יהודים, נוצרים, מוסלמים, את אלה אנחנו מכירים לא רע. בודהיסטים, זורואסטרים, בהאיים - שמענו עליהם, מכירים אותם קצת פחות אולי, אבל הם נכנסים יפה תחת הגדרה דתית ספציפית. מה עושים עם מיליארד וחצי (כמעט) סינים? איך ולאן מקטלגים אותם? ושאלה יותר מעניינת - איך הם מגדירים את עצמם?
התשובה הקלה היא ש"הם" לא מקטלגים את עצמם כלל תחת הגדרה דתית כלשהי - "הם" אתאיסטים, שהרי מדובר במדינה קומוניסטית (ולא נשכח למרקס את ה"אופיום להמונים").
בכל טיול לסין, או טיול מאורגן לסין ניתן לראות המוני סינים מגיעים למקדשים בודהיסטים, דאואיסטים, וגם, אם כי פחות, למקדשים קונפוציאניים. האם אלה שמדליקים קטורת ריחנית לפני פסל הבודהא הם בודהיסטים? וחבריהם שמביאים מנחות ומגישים אותם ללאו-דזה, האב המיתולוגי של הדאואיזם, הם דאואיסטים? מה זה אומר שהמוני סטודנטים משחרים לפתחו של קונפוציוס בתחילת הקיץ?
ראשית, עלינו לזכור שסין היא פאזל ענק. חלקים מהפאזל הזה דווקא קלים יחסית לשיוך -הרשויות הסיניות מדווחות על למעלה ממאה מיליון מאמינים בדתות שונות (פחות מעשרה אחוז מהאוכלוסייה), בעיקר בודהיזם, דאואיזם, איסלאם, ונצרות. אך רוב-רובה של האוכלוסייה (למעלה מתשעים אחוז) אינה ניתנת לקיטלוג שכזה, לשיטתה היא. מהי, אם כן, דתם של למעלה מתשעים אחוז מן האוכלוסייה? האמנם הם אתאיסטים?
את התשובה לשאלה זו אנו יכולים להתחיל ולחפש מתוך השאלה עצמה - כיצד נגדיר דת? אין בכוונתי להיכנס למחשבות, הויכוחים וההגדרות השונות שליוו שאלה זו מאז המאה ה - 19, ואשר ממשיכים גם בימינו. ניתן, עם זאת, לשאול את השאלה מכיוון קצת אחר: כאשר אדם נולד, כיצד הוא הופך להיות לחלק אינטגרלי מהקהילה? כאשר אדם חש סכנה, או צרה מתקרבת, למי הוא פונה? כאשר אדם נפטר, כיצד קוברים אותו? ועוד כהנה וכהנה שאלות, שהתשובה להן ממוקדת בתשובה עיקרית אחת: טקסים.
הטקסים יכולים להיות חילוניים וחברתיים במהותם, למשל, קבלת תעודת לידה, סעודה משפחתית, עתירה לבית-משפט, ואף קבורה חילונית; או שהם יכולים להיות בעלי מאפיינים, אותם ניתן לכנות דתיים (מבלי שהגדרה זו תפסול בשום אופן את הגוון החברתי של אותם מאפיינים): ברית מילה, תפילה, הבאת מנחות ועוד.
בחינה של הטקסים בהתייחס לאותו חלק ניכר מהאוכלוסייה, שאינו משויך לדת ספציפית, מגלה שבסין טקסים רבים, אליהם ניתן להתייחס כדתיים, המלווים את האדם מיום היוולדו (ואף מעט קודם לכן) ועד יום מותו (ולא מעט לאחר מכן).
למעשה, במדינה שבה רב המפריד על המאחד -שפות שונות, אוכל שונה, מראה שונה, גיאוגרפיה מגוונת על פני שטח עצום - אחד האלמנטים החשובים ביותר שניתן לראות כמאחדים מבחינה תרבותית הוא הטקסים. אין הדבר ייחודי לימינו אנו, ולמעשה אם נפנה להיסטוריה הסינית, נגלה כי אתוס האחדות של סין, הדומיננטי כל כך מזה כשלושת אלפים שנה, יסודו בטקסים.
כבר כאשר מתבוננים בעושר הטקסטואלי שהניבה השושלת הראשונה לה קיים תיעוד היסטורי בסין, שושלת השאנג (1570 - 1045 לפנה"ס), ניכר שהטקסים הדתיים היוו חלק ניכר וחשוב בסדר היום של האצולה: טקסים מגוונים התקיימו בכשליש מימות השנה! החשובים שבטקסים עסקו בשני נושאים עיקריים: ניחוש העתיד ופולחן אבות. מעניין לציין, כי חלק ניכר מהטקסטים שבידינו מתקופה זו נכתבו כחלק ממהלכו של טקס, על שריון צב ועצמות בקר, ובמידה מסוימת ניתן אף לראות בכתיבה עצמה אקט טקסי-דתי. אך בשלב זה "סין" איננה עדיין "סין", לא בשם, לא בטריטוריה ולא באתוס.
שושלת השאנג שלטה בחלק מצומצם בלבד מעמק הנהר הצהוב, הצפוני שבשני הנהרות הגדולים של סין (הנהר הדרומי הוא "הנהר הארוך", צ'אנג-ג'יאנג, הלא הוא היאנגצה), במקביל לכוחות חזקים ומפוארים לא פחות ממנה ששלטו באזורים נרחבים אחרים בסין. מה שמייחד את שושלת השאנג (מעבר לכתב) בינות לכוחות אלה הוא שהיא הפכה חלק מן האתוס הסיני ההיסטורי, ונחשבת במסורת לשושלת "סינית", בעוד שיתר הכוחות נחשבים לכוחות חיצוניים, ברברים, מיעוטים.
מדוע בעצם דווקא ממלכת השאנג נתפסת בתודעה הסינית כסינית? השאלה ודאי מורכבת לתשובה חד משמעית, אך בהקשר הדתי בו עסקינן, אציין רק ששני הנושאים החשובים בהם עסקו בני השאנג לפני למעלה משלושת אלפים שנה הם בעצם שני נושאים שהיוו ציר, בדרך זו או אחרת, עליו התקיימו הטקסים מאז ועד היום.
אך התפשטות התרבות, שבדיעבד תיקרא "סינית", מתרחשת במהלך כשבע-מאות השנים הבאות, לאחר כיבוש השאנג על-ידי שושלת הג'ו (1044 - 221 לפנה"ס). בתקופה זו באים לכלל עיצוב, מתוך מהפיכות ומשברים, דתיים, פילוסופיים ופוליטיים, רעיונות בסיסיים בנוגע לטקסים, המוכלים בז'אנרים טקסטואלים מגוונים: בין אם בספרי הנחייה לניחוש העתיד, בין אם בספרים העוסקים באופן שבו יש לבצע את הטקס. בתקופה זו, שבחלקה הניכר לא היה שלטון פוליטי אחד דומיננטי (שושלת הג'ו שלטה משנת 770 לפנה"ס בשם בלבד), וסין הייתה מפורדת לממלכות רבות, החל לעלות אתוס אחדותה של סין, בהתבססו על אותם טקסים בכל אותן ממלכות נפרדות. האתוס קרם עור וגידים באיחודה של סין תחת קיסר אחד, לראשונה בשנת 221 לפנה"ס.
כך, גם בימינו, למרות שה"סינים" לא יגדירו את עצמם באופן דתי, רובם "נוטלים חלק בפעילות שניתן להגדירה דתית" (מאיר שחר, "הדת הסינית", אוניברסיטה משודרת, 1998). בין אם בעלייה לרגל למגוון של אתרים הנחשבים קדושים (המניין הרשמי הסיני עומד על כ - 85,000 אתרים שכאלה: מקדשים, הרים, מקומות בעלי חשיבות מיתולוגית ועוד), בין אם בפולחן אבות, ניחוש העתיד או בקשת עזרה מן האלים. הסיני שמדליק מקל קטורת צבעונית ומניח במבער קטורת תוך קידה קלה לפני פסלו של הבודהא אינו באופן אוטומטי בודהיסט. הוא יכול למחרת היום להגיע למקדש דאואיסטי ולהגיש תפוח לפני דמותו של לאו-דזה. הסטודנט המגיע למקדש קונפוציוס אינו הופך בכך לקונפוציאני. הוא רוצה להצליח בבחינות. ורוב הסינים מגיעים למקדש המקומי, הקטן, של האל המקומי, כאשר מתחשק להם או בחגים צבעוניים. ואם לא מתחשק להם, אז כאשר יצפו בתוכניות טלוויזיה, סרטי קולנוע או במגוון אומנויות הבמה הסיניות, הדבר ידגיש עבורם את השייכות, את המסורת, את האלמנטים אותם מכנים החוקרים "הדת העממית הסינית".
