האם ההגנה המוענקת לפרסומי לשון הרע תוך כדי דיון שיפוטי, לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), הינה מוחלטת או שמא מסויגת?
בשאלה זו נפתח פסק הדין אשר ניתן לאחרונה בבית המשפט העליון בעניין חיר נ' גיל (להלן: "עניין חיר"). סעיף 13 לחוק לשון הרע מפרט שורה של 'פירסומים מותרים' אשר לא יהוו לשון הרע וליתר דיוק לא יהוו עילה למשפט פלילי או אזרחי.
סוג אחד של פרסומים מותרים אלו, קבוע בסעיף 13(5) לחוק אשר קובע הגנה להתבטאויות שנעשו תוך כדי דיון על ידי הטריבונל השיפוטי או בעלי הדין ובאי כוחם במסגרת ההליך השיפוטי.
בעניין חיר, היה מדובר בעורכי-דין שייצגו צדדים יריבים בהליכים משפטיים, כאשר במסגרת הליך בבית הדין בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב התבטא עורך דין ביחס לעורך הדין כי מתנהלים נגדו הליכים פליליים ומשמעתיים התבטאות אשר הוציאה את קצפו של האחרון אשר הגיש תביעה בעילה של לשון הרע.
נקדים ונאמר כי בפסיקת בתי המשפט המחוזיים באה לדידי ביטוי הגישה לפיה יש לסייג את ההגנה, ויש לבחון האם ההתבטאות אכן קשורה לדיון המשפטי ומשרתת אותו או שמא מדובר באותם מקרים חריגים ויוצאי דופן בהם נאמרו הדברים ברשעות ובזדון כי אז תקום עילת לשון הרע למרות לשון החוק.
התביעה נדונה בבית המשפט השלום בתל אביב (כבוד השופטת ש' אלמגור) שם נקבע כי האמירות נשוא התביעה הן בגדר פרסום לשון הרע, אולם מהוות "פרסום מותר" לפי הוראת סעיף 13(5) לחוק. בית המשפט ציין כי לשון הסעיף וגלגולו ההיסטורי מלמדים כי מדובר בחיסיון מוחלט שנקבע "מתוך כוונה ברורה ומובהקת להעדיף את חופש הייצוג והטעון ללא חשש ומורא מפני תביעות שונות, לרבות על פי חוק איסור לשון הרע, על פני פגיעה אפשרית בשם הטוב". עוד נאמר, כי סעיף 13(5) נועד לחול גם כאשר ההתבטאות נעשתה שלא לצורך הדיון או בקשר אליו. מטרת הסעיף, כך הוסיף בית המשפט, אינה רק להגן על חופש הטיעון לצורך ייצוג הולם, אלא גם לאפשר פעילות תקינה של הרשות השופטת לאור האינטרס הציבורי בדבר.
הערעור נדון בבית המשפט המחוזי אשר ברוב קולות הפך את החלטת בית המשפט השלום והגיע למסקנה אחרת. שופטי ההרכב בבית המשפט המחוזי גרסו - כמו במקרים קודמים - כי יש לסייג את ההגנה שבסעיף 13(5) לחוק ולהימנע מהחלת ההגנה במקרים חריגים שבהם ניכרים בהתבטאות הזדון והרשעות. דעת הרוב בבית המשפט המחוזי הייתה שדבריו של המערער כלפי המשיב נאמרו בזדון וברשעות, לא נדרשו לגופו של התיק ונועדו רק כדי להכפיש את המשיב ולפיכך נקבע כי אכן אין המקרה חוסה בצל סעיף 13(5) ויש להחזיר את המקרה לבית המשפט השלום אשר ידון בעניין הפיצוי. יצוין אף, כי בית המשפט המחוזי אף קרא לשינוי החקיקה בעניין באופן שזו תשקף את צמצום החיסיון המוחלט ותחומיו.
על פסק דינו בערעור של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשה רשות ערעור בפני בית המשפט העליון אשר דן בה כאילו נתנה רשות ערעור.
ביהמ"ש העליון פסק (ברוב דעותיהם של כבוד השופטים ריבלין ודנציגר וכנגד דעתו החולקת של השופט רובינשטיין) כי ההגנות המנויות בסעיף 13 הינן "הגנות מוחלטות" באופן שסעיף 13, (בניגוד לסעיפי ההגנות השכנים 14 ו- 15), אינו מותנה בדרישה של אמיתות הפרסום או בדרישה של תום-לב. היינו, גם פרסום כוזב, שנעשה שלא בתום-לב ואף בזדון, לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי, ובלבד שמתקיימים התנאים הקבועים בסעיף המשנה הרלבנטי.
הרציונל העומד מאחורי הסעיף בסיסו בהגנה על אותם שיקולים הנוגעים לאינטרס הציבורי. אמנם, אומר בית המשפט, וודאי שמוטב הוא כאשר נשמרות ההתבטאויות במסגרת ההליך השיפוטי מתונות ומתוחמות ככל האפשר, במיוחד אם יש בדברים משום חשש ללשון הרע. אולם, אין להגביל את ההתבטאויות תוך כדי ההליך המשפטי באמצעות חוק זה. זאת על מנת למנוע מצב שבו הגורמים המעורבים בהליך ירסנו את עצמם יתר על המידה באופן שיחבל בתקינות ההליך.
משכך, נקבע כי ההגנה מכוח סעיף 13(5) לא תחול לא רק על אותם דברים אשר נאמרו באולם בית המשפט, כי אם תחול על "כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה."
בהתייחסו לפסיקה הקיימת של בתי המשפט המחוזיים לפיה יש לקרוא לסעיף 13(5) לחוק סייג הנוגע לתוכן הפרסום המתמקד בשאלה האם ההתבטאות אכן קשורה לדיון המשפטי ומשרתת אותו או שמא מדובר באותם מקרים חריגים ויוצאי דופן בהם נאמרו הדברים ברשעות ובזדון, כי אז לא ייהנה המפרסם מן ההגנה הקבועה בסעיף קבע בית המשפט כי זהו עניין למחוקק ומכל מקום, לא זו בלבד שלשון הסעיף כיום איננה כוללת הגבלה או סייג כלשהם, אלא שכאמור הגבלה שהייתה בחוק בעבר אשר הוסיפה דרישה שהפרסום יהיה "לצורך הדיון ובקשר איתו" נכללה במקור בחוק והוסרה ממנו מפורשות בתיקון חקיקה. השופט ריבלין מציין בפסק דינו כי אין בית המשפט יכול לצקת אל החוק תוכן, אף אם מדובר בתוכן רצוי לדעתו, כך זה תוכן זה העומד בניגוד ברור לכוונה המפורשת של המחוקק, ודאי כך כאשר מדובר בחריג לחופש הביטוי.
משכך, פסק בית המשפט העליון, אין לקבוע חריג או סייג להגנה המוחלטת שבסעיף 13(5).
אולם, וזאת יש להדגיש, הגנה שאינה שוללת, כאמור, קיומו של הליך מתאים אחר כגון הליכים הנוגעים לשמירה על אתיקה מקצועית וכבוד המקצוע של עורכי הדין.
ד"ר יעקב וינרוט ושות' - עורכי דין
