בשיר "סיום" שכתב נתן אלתרמן ומבצע אריק איינשטיין נאמר:
"אל תרכיבו משקפיים
לא קודרות ולא שמחות
הסתכלו נא בעיניים
בעיניים פקוחות".
משקפיים בנקבה? משקפיים הם זכר. וכך נכתב באתר האקדמיה ללשון העברית:
זכר: צומת (צמתים), עט (עטים), גרב.
שמות אחדים בסיומת הזוגי הם ממין זכר: אופניים, משקפיים, מכנסיים, מספריים.
זכר או נקבה: סכין, מטבע, פנים, רוח, שמש ועוד.
נקבה (בעברית בת ימינו): כוס, דרך, פעם.
ומי אינו טועה במילים המתעתעות האלה. תפסתי את עצמי על חם ברשומה שבה כתבתי על גרב בנקבה. מה לעשות, גרביים נשמעים כמו נקבה, וגם אופניים, מכנסיים, מספריים, משקפיים וגם רחם, חרם (ברבים חרמות).
בטורו משחק מילים (הפועל שוב ניצחה, הארץ, 25/03/2005) מביא אהוד אשרי שלוש דוגמאות לכללים "שהציבור אינו יכול לעמוד בהם, ותמיד מאותה סיבה - השימוש הנכון סותר את ההיגיון של השפה".
המילה "מדיה" היא צורת הרבים של "מדיום". לכן מבחינה לשונית יש לומר "המדיה האלקטרוניים", "המדיה ההמוניים", "המדיה המודפסים" וכדומה. "לא יעזור כלום" כותב אשרי "`מדיה` נשמעת בעברית כמו נקבה" ואם משתמשים במלה הלועזית עדיפה ההטיה השגויה בנקבה ("המדיה האלקטרונית") על פני ההטיה ברבים ("המדיה האלקטרוניים") "הצודקים אבל צורמים".
יש המשתמשים במילה "אינטרנט" בלשון נקבה מאחר שהיא רשת. "אלא שאינטרנט", כותב אשרי, "נשמע בעברית זכרי לגמרי". בהקשר לכך מזכיר אשרי את הכלל המחייב את שדרי קול ישראל להתייחס לקבוצת הפועל, מכבי ובית"ר בלשון זכר, וכך, בחדשות הרדיו הממלכתי הפועל תל אביב ניצח בדרבי, ובשאר המדינה היא ניצחה בדרבי.
אבל למשוררים מותר להחליף זכר בנקבה ולהפך, להמציא מילים והטיות שאינן קיימות בשפה ולהשתמש במילים שנחשבות ללא תקניות כדי להתאימן לצורכי השיר. הלגיטימציה לעשות זאת נקראת ליצנציה פואטיקה (מלטינית). ליצנציה / ליסנסיה = רישיון (license). ליצנציה פואטיקה - חירות המשורר לשנות מילים ולסטות מכללי הדקדוק.
ברשימה עברית בשתי שקל (עמרי הרצוג, הארץ, 5.5.09) מדברת המשוררת ליאת קפלן על שיבושים פואטיים בשפה: "שיבושי הלשון הם חלק ממערכת מסועפת של בדיקת גבולות השפה, שאינה נפרדת מבדיקת הגבולות של התודעה, המציאות, האני. לכן שיבושי לשון יכולים להיות נהדרים ויצירתיים ופורצי דרך... אבל כמו בכל תחום, אנחנו זקוקים לגדרות כדי לפרוץ אותן. אם אנחנו לא מכירים את הגדרות, אין טעם בפריצה שלהן... השיבושים הם מתנה, אבל רק כאשר הם מודעים: כדי לאפיין דובר, כדי ליצור מוסיקליות בטקסט, כדי לשחק עם רבדים לשוניים... החיכוך בין השפה התקנית והגבוהה לבין שפה נמוכה יכול ליצור ניצוצות, יכול ליצור ארוטיקה לשונית... אבל רק מי שמכיר היטב את העברית יוכל להשתמש בזה כהלכה... רק כשמכירים את השפה אפשר לעבוד אתה וכנגדה, לחצות ולשבור ולחבר אותה מחדש".
"זה הגשם שיורד בדשא ... זה התכף, שקורה מזמן" כותבת יונה וולך.
"העברית הבלתי תקינה של וולך היא חלק מהמשחק שלה בשפה", אומרת קפלן, "וכדי לשחק צריך להכיר, להתיידד, ליצור אמון בין הכותב לבין חומרי העבודה שלו".
סיום: כדי שהמשחק עם המילים יהיה אמין וכדי לקבל לגיטימציה לשיבושי לשון צריך להכיר היטב את השפה. עד אז עלינו להרכיב משקפיים לא קודרות ולא שמחות, אלא תקניים.
