זה מגיע לי ?‏ ‏ על הסיבות והגורמים בשלם נמנעים זוגות ונשים בטיפולי פוריות מלקחת תמיכה מנטאלית ונפשית 

מאמר שני בסדרת שינוי החשיבה

מאת: רינה שינברג

תקציר מאמר ראשון: נשים וזוגות רבים בטיפול פוריות, חווים קשיים רגשיים לא מבוטלים בשל הטיפול. קשיים אלה משפיעים על כל תחומי חייהם. עם זאת, נשים וזוגות מעטים יחסית משקיעים ברכישת כלים חשיבתיים והתנהגותיים חדשים אשר יכולים לסייע להם לעבור תקופה זאת בקלות וברוגע רבים הרבה יותר. בלא שיהיו ערים לכך, הם בעצם מחליטים לסבול במקום להרגיש טוב.

והשאלה עימה סיימתי את המאמר הייתה: למה? למה נשים וזוגות רבים כל כך מתעלמים מהיבט חשוב  אשר עשוי להיות קריטי ביכולתם להצליח בטיפולי פוריות להפוך להורים?

______    ***** ______

במאמר זה- השני בסדרה אנסה לתת מענה לשאלה מדוע נשים וזוגות רבים מתעלמים מ"תוצר הלוואי" הכל כך משמעותי של הטיפולים- ההיבט הרגשי/נפשי של הטיפולים. למה אינם במקשים עזרה מקצועית אשר תסייע בשיפור וטיוב התנהלותם הרגשית במהלך טיפולי הפוריות.

לכך עשויות לתרום מספר סיבות:

א.      בורות-

·             רוב רובם של מטופלי הפוריות אינם ערים למחקרים המצביעים על השפעת  מתח/לחץ על הצלחת טיפולי הפוריות בכללותם ו/או על השפעתם בשלב החזרת עוברים בפרט. 

למען אלה אשר לא קראו את המאמר הראשון בסדרה אחזור כאן על הממצאים העיקריים:  אי-פוריות לעולם אינה רק פיזית.[1]. מתח משפיע על יכולת להרות ועל מספר מחזורי טיפול. רוגע ושלווה יכולים לסייע ולהקל מאד בהתמודדות עם התהליך ויש אומרים אפילו להגדיל את הסיכוי להריון ו/או לקצר את

משך התהליך. [2]

לאור הנ"ל נראה כי תמיכה מנטאלית ורגשית על ידי איש מקצוע הינו חובה (ולא מותרות) עבור מטופל/ת פריון הרוצים להגדיל סיכויי ההצלחה שלהם בטיפול וקיצור משך התהליך.  למרות זאת, מידע זה אינו מוצג במלוא חשיבותו לאנשים המתחילים בטיפול פוריות.

·        תוצרי הלוואי של בורות הינן דעות קדומות ואמונות מעוותות אשר יוצרות חווית בושה.

כאשר מדברים עם מטופלי ומטופלות פריון אחד הדברים שפעמים רבות עולה הוא נושא הבושה על עצם  ההיזקקות לטיפולי פוריות . הם מאמינים כי ההיזקקות לטיפולים מצביעה על כך ש: "אני מקולקלת",  "אני מאכזב/ת" "זה עונשי על..", "אני לא גבר(כי הזרע שלי פגום)". בושה כזו מופיעה בקרב בני שני המינים במידה כזו או אחרת. לכן זוגות ונשים רבות מעדיפים להצניע את עובדת היותם בטיפולי פוריות, אפילו מהאנשים הקרובים אליהם ביותר, שלא לדבר על מקום העבודה. עובדה זו מגבירה את רמת המתח בחייהם, אך הם מוכנים לשלמה. "העיקר שלא יידעו (על הבושה)".

הבושה בשל דעות קדומות, מועצמת פעמים רבות בקרב אוכלוסיות חרדיות, אשר אצלן ריבוי ילדים הוא מצווה. ערכה של אישה נמדד פעמים רבות לפי מספר ילדיה. זהו נושא לגאווה במגזר זה. כשזה אינו מתקיים הבושה גדולה. בהקשר זה, סיפרה לי אישה אשר עבדתי איתה מהמגזר החרדי, כי יש נשים בשכונתה אשר עוברות לצד השני של הכביש כאשר רואות אותה מרחוק. העיקר לא להתחכך בה "שמא יידבקו" היא אומרת במרירות.

ב.       סדרי עדיפויות לקויים.

לכל אחד מאיתנו יש כמות מסוימת של משאבים- אם נפשיים ואם כלכליים. לעיתים על מנת לשמור על המשאבים הנפשיים או להחזירם, יש צורך להיעזר במשאבים הכלכליים.

מכוון שאצל רובנו המשאבים הכלכליים הם "מוגבלים" , פירושו כי יש צורך לנווט חלק מהמשאבים שתוכננו למשהו אחד למשהו אחר על מנת לענות על צורך או לפתור מצוקה. עם זאת, יש לא מעט אנשים

אשר מתקשים לעשות זאת, לא בגלל שהדבר אינו אפשרי אלא פשוט בגלל שלא עצרו לרגע ושאלו 

עצמם מה באמת חשוב.  למה לא באמת נזקקים ועליו יכולים לוותר כרגע (גם אם נורא בא להם כרגע), על מנת לתת מענה לצורך

דחוף וחשוב יותר .  מצב זה יוצר חוויה של חוסר ואינו מאפשר הקצאת משאבים מחודשת ונכונה יותר. אז נשמע אמירות מסוג" "אין לי כסף לזה..""אין לי זמן לזה.."

על מנת להמחיש אשתמש בדוגמא ששמעתי ממטופלת פריון אשר פנתה אלי. היא איבדה אמונה לגבי הצלחת הטיפולים, הייתה עצובה ומתוסכלת. לחוצה ומיואשת. לכן, רצתה להתחיל סדרת מפגשים עימי.  בתום שיחתנו אמרה כי "יודעת שחשוב, יודעת שרוצה אבל לחוצים כלכלית.." כששאלתי אותה מה יצר לחץ כלכלי זה, קיבלתי את התשובה הבאה: "היו לנו כמה חתונות בזמן האחרון והשקענו כ- 5000 ש"ח במתנות ובבגדים, זה הכניס אותנו ללחץ והחלטנו לקצץ".

אני רוצה לשאול אתכם,הקוראים, "מה דעתכם על סדרי העדיפויות של הזוג הזה? "

כשאתם חושבים על כך, חישבו גם על מקומות /דברים עליהם אתם הוצאתם ומוציאים כסף ויכולתם שלא, כי זה לא היה הכרחי, או כי אפשר היה לדחות, או כי יכולתם להוציא פחות על אותו דבר. שאלו עצמכם גם , מה זה היה מאפשר לכם?

הנה כמה תשובות שקיבלתי לאחר שאנשים הרהרו בשאלה זו: " הזוגיות שלנו התקלקלה כתוצאה מהטיפולים ואם לא נעשה משהו בעניין נתגרש. זה החשוב כרגע. ...אנו יכולים, לוותר על מסעדה החודש ואת הכסף הזה נקצה לפגישה " או "אני מרגישה רע עם עצמי בגלל הטיפולים....חייבת לשנות את זה...  ראיתי כי כשאני הולכת לקניות אני נסחפת וקונה קשקושים (ממתקים ודברים שבמבצע שלא באמת צריכה כרגע) .. אז אם אקנה בדיוק מה שצריכה זה יכול לחסוך לי איזה 150-100 ש"ח כל פעם. גם ארגיש טוב עם עצמי על שלא בזבזתי וגם יישאר לי יותר כסף למה שחשוב באמת.."

בשורה התחתונה? אם נעצור ונבחן כל פעם מחדש את סדרי העדיפויות שלנו, אנו עשויים להיות מופתעים אילו דברים כן נוכל להרשות לעצמנו וכיצד במקום חוויה של חוסר תהיה חוויה של הגשמה וסיפוק.

ג.       הבדלים בדרכי התמודדות/נקודות מבט בין גברים ונשים.

לא  סתם נאמר "גברים ממאדים ונשים מנגה" גברים ונשים אכן מסתכלים אחרת על דברים, חווים

ומתמודדים בצורה שונה עם אותן סיטואציות. זו גם הסיבה שלא אחת נשים בטיפולים מתלוננות כי

לבן זוגן לא אכפת/הוא לא מבין../הוא אדיש/ אני לבד.. . הוא לא רוצה לבוא איתי לטיפולים (אם פוריות ואם מפגשי תמיכה רגשית ונפשית.

האמת היא שאף לא אחת מהטענות הללו נכונה. לבן הזוג כן אכפת, הוא כן מרגיש , הוא מבין (בדרכו שלו) אבל הוא לא בהכרח מייחס אותה משמעות או אותה עוצמה לדברים כמו בת זוגו. דר' ג'ון גריי בספרו "גברים ממאדים ונשים מנוגה" (1994) טוען כי בין גברים ונשים יש הבדלי גישות הטבועים בהם מטבע בריאתם- גברים מציעים דרך קבע פתרונות ופוסלים את לגיטימיות הרגשות, בעוד נשים מציעות עצות והדרכה, בלא שהתבקשו להציען. במצבי לחץ- גברים נוטים להתנתק ולהרהר בשקט בדברים המטרידים אותם בעוד הנשים חשות דחף טבעי לשוחח על הדברים . עוד טוען דר' גריי כי גברים ונשים בד"כ אינם מודעים לעובדה שיש להם צרכים רגשיים שונים וכתוצאה מכך, אינם יודעים באופן אינסטינקטיבי כיצד לתמוך זה בזה. האישה למשל, סבורה שהיא אוהבת כאשר היא שואלת שאלות  המעידות על אכפתיות /דאגה. התנהגות כזו עשויה להרגיז ולהלחיץ מאד את הגבר.  גברים לעומת זאת, חושבים כי הם מביעים אהבתם כאשר זוגתם נסערת על ידי השמעת הערות הממעיטות בחשיבותן של בעיותיה. הוא עלול לומר:"אל תדאגי. זה לא עניין חשוב". זאת מתוך הנחה שהוא נותן לה מרחב מחייה גדול להרגע. בפועל האישה חשה כי הוא ממעיט בערכה, אינו מגבה אותה, אינו אוהב אותה ומתעלם מקיומה.

זו גם הסיבה שכאשר אישה באה ומציעה לבן זוגה לגשת לטיפול הוא מסרב. לא בגלל שלא אכפת לו אלא בגלל שמבחינתו העניינים מטופלים. הם בטיפול פוריות ולוקחים תרופות כדי להכנס להריון, השאר מיותר. אם הוא גבר "נדיב" הוא יאמר לה: לא אעצור בעדך - אם את רוצה ללכת (לטיפול/מפגשי תמיכה במטופלות פוריות) לכי. אני לא צריך."

חיזוק להבדלים אלה מצאה גם דר' צביה בירמן בעבודת הדוקטורט שלה שעסקה ב"גברים בטיפולי פוריות".היא מצאה כי: " הגברים מתקשים מאוד לתאר את רגשותיהם. מנגנוני ההגנה של הגברים- הכחשה, השלכה והשלכה הזדהותית- יוצרים מסך קשה לחדירה, שמוסבר גם כהתגוננות מפני הדיכאון וחוסר האונים המתלווים למצב של חוסר פוריות....הנשים הן אלה שנושאות עבור הגברים את צער העולם ואת עול ההתמודדות עם הקשיים הרגשיים, הפיזיים והסביבתיים/חברתיים שכרוכים במצב של אי-פוריות. הם משליכים על האישה את החלקים הפגועים מטיפולי הפוריות ומאי-פוריותם. בדרך כלל, האישה, באופן לא מודע, מקבלת על עצמה את תפקיד הקרבן שזועק את כאב אי-הפוריות, ובכך היא מאפשרת לגבר להישאר, לכאורה, "לא פגוע" וכשיר להמשיך באורח חייו הרגיל. ממקום זה, באופן עקבי הגברים נוטים להתייחס למה שיש בחיים המשותפים ולא מבינים למה האשה רואה את "האין" שבקשר הזוגי .. מאותה נקודת מבט המבקשת לראות את "היש" תחת להתלונן, שואלים הגברים למה האשה רואה בטיפול בעיה, הרי ניתן לראות את הטיפול הרפואי כפתרון לבעיית הפוריות... הגבר מתקשה להבין למה האשה מכריחה אותו לראות את הקושי שבטיפולים ולא מוכנה לראות בטיפול פתרון", דר' בירמן טוענת כי  זו דרך הגבר להתגונן גם מפני ערעור תדמיתו הגברית ומעמדו.

לאור הנ"ל כלל לא מפתיע למה מעט  גברים/ זוגות מבקשים תמיכה רגשית במהלך טיפולי הפוריות ולמה נשים רבות מוותרות על התמיכה במהלך טיפול הפוריות, גם כשחושבות שחשובה להן.

ד.       חוסר אמון בעצמם-וביכולת האישית ליצור שינוי בחייהם.

לפני זמן לא רב ישבה אצלי לקוחה- מטופלת פוריות. במסגרת הפגישה היא קלטה לפתע את מלוא ההשלכות של התנהגותה  על חייה וזוגיותה. היא פשוט הייתה המומה ממה שנגלה בפניה. היה לה ברור ש"אני לא יכולה להמשיך לחיות ככה!! חייבת לעשות משהו, אחרת נתגרש" כך היא אמרה. אבל אז אמרה, "אני לא בטוחה שיכולה להשתנות. לא בטוחה שיכולה לעשות מה שנדרש ".  יכולתי לחוש את המקום הנורא בו היא נמצאת. את התקיעות שמייצרות מחשבות אלה. את האפלה וחוסר האונים הנלווה. בסופו של דבר קמה והלכה. ובעצם הליכתה בחרה להמשיך לסבול במהלך הטיפולים. היא וויתרה על האפשרות ליצור כבר ועכשיו משהו חדש ומחודש בחייה ובזוגיותה- מעצים, רגוע, שלוו, אוהב ואופטימי. על כל אלה וויתרה כי לא סמכה על עצמה ועל היכולות שטמונות בתוכה.

בנקודה זו, חשוב לי לומר לכל אחת ואחד מכם-העומדים במקום האפל הזה של אובדן האמון בעצמכן וביכולתכם להצליח בטיפולי הפוריות, אל תתייאשו. אל תתנו לפחד, לכעס, לתסכול, לבושה ולמורת הרוח לנהל אתכם. קחו עזרה! ארגנו מחדש את סדרי העדיפויות שלכם . עשו כל מה שנדרש על מנת לצאת מהמקום הזה. המחירים על השהייה שם כבדים מידי.

אני מבטיחה לכם שזה אפשרי!  אתם תופתעו כמה מהר דברים יכולים להשתנות וכמה הכל נראה אחרת לאחר שעשיתם עבודה עם איש מקצוע ורכשתם כלים תומכים .

לסיום, במאמר זה קבלתם מספר כווני חשיבה אשר אם תבחרו לעבוד עימם שינוי יתחיל להתחולל. במאמר הבא אציע מספר טיפים מעשיים שיתמכו בתהליך השינוי ?בחיזוק החשיבה החיובית, האופטימיות והרוגע שלכם במהלך טיפולי הפוריות.

באהבה,

רינה שינברג

פסיכולוגית ומאמנת מנטאלית לנשים וזוגות בטיפולי פוריות.

050-7366276

                                                     http://blog.tapuz.co.il/transformation1

[1] Insler, B., Lunenfeld, B. (Ed.) (1993). Infertility: Male and Female. Churchill Livingstone, Inc.

 2. Boivin, J. & Schmidt, L. (2005). Infertility-related stress in men and women predicts treatment outcome one year later. Fertility and Sterility, 83 (6), 1745-1752. 

Boivin, J., Sanders, K. & Schmidt, L. (2006).  Age and social position moderate the effect of stress on fertility. Evolution and Human Behavior, 27, 345-356.