עתירת העותר לקבלת מעמד בישראל מכוח חוק השבות בטענה כי אמו יהודיה ולחילופין כי הוא נכד ליהודי 

בג"ץ 10320/04, נגוסו בנים דימיסייה נ' שר הפנים ואח'

כבוד השופט א' א' לוי, כבוד השופטת ע' ארבל, כבוד השופט ח' מלצר

עו"ד שמואל שנהר לעותר; עו"ד אילאיל אמיר למשיבים

14.07.2009

העובדות:
1. העותר נולד באתיופיה בשנת 1982. בחודש אוגוסט 1999, בהיותו קטין, נכנס העותר לישראל ביחד עם אימו, באשרת תייר בעלת תוקף לשלושה חודשים. לאחר שפקעה אשרת התייר שלו, ובעוד אימו החליטה לחזור לאתיופיה, נשאר העותר בישראל, ללא אשרה. בתאריך 20.7.04 פנה בא כוחו של העותר למינהל האוכלוסין במשרד הפנים בבקשה כי תוענק לעותר אשרת תייר בת חצי שנה, על מנת לאפשר לו להגיש בקשה לקבלת מעמד מכוח חוק השבות, בטענה כי אימו היא יהודיה. בתאריך 14.11.04 הוגשה העתירה להעניק לו מעמד מכוח חוק השבות, וזאת בשל היותו יהודי (בן לאם יהודיה). כעבור כשנתיים, הגיש העותר בקשה לתיקון העתירה בטענה חלופית לפיה הוא זכאי למעמד מכוח חוק השבות בשל היותו נכד של יהודי.

החלטה:
2. הנטל הראשוני להבאת ראיות מנהליות מספיקות לביסוס לכאורי של זכאות למעמד לפי חוק השבות מוטל על הטוען לזכאות כזו. טיבן של הראיות הנדרשות להרמת אותו נטל ראשוני עשוי להשתנות ממקרה למקרה ומזמן לזמן, אך ככלל ניתן לומר כי המבקש ייחשב כמי שהוכיח לכאורה את זכאותו, אם הראיות שהביא הן מסוג הראיות שמשרד הפנים, על פי נהליו הרגילים, מקבלן בדרך כלל כמספיקות להוכחת הזכאות הנטענת. אם עמד הטוען לזכאות בנטל ראשוני זה, אין משמעות הדבר כי משרד הפנים חייב לקבל את בקשתו, אלא כי קמה לו "חזקת זכאות". בהיעדר ראיות מנהליות, שתעוררנה לפחות חשד מבוסס ביחס לזכאותו של המבקש, הרי שככלל תתגבש אותה חזקת זכאות לכדי זכאות בפועל. ככל שעוצמת הראיות המנהליות שהביא הטוען לזכאות רבה יותר, כך ידרשו ראיות מנהליות חזקות יותר כדי לסתור את "חזקת הזכאות" הקמה לו.
3. העותר הציג למשרד הפנים, בין השאר, מכתב מטעם הרב הדנה, הרב הראשי ליהדות אתיופיה וכן אילן יוחסין, שנערך אף הוא על ידי הרב הדנה. במכתבו מתאריך 16.8.06 קובע הרב הדנה כי על פי העדויות שאסף, נשותיו של סהלו, אבי משפחתו של העותר - היו יהודיות. מידע זה, בצירוף אילן היוחסין שהוגש לנו מלמד, על פי טענת העותר, שגם סבו של העותר - מנגיסטו, נולד לכאורה יהודי. לטענת המדינה, אף אם מתקבלת טענת העותר, הנסמכת על מכתבו של הרב הדנה, כי סהלו ונשותיו היו יהודים, הרי שהדבר מלמד לכאורה רק על כי בתם נולדה יהודיה, ואולם אמו של העותר, ציינה כי אם-סבו של נישאה לנוצרי וחיה על פי אורח חיים נוצרי.
4. מוטב היה לברר עם הרב הדנה את עניינו הפרטני של העותר. ואולם, משהדבר לא נעשה והעותר גם הוא לא השלים את החסר - לא ניתן לומר שהעותר עמד בנטל הראשוני הנדרש ממנו לצורך ביסוס טענתו החילופית שהוא נכד ליהודי. העותר לא הצליח לבסס "חזקת זכאות" ואף עשה דין לעצמו, ולכן דין עתירתו להידחות.