- אני אוהב ילדים (נכתב בלשון זכר, לשם הנוחות);
- יש בי נפש חבויה של ילד;
- אני מבין לנפשם של הילדים ותמיד מצליח להתחבר אליהם;
- יש לי ילדים משלי ואני מכיר את העולם הזה מקרוב;
- יש לי מסר חשוב להעביר לילדים;
- הקראתי את הספר הזה לילדים והם נהנו מאוד.
זה חשוב, אבל לעתים זה לא מספיק.
ההשלכות העולות מכתיבה לא טובה לילדים אינן דומות לאלה של ספר גרוע למבוגרים. כאשר ספר גרוע למבוגרים הופך להיות רב-מכר זה לא יזיק למי שיחליט לקרוא אותו, אך כאשר ספר גרוע לילדים יוצא לאור, ויש רבים כאלה, זה יכול להזיק לילדים הקוראים אותו. לדוגמה, הכותב מעלה אמירות המבטלות את כוחו של הילד והופכות אותו לדמות מפוחדת וחסרת אונים. יש הבדל בין תחושה אנושית של פחד לבין דמות המשדרת לכל אורך הסיפור חולשה וחוסר אמונה בכוחות שלה. לקורא אין כלים לשפוט אם זה טוב או רע, והתחושה הזו שעולה מהספר נחקקת בו.
מצד אחר, הכתיבה צריכה להיות חופשית וישירה ואינה חייבת ללכת אחר כללים מסוימים. הנה למשל דוגמה לספר כזה: הרשימה "איך היה בגן היום" (הארץ, 29.9.09) נכתבה על ספרו של אלי שרייבר (חתולי) "כל ילדי הגן". בספר יש "הומור ייחודי, נונסנס, ישירות, התבוננות בחיי ילדים מזוויות לא רומנטיות ולא שגרתיות", נכתב, ומה שכל כך שובה לב ומרענן בספר הוא "ההתעלמות של שרייבר מכל הקונוונציות של איך-כותבים-לילדים... כל... סיפור... גדוש פרטים והפתעות, שניכרת בו חדווה של כתיבה והמצאה, של תיאור והומור... שרייבר עוסק בשלל נושאים, ואינו מנסה לחנך כלל".
כשקראתי את המאמר, שנכללים בו גם תיאורי קטעים מהספר של שרייבר, חשבתי לעצמי שהסגנון של שרייבר כפי שהוא מתואר כאן מזכיר לי סופר אחר - יהודה אטלס. ואז הבחנתי שכותב המאמר הוא יהודה אטלס. כמו שרייבר, גם כתיבתו של אטלס לילדים אינה מנסה לחנך, ונעדרות ממנה "המתיקות המפנקת, הזהירה, ההולכת בין הטיפות, התקינות הפוליטית, העלמת המציאות האמיתית והרחימאיות הזהירה שבה כותבים היום לילדים. הוא לוכד את המהות ואת ההווייה הילדית בין אצבע לאגודל ומתבונן בה מזוויות מקוריות. והעיקר, הוא לא מנסה למצוא חן בעיני אף אחד".
בספר ילדים טוב צריך להיות איזון בין מודעות לרגישות של הילד הקורא לכתיבה חופשית וישירה שאינה מנסה למצוא חן בעיני אף אחד.
