשה הכל נשמר
בסוד.
הטלתי שוב על חקאק, שלא ידע מה מקור הכבשה, את
מלאכת ההכנה למסיבה שאמורה הייתה להתקיים כבר
למחרת בערב.
כרגיל, לא נעדר איש. אלא שהפעם היו לנו אורחים נכבדים
במיוחד. היו אלה: מפקדו של אבי, בעל הכבשה ואבי.
הבטתי בפניהם וראיתי עד כמה הם נהנים מהבשר הטעים
והנפלא.
אבי מספר לי שכבשתו של המפקד נעלמה. לא
ברור אם היא השתחררה ועזבה את המקום או שגנבו
אותה. "סביר יותר שגנבו" הוא מוסיף.



מבטי שוב מופנה לעבר המפקד שמרים כוסית לעברי ואומר
"לחיים". ועוד מוסיף "איזה בשר רך וטעים. אין להשוות
טעמו של בשר כבש לבקר" שוב הרמת כוסית ואני משיב
"לחיים"!!
המפקד נראה שתוי במעט שכן כאשר הבנות רקדו ועינטזו
הוא הצטרף אליהן. שמח!!
למחרת שאלתי שוב את חקאק.
"מה קרה הפעם שלא הגשת כבד"?
"בחיי אלוהים ובחייך אתה, היקר לי מאוד גם לכבשה
הזו לא היה כבד"....
ואני, מתוך פחד ויראה גם יחד, לא סיפרתי לאבי את
מעשה הקונדס.
רק כעבור 10 שנים העזתי.
במקום סטירת לחי מצלצלת, תגובתו הייתה.
"ממזר שכמוך" אני מתכוון ממזר מהבחינה החיובית.
איך יכולת לשמור זאת עשר שנים תמימות.
ולך אני יכול לומר שהמפקד שלי לא השאיר בית ברמלה
שלא פקדו. אילו רק ידע.












יומי עיני - סופר.
http://www.yommi777.com
לרכישת ספרי האחרון - "נדיה", ניתן להתקשר להוצאה לאור "סער" בטלפון: 03-5445292
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב