מחלה כנקודת הזדמנות- איך לצמוח מתוך הבעיה הרפואית? 

הקדמה -
מאמר זה הינו אחד מסדרה של עשרות מאמרים שכתבתי, שמטרתם לתת מידע מקצועי לחולים ונפגעים, כיצד לממש את המגיע להם, כצעד חשוב בשיקום ובחזרה לחיים. חלק מהמאמרים דן בפרוצדורות השונות, כיצד לגשת לוועדות רפואיות בביטוח הלאומי, מס הכנסה, משרד הביטחון, קרן הפנסיה, חברת הביטוח. מאמרים אחרים, חשובים אף יותר, מתארים את התהליך האפשרי של חזרה לחיים, מתוך כוחות פנימיים. כיצד להפוך את המצוקה הבריאותית, לנקודת הזדמנות?
הנני רופא ומשפטן. לאחר שחליתי מאד בעצמי; ולאחר שאחד מילדי נפגע קשה בפיגוע התאבדות, כחייל - הבנתי מקרוב את עולמם של החולים והנפגעים. הבנתי עד כמה יש צורך בהקטנת הנזק הכלכלי, שמתלווה תמיד לנזק הבריאותי. עד כמה קשה לחולה להשתקם, כאשר יש לו אי נוחות, או אפילו מצוקה כספית. הבנתי גם עד כמה קשה להתמודד מול הוועדות הרפואיות השונות, המנוכרות ולעיתים אף מזלזלות. נרתמתי לעניין, שכן כרופא ומשפטן יש לי את כל הכלים הדרושים על מנת להצליח לקבל את מה שמגיע בוועדות הרפואיות. לקבל את מה שמגיע לפי החוק והדין. מה שמגיע כדי לסייע לו להשתקם, או לפחות לא להידרדר. לאחרונה התחלתי לכתוב את הידע שלי ולפרסמו באינטרנט, כשירות עבורך. בנוסף הנני פועל בחברת בר מדיקס - למימוש זכויות רפואיות הפועלת מתוך הבנת החולה והנפגע, בצורה מקצועית ובגישה מאד אכפתית http://www.barmedics.co.il

הזמנה-
אני מזמין אתכם לצאת למסע, שנועד למצוא הקלה או פתרון לירידה במצב הבריאות שלך. מסע שנועד לכאלה שמחלה, פציעה, או ירידה ביכולת גורמים להם לרצות לקחת אחריות, לקחת עצמם בידיים ולחפש מה כל אחד ואחד יכול לעשות למען עצמו.

עבדתי כרופא בהדסה ירושלים. ב- 2003 חליתי ועברתי ניתוח גדול. פתאום הפכתי לחולה. ביולי - 2005 נפצע קשה אחד מילדי, בפיגוע התאבדות ליד הקניון בנתניה. הוא שהה בבית חולים 4 חודשים. פתאום הפכתי להיות אבא של פצוע קשה.

זוויות הראיה של חולה ושל בן משפחה של חולה, או פצוע - שונות לחלוטין מזו של הרופא. לאחר שחליתי - התגלתה לי תמונה חדשה לחלוטין על עולם הרפואה. ההבדל של 70 ס"מ בגובה הראש בין הרופא העומד ליד מיטת החולה, לבין החולה השוכב עליה, או קרוב המשפחה היושב ליד מיטת החולה - הוא כנראה עצום. כמאמר המשורר - "דברים שרואים מכאן לא רואים משם".

הרפואה הקונבנציונאלית, תרמה ותורמת רבות לטיפול במחלות. אין ספק שחלק ניכר מהערכת תוחלת החיים הינו תודות להתקדמות ברפואה. כאמור - הייתי רופא פעיל. אולם לרפואה המערבית גם חסרונות. יש פחות הסתכלות על האדם השלם ועל צרכיו. התקשורת עם החולה לקויה בחסר, ובחלק גדול של המקרים החולה מקבל הוראות ולא הסברים. פעמים רבות לשון הצוות הרפואי הינה לשון של "הפחדה" - "את/ה צריך", "אסור"... החולה מוזמן לקחת חלק פעיל אולם רק במילוי ההוראות. בדרך כלל לא להיות שותף פעיל בתהליך הריפוי. במרבית המקרים - הצוות הרפואי ובראשו הרופא, עושה את הכי טוב שהוא יודע על מנת לטפל בבעיה הרפואית. הצוות מעוניין לעזור ולהקל. כולם למדו את המקצוע מתוך אהבת האדם. אולם העיסוק החוזר והמקצועי בסבל האנושי, גורם לכך שלעיתים מזומנות המחלה והבעיה הרפואית הינם במרכז התמונה ולא החולה - לא האדם השלם. אף אם לא נחסך אף מאמץ - החולה מוצא עצמו לבד , בודד מול המון הקשיים, הרבה השאלות. כל הזמן צצות בעיות חדשות. נראה שאין לזה סוף. הטיפול הרפואי הינו טכני יותר. ההנחיות יבשות. זה צריך, זה מומלץ. חשוב שתתאמץ...

במסע חיי מצאתי דרך אחרת. דרך נוספת. לא במקום הרפואה. בנוסף. המסר העיקרי - כל אחד אחראי ויכול לשפר את איכות חייו כבר מהיום. מחלה- מביאה אותנו לרמת אי נוחות כזו, המחייבת אותנו להסתכל מחדש על מציאות חיינו.  האם טוב לי, או רע לי עם העובדה שאני חולה?  אם רע לי - מה לעשות כדי לשפר?  ההתלבטות הזאת הינה המפתח להזדמנות. להזדמנות לעשות את השינוי הדרוש לאיכות חיי ולבריאותי.  בדרך כלל אנשים נוטים לא לשנות דבר מהשגרה שהם מכירים, עד שאין להם ברירה. מחלה מביאה פעמים רבות את ה- "אין ברירה" הזאת. ואז - כאשר מבצעים את המהלך החדש - נוצרת פעמים רבות מציאות חדשה. פעמים רבות - שיפור באיכות החיים, ברמת השמחה ואפילו ברמת הבריאות. 

כולנו מכירים את הסיפור המופלא של לאנס ארמסטרונג, שאחרי שחלה במחלת הסרטן, החליט להתמודד איתה ולימים הפך לשיאן של כל הדורות במס' הפעמים שזכה במרוץ האופניים המפרך הטור-דה-פראנס. חולים ופצועים רבים, הוכיחו שהאירוע הרפואי היה נקודת הזדמנות ונקודת שינוי בחייהם. הצורך לעצור את המירוץ היום יומי, בשל האירוע הרפואי, הביא אותם לנקודת הסתכלות חדשה על חייהם. רבים הפכו עצירה זאת, לשינוי כיוון, שתרם לאיכות חייהם ולהישגים שלהם בהמשך דרכם בעולם הזה.

חכמים וטובים ממני כבר קבעו, שכל אחד יכול, כל אחד יכול לשפר במשהו את איכות החיים שלו, כל אחד יכול ליצור הזדמנות מתוך הבעיה הרפואית וכל אחד יכול ליצור לעצמו מציאות טובה יותר למרות החולי ואפילו להתגבר על החולי. יש צורך באמפטיה - מילה כמעט מסתורית המקפלת מאחריה צורך אנושי ראשון במעלה - להיות מובן. "שמישהו יראה אותי ויבין אותי. לא ירחם, לא יחשוב שאני מסכן. פשוט יהיה איתי ואפילו לכמה דקות. אולי אם יראה אותי, יוכל לתת לי עידוד וכיוון?"    הקשר בין אהבה, אופטימיות והמחה לתפקוד המערכת החיסונית בגוף ומערכות אחרות מתחיל להיות ברור יותר.  רוב המלחמה היום יומית במחלה נשארת לחולה לבד. בעצם הוא הסובל והוא צריך למצוא את הדרך. מצאתי, לאחר שבעצמי סבלתי מאירוע רפואי קשה, שמה שחשוב הוא שכל אחד ימצא לעצמו את הנתיב שלו!

איך ליצור מצב שהחולה יהיה המוביל של הטיפול בעצמו? איך להוביל לשותפות בין החולה לצוות הרפואי? הרעיון המרכזי הינו - אחריות אישית "אני אחראי לחיי. אני אאסוף את האנרגיה הדרושה למלחמה על חיי או איכות חיי". "אני אחפש את השיטות והדרכים הנכונים לי על מנת להפוך את המחלה לנקודת מפנה בחיי". מילים מליציות? לא - זו משמעותה של "אינטגריטי" אישית - יושרה שלי עם עצמי. זה מה שאני הצלחתי לעשות לעצמי. זה מה שהצליח הבן שלי לעשות לעצמו בעקבות הפיגוע.

במקורות רבים מקצועיים ועממיים נמצא, שחולים ששרדו את המחלה, מתאפיינים בכך, שהחליטו להיות אקטיביים במלחמה במחלה. לתקווה ולאמונה היה תפקיד מרכזי. הרופאים קוראים לכך אפקט פלסבו. כאילו, אפקט משני. אולם מה זה משנה, אם יש שיפור?

בהקדמה למהדורה האחרונה של ספרו - "שלווה, אהבה וריפוי " כותב דר' ברני סיגל-  "אני מסכים, קשה לחיות וקל למות, אבל עלינו להתבונן בחיים ולמצוא בהם משמעות כלשהי....".  עוד מציין דר' סיגל - נמצאו שלשה מאפיינים לחולים ששרדו זמן ארוך יותר: יכולת להביע כעס, המוכנות ללמוד והמוכנות לערוך שינויים באורח החיים והשקפת העולם. כלומר, אלה שיש להם הכלים לא להשלים עם "פסק הדין" של הרופאים!
  
תחום ה-"פסיכו נוירו אימונולוגיה", דהיינו השפעת המוח והנפש על התפקוד של מערכות בגוף. זהו תחום מדעי צעיר, המתפתח באוניברסיטות ברחבי העולם, לרבות באוניברסיטת ת"א. הוא מנסה למצוא הוכחות מדעיות להשפעת המוח על מערכות בגוף ובראשן המערכת החיסונית. האם כעס, עצב, לחץ - משפיעים על תפקוד המערכת, הפוך משמחה, אופטימיות, תקווה ואמונה. המערכת החיסונית הינה גורם מרכזי בהתהוות מחלות. כמובן מחלות זיהומיות, אולם גם מחלת הסרטן, מחלת לב, מחלות פרקים, כליות, כבד ועוד. איך? במחלות ממאירות המערכת נכשלת בהריסת תאים ממאירים, במחלות לב היא יוצרת דלקת ודפנות כלי הדם, במחלות אחרות היא תוקפת בטעות את הגוף שלנו וכו'.

מחקרים רבים החל משנות ה- 70 מצביעים על כך שחולה שמח, ואופטימי, חי יותר זמן. נמצא שחולי סרטן אופטימיים חיים יותר זמן מגילוי המחלה, מחולים פסימיים ומדוכאים. המשותף לחולים שחיו יותר הינו מעניין- הם אינם מכחישים את המחלה. הם התקוממו ואף התריסו כנגד גזר הדין המתלווה לאבחנה. בהרבה מקרים ניתן להצביע על החמרה רק משמיעת האבחנה. אבחנה כמו- מחלה ממארת, טרשת נפוצה, פרקינסון, מחלת לב ועוד. כיום, בהרבה מקומות בעולם מצטברות עדויות על השיפור בתפקוד של מערכת החיסון בתגובה למחשבות חיוביות. לעומת זאת ירידה משמעותית בתפקוד תאי הדם הלבנים אצל אנשים מדוכאים וחסרי תקווה.

כל אחד ואחד מאיתנו יכול לשפר את מצבו ברגע זה אפילו במעט, ע"י אימון חשיבה חיובית בכל מיני שיטות - ממדיטציה, תפילה ועד שירה ציבור. על ידי תרגול מול המראה של היגדים חיוביים על עצמו ומצבו. מחשבות חיוביות ושמחה, לכאורה לא ניתן להכניס לחיים באורח מלאכותי. אך לא היא !! ניתן גם ניתן. בתחילה "מזייפים" ואחר כך מתרגלים. כמו פעילות גופנית, האזנה למוסיקה, או תחביבים אחרים - כולם אלה הרגלים נרכשים. הטכניקה הינה תרגול. ההתחלה הינה בדמיון של סרט משלך לחייך, בו אתה הבמאי ואתה מזמין ומלהק את השחקנים ואת התסריט.

העיקרון השולט - קשיים כמו מחלה, הם חלק מהחיים, לא המעצור של החיים. ניתן לעקוף אותם. ניתן לעמעם את חשיבותם. עיקרון מוביל נמצא שהצחוק, פרט לכך שהוא מפעיל את המערכת הלב והנשימה כמו במאמץ ניכר, מסייע מאד בהסתגלות למצבי אי נוחות. יתרה מכך, הוא עזר לשינוי בהתייחסות למחלה ולרמת האופטימיות של החולים.

דר' דין אורניש, רופא פנימי מצטיין, מנתח בספרו "אהבה והישרדות" את חשיבותה של האהבה ככלי טיפולי. כאשר חולה נמצא בסביבה המקבלת אותו ללא שיפוט וללא ביקורת, כמו בקבוצות תמיכה המנוהלות בצורה מקצועית, מצבו הרפואי משתפר. לשם כך, יש צורך גם להתאמן במשפחה להמעיט בתלונות וטענות וללמוד לקבל את השני ללא ביקורת.
לסיכום - במאמר קצר, על קצה המזלג, ניסיתי להצביע על כך שכל חולה, יכול לשפר מצבו עכשיו. בצעדים קטנים. אימון יאפשר שיפור אמיתי. לפחות לטווח מיידי - בו ההרגשה תשתפר. חשוב בפני עצמו. אולם לחלק לא מבוטל של החולים זה ישפר מדדים אמיתיים של חומרת המחלה. אני מרגיש שחשוב לחלק מניסיוני עם אחרים, על ידי מפגשים לאימון שלהם ושל בני זוגם, איך לחיות עם המחלה, או תוצאות הפציעה ממקום חדש. אופטימי יותר וחזק יותר.