עכשיו שהמלחמה נגמרה 

עכשיו שהמלחמה נגמרה

מ ל ח מ ה - ה ח ל מ ה

עכשיו שהמלחמה כבר כמעט מאחורינו, ועוד מעט היא תהפוך לזכרון רחוק , ועוד יתנו
לה שם למלחמה הזו שתפסה אותנו כל כך לא מוכנים וששים להילחם. ובהתחלה הצדקתי
את הליכתנו למלחמה וחשבתי בצורה נאיבית שאנחנו צריכים לשמור על עצמנו בכך שנראה
לסובבים אותנו את יכולתנו ואת כוחנו , ממש כפי שקורה לנו ביום יום הסיטואציות שפוגשות אותנו בכביש, אז חלקנו למדנו שעדיף להיות חכם ולא צודק רק כדי להישאר בחיים .

עיקמתי את האף כשילדתי אמרה לי בשבוע השני של המלחמה שהיא הולכת לכיכר רבין כדי להצטרף למפגינים נגד המלחמה , כששאלתי אותה למה להפגין נגד המלחמה - זו מלחמה צודקת, אנחנו צריכים להחזיר את הילדים שלנו הביתה אל האמהות שלהם ובמקרה זה אסור לנו לוותר כי ניתפס בעיני העולם כחלשים. וילדתי הסתכלה עלי ובמבט התמים והאינטליגנטי ענתה לי "אין צדק במלחמה. יש רק עוד מתים ומתים לשני הצדדים וגם שם יש ילדים ואמהות שכדאי לנו לחשוב עליהם".

למרות שאני מתגוררת במרכז ליבי היה עם תושבי הצפון גם בגלל העובדה שמשפחתי המורחבת מתגוררת שם וגם בגלל הסבל הנורא שהם חוו שם מידי יום ביומו.
באמצע המלחמה בערך בשבוע השלישי נסעתי במונית בקו השירות לכיוון התחנה המרכזית ונהג המונית ממשיך להתווכח עם עמיתיו הנהגים כמידי יום וכאילו אין מלחמה זולת מלחמת הקיום שלו אם לעקוף את האוטובוס או לחסום אותו מזוית אחרת, והרדיו מנגן מוסיקה שקטה ועצובה שבדרך כלל מנגנים בערבי זכרון ובחדשות מודיעים על עוד נפילות של קטיושות בחיפה, נהריה ובכל הצפון ואני מרגישה שרק הגוף נמצא באותה המונית והלב בפנים כואב ובוכה על היושבים במקלטים, על המתים ועל הרצון לצעוק בקולי קולות די , די למלחמה כי בסופה אנו נישאר עם כאב הרבה יותר חזק .

עכשיו אחרי שאנו מנסים לעכל את המספר העצום של הנופלים ולהביט בהם מעל גבי העיתונים להשיר מבט ולבקש את סליחתם על שהם נפלו ואנו נשארנו בחיים, לבקש סליחה מהוריהם מנשותיהם ומילדיהם שנשארו יתומים בגלל מלחמה מושג שאני בטוחה שחלקם לא מבין אותו בכלל בגלל גילם הרך.

מלחמה מי צריך אותה בכלל ולמה היא קיימת - אני שואלת את עצמי אם היום היתה לנו אפשרות להחזיר את הגלגל ליום שלפני פרוץ המלחמה האם התסריט היה שונה -

גם בתוכנו מתקיימת כל הזמן מלחמה, מלחמה מנטלית - כאשר אנו חושבים יותר מדי ולא מגיעים להחלטה דבר שגורם לנו לעיתים כאבי ראש, יש לנו את מלחמת הקיום היומיומית שלנו שאף היא גורמת לתחלואים לא קטנים , ישנם החיידקים שחיים באופן קבוע סביבנו ובתוך גופנו ומחכים לקריסה הכי קטנה של מערכת החיסון כדי להתביית על איבר חלש ולתקוף אותו. ישנן החרדות לילדנו ולעצמנו
שאף הן משבשות את חיינו. כדי להגיע להחלמה ולאיזון מוטל עלינו תפקיד מאוד פשוט - לעצור רגע ,
לקחת נשימה עמוקה , להוריד מהלך , לחשוב חיובי, לחשוב על הסובבים סביבנו, להתחבר אל מקום החמלה והרוך להתחבר אל התבונה להניח את הכוחניות ולהתחבר אל הגמישות אל הרצון לשנות.

אין לי מושג איך חושבים ראשי מדינות או רמטכ"לים שצריכים לנהל צבא ומלחמה , אני יודעת שמוטל עליהם תפקיד קשה ומכריע ושחלקם לא שש להילחם כי התוצאות ידועות מראש. במלחמה אין מנצחים , גם אם ניצחנו אנו צריכים לקבור את המתים, לך תסביר לאותה האמא שבנה נפל שניצחנו במלחמה , האמנם בשבילה זה ניצחון - בואו נחשוב לא רק על הכלל אלא על כל אחד ואחת.
אם ננסה יחד להפנים שכל מלחמה ניתנת בעזרת גמישות, תבונה וחוכמה להיהפך לחמלה אולי בעתיד נוכל לחסוך עוד מלחמות ועוד כאב . היום כאשר אני מביטה על ילדתי שבקרוב עומדת להתגייס אני מורידה לה את הכובע "אין צדק במלחמה יש רק עוד מתים ועוד כאב לשני הצדדים"
והלוואי וזו תהיה המלחמה האחרונה שלנו.


ליאת הראל - מטפלת הוליסטית