נכתב זמן קצר אחרי הבחירות.
הקדמה:
עבר שבוע מעת הפוסט הקודם, שעסק בהתלבטות משכילה, בקשר למערכת היחסים שלי עם הדיבוק, שלי הפרטי, וזה הקולקטיבי.
אין מסקנות בפוסט ההוא, כי למי יכולות להיות מסקנות בקשר לחלק הכי דינמי במכלול האישי שלו, שכורך את עצמו בשל הנסיבות הסוערות, במציאות ההוליסטית.
שכן, כמו שזה נראה לי בעת הכתיבה, את שני הדיבוקים האלה, לא ניתן להפריד, כמו שלא ניתן להפריד בהצלחה, תאומים סיאמיים עם ראש או לב משותף, אלא בחיסול ממוקד של אחד משניהם, ומי יש לו ביצים מספיק גדולות, כדי לקבל החלטה בסדר גודל כזה?
בימים שחלפו, מלאתי בריק שלא זכור לי קודם.
אני מרגיש חור שחור, שמסתובב כמו ET, מחופש לארנב, זה עם שעון גדול על הצואר, שכל הזמן באיחור,(הוא, לא השעון, שמסונכרן עם השעון האטומי שבנה לואיס אסן), ללא ארועה בודד בסדר יומו הריק, למעט מסיבת התה היומי עם יושבי הקרנות, שכמוהו כמוהם, מחפשים את אתמול, ומוצאים רק את היום, בקלנדר שאין בו מחר לגמרי.
בארצה של מלכת הלבבות, זו מאליסה בארץ הפלאות, של לואיס קרול, אין שום דבר שבאמת שייך לי, או קשור אלי, (אבל בהחלט נקשר, או נדבק, בדבק שמזכיר קצת את הרוק של הייצור החביב ההוא, הנוסע השמיני, מן הסרט ששמו "הנוסע השמיני".
ובכל הממלכה הזאת, אין ולו דבר אחד, שאני רוצה להרגיש אותו, או להרגיש איתו, או, במילה אחת, רע לי.
ואני מתנייד, בהרגשה נצחית, של איבוד אפשרי וסביר למדי, של מנגנון החשיבה הפרטי שלי, בפעולה שנקרת במקום הזה "קיפוד הראש", שהוא הפעילות החביבה של השליטה המקומית, הלא היא מלכת הלבבות המלבבת.
זה לא רע של דיכאון, שגם אותו ידעתי בעבר, אלא סוג חדש לגמרי, של "רע לי" מתוך ייאוש אמיתי שקשור כל כולו למציאות, הכי אקטואלית שיש, זו של היום יום, עליו כותבים בעיתונים, מדברים בטלוויזיה, וגם קצת בבלוגיה הזאת, שלא מעט מזמני, עובר עלי בשיטוט וחיטוט בו.
כדי לכתוב כהרגלי, בסרקזם, פסימי ככל שיהיה, צריך לא מעט אופטימיות, ונדמה לי שזו אבדה לי במהלך הימים האחרונים, סוג של אבדן מוחלט לתקווה, שאי פעם במקום הזה, זה יראה אחרת.
במאמץ גדול, מאוד אנוכי, למשוך את השגרה, שנותרה אולי התקווה האחרונה לשפיות, כתבתי את הפוסט שבהמשך.
כמו כל דבר שנולד בנסיבות כאלה, הוא הכי שגרתי שיש, פוסט לימי חול, לסתם ימים של חורף, שהוא לא ממש חורף.
פרולוג:
שרה ובנימין נתניהו, סלון ביתם, לא חשוב איפה:
הי שרה, איזה ברוך, הצפונבונית הזאת לא רוצה להצטרף אלי.
ומה עם ברק?
יוק.
והכורדי?
לא בא לי עליו, הוא דפוק לגמרי.
אמרתי לך לא ללכת על זה, למה התעקשת?
לא רצית את המתנות שרהל'ה, את אלה שהשארנו?
כן, אבל בטח אולמרט לקח את כל השוות, ועם שותפים כמו שיהיו לך, מתנות בעתיד תקבל רק ממיקרונזיה.
ומה אני עושה עם כל הדוסים האלה, 10% מן הדרישות שלהם, והמדינה פושטת רגל.
אבל אמרת שיש לך סידור.
כן, זה היה לפני חודשיים, היום כל הברזים סגורים, והבנקים הולכים לפשוט את הרגל.
כמה זמן זה ייקח.
חצי שנה, שנה לכל היותר.
תציע לה רוטציה, ותן לה להיות שר אוצר בקדנציה הראשונה.
היא מסרבת.
מה עם ליברמן.
מסרב גם כן, טוען שזה לא משתלם לו, הוא רוצה את המשטרה, רוצה קשרים בשב"ס, כולם חושבים רק על עצמם, איזה באסה.
הטלפון מצלצל, שרה עונה:
פונה לנתניהו, זה סילבן, ומעבירה לו את המכשיר.
נתניהו: לא
נתניהו:אוםםםםם
נתניהו:וואלה.
נתניהו:לא.
נתניהו:גם לא.
הוא מתחיל לרקוד סטפס, תחילה הצעדים אטים, עובר לקצב של בריק-דנס.
פונה לשרה: שרה, בחייתק, תצילי אותי מן הספחת.
שרה מתקשרת בסלולר למספר המאובטח של הבית.
נתניהו: (בהשמע הצליל של הממתינה), דיכטר ממתין על הקו, יהיה בסדר, סילבן.
מנתק ומחזיר את הטלפון לשרה.
נתניהו: עוד פעם ג'ודי לא נתנה לו.
אביגדור נכנס, (זה אביגדור, [לא הפוזל, ליברמן, אחר, ה"צוחק"], המאכר, שמו המלא שמור במערכת וגם, אולי בהמשך הפוסט הזה).
אביגדור: האוסטרי רוצה לקנות את בל"ל, הוא מציע שמונה.
נתניהו: תגיד לו 12, תריסר, זה מספר עברי, מה הוא מדבר איתי על 8. 3 בפרטי, לחשבון בסיישל.
אביגדור: ואני?
נתניהו: קבענו 11 קטנים, מה אתה מנג'ז לי, יש לי מדינה על הראש, כל אחד לעצמו דואג, איזה חרא.
אביגדור: יש עוד חוב מן ההפרטה של יולי, (עופר, מ.ה.).
נתניהו: טוב, קך עוד שניים, אבל בתמורה אתה מנטרל ב"מאה הימים"* את איזי האגס, לגמרי.
אביגדור:סגרנו. יוצא .
סוף הפרולוג.
(הערה כללית, מעינא בישא, וקצת גם תביעות דיבה וכאלה).
כמובן שזו שיחה דמיונית לחלוטין, שמתנהלת בין אנשים שהם פיקטיביים, ובכל הרמיזות על זוזים, מכוונים למספר הגפרורים שמחליפים את הכסף האמיתי, בפוקר של הערב.
גופו של עניין, שאין בו שום עניין בעצם:
אז מה קורה במציאות, זו שתחרוץ את גורלנו?
אני לא יודע, אבל אני בטח מאוד מודאג, כי אם חבר הכנסת הטרי, כץ יעקב, זה עם תוכנית האפרטהייד המוצהרת, בראיון ראשון אצל לונדון וקירשנבאום, נשאל תחילה למקור שמו, "כצל'ה", שחשוב ללונדון הרבה יותר משליחותו הפשיסטית, אז אנחנו פחות או יותר בפשיטת רגל כללית, שמעבר לה יש רק את המפרק הזמני שימנה האו"ם, ושורה ארוכה מאוד של נושים, שלא תגמר גם בעוד עשור, אצל שופט משבט הטוטסי, מרואנדה. (ועוד צריך לקוות, שהוא לא ירצח באמצע).
הסנגור יהיה פרקליט השטן, היחיד שיסכים לייצג אותנו. על תפקיד הקטגור התחרו נציגים של כל החברות באו"ם, למעט המיקרונזי, שאחר כך יסתבר, שסבל מהנגאובר קשה, ולכן לא הגיש את הטפסים לוועדת המכרזים, בזמן.
ובזמן שהדיקציה המהלכת, (ירון לונדון), מנפיק שאלות ל"חברה", שואלת גאולה אבן, המגישה היחידה שעושה את תפקידה, את המאכר אביגדור יצחקי, מתוכנית "מאה הימים שכוננו את העולם", של נתניהו, על אמירתו האלמותית: "איך ממנפים את הישגי הנצחון בעזה", אבל היא עושה זאת בערוץ אחד, שחוץ ממני צופים בו עוד שני אנשים, והשני הוא הצנזור. (היא כמובן לא קיבלה תשובה).
נקודת האור היחידה של הימים האחרונים, מקורה בדימונה, זו של הלכאורה כור גרעיני, זה שעושה עיניים לאיראנים, וגורמת להם לרצות אחד משלהם, שכן אם לא היה את שלנו, גם הרעיון המטומטם הזה שלהם מעולם לא היה קורם עור וגידים, ובמקום זה היו מסתפקים בכלים קונבנציונליים, שבעיקרם כרוכים בהמתנה של חמש שנים מקסימום, הזמן המרבי שאנחנו מאבדים את עצמנו לדעת, לבד, בלי עזרתו של איש, למעט זו של הקדוש ברוך הוא.
את הנקודה הזאת, של האור כמובן, הנפיק נציגנו בליברפול, שנגח לשערם של המדרידים נגיחה שבוודאי תיזכר בבית הקפה של אפללו במרכז המסחרי בדימונה, כנקודת השיא של העיירה הדרומית, שמשם ואילך, רק נסיגה אפשרית, כאילו הם אי פעם צעדו קדימה.
ואת הפוסט המעפן הזה, לא אסיים לפני שאמצה את כל הפנינים והפנינות של עיתוני האינטרנט להיום, בפינת ה"נון-בטים" המיתולוגית, שכמה מכם חשבו, אולי
קיוו, שאני הולך לזנוח.
פינת הנון בתים:
"כצל'ה: הקב"ה לא סיים מלאכתו עם המגרשים, (הכוונה להתנתקות מעזה)", (YNET, היום).
בהתגוששות הזאת על גופתו של שרון, אני מהמר על הרופאים בתל השומר שינצחו.
אגב, למה אני צריך לקרא לפשיסט המזוקן הזה בשם חיבה, אני עומד על זכותי להשתמש רק בשמו המלא בעתיד, למרות מחאות חבריו מן הסיירת. (שנתנו לו את השם, אליבא דה תוכניתו של ירון לונדון).
"חבר הכנסת אריאל אף ציין כי ביום מן הימים ישובו המתנחלים למקומות מהם פונו, ברצועת עזה". (YNET, בהמשך)
וכל העזתים שנותרו מחוסרי בית בעקבות הניצחון במלחמת העופרת, יוכלו לעבור במקביל לשדרות, שבלאו הכי לא גר בה איש, חוץ מאפללו.
"קסאם פגע בשדרות, וגרם נזק לשני בתים", YNET, היום.
ובמקביל, לא לפי סדר חשיבות יורד, אני הפלצתי.
גורמים ששוחחו עם יו"ר הליכוד אמרו כי "עושה רושם שהוא מתכוון ללכת עוד לקראת לבני". (YNET, היום).
למה נדמה לי שכל מי שנתניהו הלך לקראתם, התחילו ללכת אחורה. (תשאלו את ויקי כנפו).
בנק ישראל נחלץ לעזרת הלווים הגדולים במשק (כלכליסט, היום)
במקביל ניתנה הוראה לעקל את ביתו של אפללו מרחוב הנרקיס 7 בשדרות, של טיכונובסקי, מרחוב החצב 5 בדימונה, של שיטרית מרחוב זבוטינסקי 5 בבני ברק, של מרג'י מרחוב ההגנה 56 בתקווה, ועוד 237 אזרחים, שהמשותף לכולם, שהם הצביעו לנתניהו.
צניחה ברווח וזינוק בחובות אבודים ללאומי למשכנתאות, (כלכליסט, היום)
וואלה, איזה כותרת חכמה, אנחנו תמיד חשבנו שהבנקים מרוויחים מחובות אבודים.
אגב הידיעה הזאת קשורה לידיעה הקודמת, ובכלל האשמה בה. פויה.
האינדיאנים באים: שבט אינדיאני מעוניין בהשקעות בישראל, (כלכליסט היום)
הם מצעים את נוסחת הרעל על החיצים שלהם, בתמורה לחרוזים בצבע כתום, שיש רק בארץ.
"לנשים יפות יש סיכוי גדול יותר להיות גם נחמדות"
יש טובים ורעים, נחמדים ולא נחמדים, מכל המינים, מכל העדות ומכל הגזעים. יש אנשים נחמדים החיים בתנאי מצוקה בלתי נסבלים, ויש אנשים לא נחמדים למרות העולם שדואג להם באהבה גדולה. הנחמדות היא קודם כל מצב גנטי אישי. אבל תנאי החיים יכולים להשפיע על אופי האדם", ( YNET, היום).
אריסטו קם לתחייה, וכותב ב - YNET.
קהיר: החלו שיחות הפיוס בין פתח לחמאס
לראשונה מאז ההפיכה שביצע חמאס ברצועת עזה, ינסו נציגי פתח וחמאס לסכם על הקמת ממשלת אחדות פלסטינית.(YNET, היום).
עוד הישג חשוב לישראל, מוגש באהבה לחובבי הנצחון בעזה.
יו"ר דפי זהב: "בעלי האג"ח קנו בלי ביטחונות - שיתלוננו על עצמם"
איתן אוליאל דואג קודם כל לבנקים ומזכיר לבעלי האג"ח את מקומם בשרשרת המזון. בראיון מיוחד למעריב עסקים הוא אומר: "הם יכולים להתלונן היום רק על הטיפשות שלהם". (NRG, היום)
מר ישראלי ישראל לוקח אחריות, או למה כל העולם שונא אותנו, ואנחנו את עצמנו, או הגרסה העכשווית לעם הנבחר.
"פתרון ש"ס לאבטלה: הגדלת קצבאות הילדים"
זה נכון לגמרי, מ-15 קצבאות ילדים אפשר להתפרנס לא רע, זו הרי גם פרנסה, וגם מקצוע, נראה אתכם נכנסים להריון פעם בשנה עשור וחצי.
השאלה היחידה, מה אנחנו עושים עם עוד 15 אנלפבתים כפול 400000, שהם קצת יותר משישה מיליון אנלפבתים חדשים, בעוד 15 שנה, עם עוד נהיה כאן.
*"תוכנית מאה הימים" - תוכנית גרנדיוזית של נתניהו להציל את המדינה.
