מעצבי המדיניות אימצו את עקרון "הצמיחה הבת קיימא", ואין ספק שמדובר בעיקרון חשוב על רקע הצמיחה הפחמנית של העולם המערבית בארבעים השנים האחרונות. המגזר החקלאי יושב בלב ליבו של עיקרון זה כמי שמביא למקסימום את התועלות האקולוגיות וכמי שאמון על שמירת האדמות והשטחים הפתוחים - וחשוב להדגיש שגם עפ"י התפיסה הקפיטליסטית נוסח מילטון פרידמן, זוכה פרס נובל לכלכלה, מדובר במוצר ציבורי בעל חשיבות יוצאת דופן בעבור כלל תושבי המדינה.
כאשר מנתחים מה דרוש בכדי להגיע ליעד הקיימות בהקשר החקלאי, מגלים שישנם שני תנאים מקדימים כדי להגיע ל"קיימות" - יציבות שנובעת ממדיניות ארוכת טווח, ו-וודאות. שני אלה מייצרים אופק עבור החקלאי בכמה היבטים שהעיקרי שבהם הוא היכולת לתכנן לטווח הארוך. כאמור, אין ספק שתכנון לטווח הארוך הוא תנאי מקדים לכל צמיחה בת קיימא אשר לוקחת בחשבון את סך התועלת החברתית.
במצב הקיים, בו מרבית המושבים במעמד בר רשות עם חוזים קצרי טווח ואין עבורם חוזה חכירה לדורות ולחקלאי אין שום וודאות אפילו לא באשר לחלקת המגורים שלו, אין אפשרות למגזר החקלאי, כמגזר וכפרטים בודדים, לייצר תוכנית ארוכת טווח, כזו שמתחשבת באופן אופטימאלי באילוצים השונים, מהשימוש הנכון במים, דרך שיטת ההדברה ועד המחשבה על העלויות הסביבתיות שיש בהובלה ליעדים שונים בעולם.
חוזה חכירה לדורות הוא תנאי ראשוני אך בודאי אינו מספיק, נדרשת גם מדיניות חקלאית עם תקציב תלת שנתי לפחות אשר נגזר מתכנון של עשרים וחמש שנה, נדרשת רשת ביטחון עבור החקלאי אשר מבטיחה לו שגם במשברים כלכליים, שבהם לעיתים קרובות העשירים בסופו של דבר הופכים להיות עשירים יותר והחלשים פשוט נעלמים, תמשיך המדינה לתמוך בו מתוך תפיסת עולם שאותו חקלאי שמר שומר וימשיך לשמור על המשאב הלאומי היקר ביותר - אדמות המדינה.
מתוך דיאלוג עם רשות המים אפשר לומר בביטחון שיש הבנה עמוקה של הנושאים הללו, במנהל מקרקעי ישראל (מה שיהפוך בקרוב יהפוך להיות רשות מקרקעי ישראל) לעומת זאת, עדיין לא הבינו את תפקידם ואת גודל האחריות ביחס לעתידה של מדינת ישראל דרך התמיכה במגזר החקלאי. והתמיכה במקרה של ממ"י היא יצירת תשתית משפטית כזו שתאפשר חכירה ארוכת טווח בעבור המגזר החקלאי.
על מנהל מקרקע ישראל מוטלת האחריות לייצר פלטפורמה משפטית אשר מתבססת על התפיסה הבין דורית ומכמתת בתוכה את כל רעיון הקיימות. החקלאים, דור אחרי דור, מעבדים את האדמות, ואל לה למדינה לתפוס את המגזר החקלאי בנקודת זמן כזו או אחרת ולהתייחס אליה כאל המצב הטבעי, המצב הטבעי הוא שהאגודה השיתופית דואגת לעיבוד מלא של האדמות או באמצעות עיבוד משותף או באמצעות ניוד חלקות חקלאיות בין החקלאים.
הגיעה העת שמדינת ישראל תתייחס לעצמה לא כאירוע חד פעמי אלא כישות שרירה וקיימת, ישות שמעיזה לקבל החלטות, שמבינה שמגזר חקלאי הוא נכס, מוצר ציבורי שיש לשמרו כשמורת טבע, כאי של שפיות. החקלאי "נופל וקם נופל וקם" אבל בכדי שהחקלאי יוכל להמשיך את השיר ו"לא להפסיק ללכת" הוא חייב לדעת שבכל נפילה מחכה יד תומכת ולא רגל מכשילה.
כאשר מנתחים מה דרוש בכדי להגיע ליעד הקיימות בהקשר החקלאי, מגלים שישנם שני תנאים מקדימים כדי להגיע ל"קיימות" - יציבות שנובעת ממדיניות ארוכת טווח, ו-וודאות. שני אלה מייצרים אופק עבור החקלאי בכמה היבטים שהעיקרי שבהם הוא היכולת לתכנן לטווח הארוך. כאמור, אין ספק שתכנון לטווח הארוך הוא תנאי מקדים לכל צמיחה בת קיימא אשר לוקחת בחשבון את סך התועלת החברתית.
במצב הקיים, בו מרבית המושבים במעמד בר רשות עם חוזים קצרי טווח ואין עבורם חוזה חכירה לדורות ולחקלאי אין שום וודאות אפילו לא באשר לחלקת המגורים שלו, אין אפשרות למגזר החקלאי, כמגזר וכפרטים בודדים, לייצר תוכנית ארוכת טווח, כזו שמתחשבת באופן אופטימאלי באילוצים השונים, מהשימוש הנכון במים, דרך שיטת ההדברה ועד המחשבה על העלויות הסביבתיות שיש בהובלה ליעדים שונים בעולם.
חוזה חכירה לדורות הוא תנאי ראשוני אך בודאי אינו מספיק, נדרשת גם מדיניות חקלאית עם תקציב תלת שנתי לפחות אשר נגזר מתכנון של עשרים וחמש שנה, נדרשת רשת ביטחון עבור החקלאי אשר מבטיחה לו שגם במשברים כלכליים, שבהם לעיתים קרובות העשירים בסופו של דבר הופכים להיות עשירים יותר והחלשים פשוט נעלמים, תמשיך המדינה לתמוך בו מתוך תפיסת עולם שאותו חקלאי שמר שומר וימשיך לשמור על המשאב הלאומי היקר ביותר - אדמות המדינה.
מתוך דיאלוג עם רשות המים אפשר לומר בביטחון שיש הבנה עמוקה של הנושאים הללו, במנהל מקרקעי ישראל (מה שיהפוך בקרוב יהפוך להיות רשות מקרקעי ישראל) לעומת זאת, עדיין לא הבינו את תפקידם ואת גודל האחריות ביחס לעתידה של מדינת ישראל דרך התמיכה במגזר החקלאי. והתמיכה במקרה של ממ"י היא יצירת תשתית משפטית כזו שתאפשר חכירה ארוכת טווח בעבור המגזר החקלאי.
על מנהל מקרקע ישראל מוטלת האחריות לייצר פלטפורמה משפטית אשר מתבססת על התפיסה הבין דורית ומכמתת בתוכה את כל רעיון הקיימות. החקלאים, דור אחרי דור, מעבדים את האדמות, ואל לה למדינה לתפוס את המגזר החקלאי בנקודת זמן כזו או אחרת ולהתייחס אליה כאל המצב הטבעי, המצב הטבעי הוא שהאגודה השיתופית דואגת לעיבוד מלא של האדמות או באמצעות עיבוד משותף או באמצעות ניוד חלקות חקלאיות בין החקלאים.
הגיעה העת שמדינת ישראל תתייחס לעצמה לא כאירוע חד פעמי אלא כישות שרירה וקיימת, ישות שמעיזה לקבל החלטות, שמבינה שמגזר חקלאי הוא נכס, מוצר ציבורי שיש לשמרו כשמורת טבע, כאי של שפיות. החקלאי "נופל וקם נופל וקם" אבל בכדי שהחקלאי יוכל להמשיך את השיר ו"לא להפסיק ללכת" הוא חייב לדעת שבכל נפילה מחכה יד תומכת ולא רגל מכשילה.
מאת: עו"ד עמית יפרח יו"ר אגף קרקעות ואגודות שיתופיות ויוחאי עתריה-כלכלן
