מתנת הגמגום 

אחרי ששתה אלכוהול הגמגום שלו נעלם, וכך החל לערער על ההגדרה העצמית שלו כאדם מוגבל.

סיפור מקרה על התמודדות עם שד.



כמעט לכל אחד ואחת מאתנו נתנו החיים האלה "מתנה". יש המכנים אותה "מתת אל", "התניה", "שריטה", "טראומה", "מום"... אני כשלעצמי נוהג לכנותה "מפתח".

מפתח עשוי להיות מבנה גוף או פנים, עיוות, נכות, מגבלה... מפתח עשוי גם להיות חוויה קשה בה התנסינו, תווית שהוצמדה לנו או הרגל רע שאליו התמכרנו.

ייחודו של המפתח מתבטא בשני עיקרים: הראשון, הזדהותנו המוחלטת עמו, כלומר הפיכתו לחלק ממכלול ה"אני" שלנו: אני = נכה, אני = מגמגם, אני = מכוער, אני = לא שווה שהתייחסו אליי, אני = חסר אונים" וכדומה.

והשני, המפתח הנו נקודת המוצא לאופן בו אנו מציגים את עצמנו בחברה ולרוב הבחירות בחיינו: בחירת מקצוע, מקום עבודה, בני זוג, סגנון זוגיות וההורות ועוד.

למרות שעל פניו רובנו היינו מחליפים את ה"מתנה" לו רק היה מוצמד לה פתק החלפה, או מחזירים אותה לבורא עולם עם "לא תודה" מנומס אך תקיף, רצוי מאוד לתהות על קנקנה, שכן המפתח הנו פתח לשינוי, פתח להתפתחות...

במאמר זה אסקור את מסלול השפעתו של המפתח, באמצעות סיפורו של רני, שם בדוי, שנתן את הסכמתו לפרסום, שבאמצעות תהליך אימון אישי (קואוצ?ינג המותאם לסובלים מגמגום) בו התמיד, הצליח לשבור את המשוואה אני = מגמגם, ולשפר את איכות חייו אגב כך, באופן ניכר.



באופן כללי ניתן לתאר את מסלול השפעתו של המפתח על חיינו בארבע שלבים:

שלב ההטבעה - בו מוטבעת בתודעתנו הנוסחה: אני = המפתח. שלב ההגנה - פרק החיים בו כל בחירותנו מבטאות ניסיון לברוח מן המפתח או להתעלות מעליו וזאת במטרה להגן על המשוואה: אני = המפתח. שלב ההתפכחות - בו עולה ההכרה כי המחיר שאנו משלמים בגין ההגנה על המשוואה: אני = המפתח קשה מנשוא ומעיב על איכות חיינו. שלב ההתפתחות - בו אנו פועלים לשבור את המשוואה אני = המפתח.


שלב ההטבעה

לא כל אחד יכול להצביע על הנקודה המדויקת בה הוטבע המפתח בתודעתו. אולי מפאת הגיל הצעיר בו התרחשה ההטבעה ואולי בגלל שכל חייו טרח להדחיק, לשכוח ולקבור את זכרה במרתפי התודעה.

לאחד הייתה זו חוויית נטישה מצד אמו, לאחרת קול צחוקם של ילדי הגן על מבנה גופה, לאחד הייתה זו חוויית התעללות שעבר, ואילו אצל אחר תגובתם של אנשים לאופן דיבורו המגומגם.

ראוי להדגיש כי שלב ההטבעה אינו מתאפיין בגיל צעיר דווקא, וכי גם בגילאים מתקדמים אנו עשויים לעבור חוויות שיותירו את חותמן בתודעתנו: מראות קשים, כישלון צורב, פציעה או מחלה שכפו מגבלה על חיינו וכדומה.

בין שהמפתח הוטבע בילדות ובין שהוטבע מאוחר יותר, ניתן לתאר תהליך זה כאחיזה או כלפיתה רבת עוצמה של החוויה, הזדהות מוחלטת עמה עד כדי הפיכתה ל"אני" או "שלי" כאילו הייתה בשר מבשרנו.



רני החל לגמגם בגיל שלוש. רני היה ילד נבון, פעיל, חברותי, ועד שהחל לספוג תגובות שליליות מן הסביבה על הגמגום בכלל לא ידע שהוא כזה. רגע ההטבעה אינו זכור לו: "זה בטח קרה מתי שהוא בגן" אך מרגע זה ואילך החלו חייו סובבים סביב המפתח, סביב המשוואה: אני = מגמגם.



שלב ההגנה על המפתח

שלב ההגנה על המפתח יכול להימשך כל חיינו אם טרם הגיע לפרקו, כלומר אם טרם הבשיל לכדי שלב ההתפכחות.

שלב ההגנה על המפתח מתאפיין בשניים: הראשון, היגיון פסיכולוגי שאינו מתיישב בהכרח עם השכל הישר, ולפיו הצורך להיות מזוהה עם המפתח חזק מכול, גם אם נגרם לנו מכך סבל רב. והשני, התנהגותנו, על אף שנראית כסוג של התמודדות עם המפתח, תורמת בעיקר להנצחתו ולהעמקת אחיזתו בתודעתנו.



אצל רני נמשך פרק זה כשלושים שנה. מהרגע בו הבין כי הסביבה רואה בו מגמגם - הוא גם רגע ההטבעה - החלו חייו להתנהל ביחס למפתח. הוריו (לבקשתו) הפכו לו לפה, הוא החל לפתח סגנון דיבור "עוקף הברות ומילים מסוכנות" - כזה הנמנע ממילים שידע מראש כי יגמגם אותן, הוא בחר שלא להצביע בכיתה ולהשתתף בשיעורים מתוך רצון להסתיר את "סודו" ולהימנע אגב כך מתגובות חבריו לכיתה. סביב דפוס ההסתרה שפיתח החלה לצמוח חרדה "רק שלא ישאלו אותי משהו בכיתה", "רק שלא יצחקו עלי", וגרוע מכך רני החל צובר תסכול רב שנבע מהצורך לדבר, לשתף, להשפיע...

הוריו של רני שהיו ערים למצוקתו החלו נודדים אתו בין מטפלים, בעיקר כאלה שניסו לתת מענה לפן הטכני של הדיבור, לימוד טכניקות נשימה, הבעה וכדומה. טיפולים, שמותר לציין, לא חוללו את השינוי הרצוי.

בניסיון למצוא דרכים להביע את עצמו, למד רני נגינה, כתב שירים, הלחין, שר והופיע (שירה כידוע מקורה במרכז שונה במוח ולכן אינה מגומגמת). גם בצבא בחר במסלול שלא עימת אותו יותר מדי עם אחיזתו במפתח, ולאחר שהשתחרר, המשיך לעשות הכול בכדי להסתיר את "סודו": בחר בעבודות שאינן דורשות מגע עם קהל, דחה את תחילת הלימודים האקדמים ("מה, עוד פעם להתמודד עם הסיוט של ישיבה בכיתה") והעמיק את עיסוקו במוזיקה.

כיצד היו נראים חייו של רני לולא הוטבעה בו המשוואה: אני=מגמגם? אין לדעת, אך מניתוח מהלך חייו ברור כי הושפעו ממנה לחלוטין.

חשוב להדגיש, תוואי חייו לא היה שלילי שכן הצליח לנתבם בכיוון של עשייה, אך עם זאת הוכיחו בחירותיו שתכליתן אחת: להמשיך ולאחוז במשוואה, אני = מגמגם, ולהגן עליה מכל משמר - משל הייתה רכושו היקר ביותר עלי אדמות.



שלה ההתפכחות

שלב התפכחות, השלב בו אנו הופכים מודעים להשפעתו המכרעת של המפתח על חיינו, אינו מעיד בהכרח על יכולתנו לשבור את הקשר: אני = מפתח, עם זאת זהו צעד חשוב בכיוון הנכון.

שלב ההתפכחות מתחיל עקב גורמים רבים: יהיו אלו ביטויים גופניים שפורצים ופוקחים את עיננו, יהיו אלו אנשים קרובים שעשויים להצביע עבורנו על הקשר, או תהיה זו תובנה שמתגלה לנו תוך כדי משבר הפוקד את חיינו או סתם כגשם ברכה ביום סתיו.

אצל רני החלה ההתפכחות עקב שתי סיבות עיקריות: הראשונה, ששם לב שלאחר שתיית אלכוהול חדל הגמגום ונעלם כלא היה - תובנה שגרמה לו לערער על מוחלטותה של המשוואה אני = מגמגם, והשנייה, אותה הבין בדיעבד, הצורך העז לגלות את "רני האמתי", זה שאינו מסתתר מאחורי משפטים מוקפדים, זה המביע עצמו בחופשיות, זה שאינו מוכן עוד לשיר את פס הקול של חייו אלא לדבר אותו.

מתוך החלטה שנראית לא מודעת, החלטה שהשאירה את סביבתו הקרובה פעורת פה, החליט לגנוז דיסק שהקליט (אז עוד קראו לזה תקליט), וזאת על אף שניבאו לו גדולות, והתחיל את לימודיו באוניברסיטה, שם חש כי יוכל סוף סוף להתמודד עם השדים ולפגוש, אולי לראשונה בחייו, את עצמו.



שלב ההתפתחות

שלב ההתפתחות עשוי להימשך זמן רב אך יכול גם להסתיים באחת - בהארה גדולה המתכנסת לכדי יישום מבורך בחיי היומיום. זהו השלב בו אנו מכוונים את בחירותנו כך שלא ישרתו עוד את המשוואה: אני = המפתח, ומתמידים בדרך זו על אף הקושי, הפחד והתסכול.

שלב ההתפתחות בחייו של רני, קיבל תפנית דרמטית לאחר שהתמסר לתהליך אימון אישי - קואצ?ינג המותאם לסובלים מגמגום. בכדי להשתית את תהליך האימון על בסיס חוויתי, נדרש רני לתרגל מדיטציה על בסיס יומיומי בביתו. רק אז, לאחר שרכש יכולת להתבונן בשלווה בטבע המציאות ובטבעו הוא, הבין עד כמה רחבה וחזקה השפעתה של אחיזתו במפתח. רק אז החל בניתוק הדרגתי ואטי מהאחיזה, למד לנשום לתוכה, לשקף את הזיכרונות הקשים, את החרדה, לסלוח לאלה שכעס עליהם, לבכות על השנים האבודות, על הקושי, על תחושת המחנק בגרון, על הביקורת העצמית, על התסכול שמקורו בהשתוקקות לדבר ולהביע...

לאחר חודשי תרגול רבים הגיעה קפיצת דרך משמעותית: רני למד להבחין בשרשרת האירועים שהובילה אותו לגמגם. הוא למד שהגמגום, כמו השקר, אין לו רגליים וכי הוא מופיע רק כאשר רני מטיל ספק ביכולתו לדבר, ספק המפסיק תרתי משמע את שטף דיבורו. גילוי זה, כך העיד בפניי, היה עבורו "מכה לפרצוף", שכן התחוור לו לתדהמתו שהגמגום, שכל חייו ברח ממנו, כל חייו סבל ממנו, הופיע מאז ומעולם מבחירה, בחירה שכמו שאר הבחירות שעשה בחייו הייתה עוד פעולה שתכליתה להוכיח את המשוואה: אני = מגמגם.

כך בסבלנות ובהתמדה הצליח לשבור כמעט כל מחסום שהקים סביב המשוואה, ובהדרגה הפסיק לגמגם כמעט לחלוטין.



סוף דבר

סיפור ההצלחה של רני, עשוי להיות סיפורו של כל אחד ואחת מאתנו, זאת אם נלמד גם אנו לתהות על קנקנה של ה"מתנה" בה בורכנו, ונבחר במסע שכולו פריחה והתפתחות תוך ניקוי הלב מרוחות העבר.

"למעשה", אמר לי רני לפני פרידתנו, "עם יד על הלב, לפעמים אני חש כי טרם הפסקתי לגמגם, שכן גם היום, לאחר שהדיבור הפך עבורי מקצוע, ושרק ארכיאולוגים מיומנים יכולים לזהות את שרידי הגמגום בדיבורי, מנסה המפתח בימים אפלים, בשעת עייפות או פיזור דעת, להרים את ראשו... או אז אני מתבונן בו בחיוך ואומר: ברוך הבא ידידי הוותיק, באת לנסות את מזלך היום? בוא, שב איתי, אארח אותך בנדיבות, ואשחרר אותך ממני, לפחות עד הפעם הבאה..." .





על קאוצ'ינג לסובלים מגמגום

תהליך הקואצ?ינג - אימון אישי - לסובלים מגמגום מתאים לאלה מבנינו התופסים את הגמגום כבעיה מרכזית בחייהם.



אלה, שרבות מבחירותיהם: התנהגות בחברה, בעבודה, במערכות יחסים, מושפעות מן הגמגום.



לאלה, שקצו בכל אותם דפוסים מחשבתיים/רגשיים/גופניים הפורחים סביב הגמגום: ההסתרה, הבושה, בחירת מסלול "עוקף הברות מסוכנות", השתיקה, התסכול, החרדה, הביקורת העצמית, המועקה, המחנק...



אלה, המבקשים אחת ולתמיד לנפץ את כלוב הזכוכית אותו בנו סביב עצמם ולהפוך את הגמגום מצרה לצהר, פתח לצמיחה, הבעה והעצמה אישית.



מטרות התהליך:

להתוודע למנגנון הנפשי המחולל את הגמגום. לרכוש כלים יעילים להתמודדות עם הדפוסים המחשבתיים/רגשיים/גופניים הפורחים סביב הגמגום. להפחית במידה ניכרת את הגמגום.


תהליך האימון נערך על בסיס פגישות שבועיות, אישיות.

התהליך מושתת על תרגול מונחה אותו מתבקש החניך לבצע בביתו.

התהליך מותאם לקצב התקדמותו של החניך.