מלכה מרוקאית - רות שטרית כותבת על הסרט השבעה
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

מלכה מרוקאית - רות שטרית כותבת על הסרט השבעה 

מאת    [ 14/07/2009 ]
מילים במאמר: 810   [ נצפה 3912 פעמים ]

 
 
אני יודעת שהקולנוע הישראלי הפליא השנה לעשות "ואלס עם באשיר", "אצבע אלוהים", ו"איים אבודים". אבל אני רוצה להעניק את סרט השנה, במעמד הפרטי שלי לחלוטין וכנציגה של תרבות מרוקאית ישראלית, לסרט "שבעה", ולו רק, אבל לא רק, בגלל רונית אלקבץ הענקית, שגם כתבה וביימה את הסרט עם אחיה שלומי אלקבץ.
התואר הזה מגיע להם מכמה סיבות, והראשונות בהן היא שזהו הסרט הראשון שמסתכל אל תוך הקרביים של משפחה מרוקאית-ישראלית לא ממבט סטריאוטיפי, או מתנצל, או פטרוני, או מייפייף, אלא לגמרי מגובה העיניים, בלי הרבה פוטו-שופ. אולם בו זמנית, וכאן גדולתו, הוא גם יוצר "פנטזיה קולנועית" שעושה את העבודה שאמנות טובה צריכה לעשות.
התקופה שבה מתרחשים האירועים היא מלחמת המפרץ הראשונה, תחילת שנת 1991, שכל אחד מאיתנו התהלך עם מסכת אב"כ צמודה. הדחיסות הכל-כך ישראלית הזאת היא מעטפת נוספת והיא מקרינה על הדחיסות הדרמטית של המשפחה המרוקאית היושבת שבעה על מות האח.
נקודת המבט המוצעת בסרט היא אינטימית, משפחתית, באחת התקופות הכי מועדות לפורענות בחיי כל המשפחה- האבל והשבעה.אולם הסרט עושה זאת בלי המציצנות של "שחור" והאידיאליזציה של "סוף העולם שמאלה", אלא תוך מבט כמעט ריאליסטי המדווח על ההתרחשות וההתנהלות התוך-משפחתית בחללים הכי פנימיים שלה" הסלון, חדר השינה ואפילו אמבטיה ושירותים. עם זאת, כבר בהתחלה הצופים עוברים על איזה מימד של התבוננות כפולה, באמצעות הצילום המוקפד והמדהים של הסרט, שרובו שחור-לבן מינימליסטי המשמש רקע מושלם לדרמות ולסערות נפש המתחוללות בתוך המשפחה המרוקאית, דרמות שאיתן יש לי רות שטרית , היכרות אינטימית.
סצינת הפתיחה של ההלוויה משלבת כאב והומור, והשילוב הפרדוקסלי הזה של הדרמטי והקומי נותן את הטון לאורך כל הסרט, שילוב שהוא, אני יכולה להעיד באופן אישי, מאד מאפיין, משפחות מרוקאיות. השפה של הסרט עצמו, היא "השילוב הקדוש" המרוקאי של עברית - מרוקאית - צרפתית (שילוב של שפות שעד היום אני מדברת בהן עם משפחתי הקרובה) וכמוני רוב בני העדה המרוקאית, עם הופעת אורח של גרמנית שגונבת את ההצגה. בלבול השפות הזה והדיאולוגים המשעשעים במיוחד - איבגי מדבר גרמנית זה קטע ענקי, מעבר לכך שהוא הזדמנות קולנועית נדירה - הם בבואת האינטגרציה בישראל של כל הזהויות.
בסרט " שבעה" יש מקבץ מכובד מאד של טובי שחקני ישראל, וכל אחד עושה את תפקידו בעדינות וברגישות יוצאת מן הכלל, ויוצר דמות בלתי נשכחת, גם אם היא לא מקבלת זמן מסך רב. זוהי עבודת צוות מדהימה המשרתת תסריט שאפשר אותה. בתוך כל הדמויות הללו כבשה את ליבי, ומתברר גם את ליבם של חברי האקדמיה הישראלית לקולנוע, דמותה של אוולין הגואל, ששיחקה את "הרווקה המבוגרת הלא נשואה" שחיה בסימביוזה עם אחותה הנשואה, היפה והמוצלחת ( רובי פורת - שובל המוכשרת והנפלאה). אני חושבת שמה שייחודי בדמות הזאת הוא שמדובר בדמות מפוקחת, אך למרות זאת חסרת מרירות ומלאת תקווה נגד כל הסיכויים. גם כשהיא יודעת שהגבר שבו היא חושקת (בן - לולו בגילומו המרגש של גיל פרנק) חושק באישה אחרת, היא מופיעה ביום חמרת עם פפיון אדום וצעקני לשבעה בכדי לפתות אותו. הפפיון שלה הוא אחת ההופעות הנדירות של הצבע האדום בסרט, צבע התשוקה והחיות, ואם יותר לי לאמר: צבע המרוקאיות.
אבל זאת בכל זאת שבעה, והפפיון היפה והחושני מסולק מהר לטובת אירועים דרמטיים שתופסים את מרכז הבמה.
בזמן שאח אחד נקבר באדמה, צצים וצפים מעלה כל הרגשות המודחקים שהיו קבורים במשך שנים ומתחיל מחול שדים של קונפליקטים והאשמות הדדיות למיניהן, קואליציות ואופוזיציות פנימיות. הגוש המשפחתי הזה, שהבימאים מקפידים לצלם אותו כגוש בלתי נפרד לאורך כל הסרט, מתחיל להתבקע מבפנים.
אבל דרך ההתבקעות הזאת עולה גם העוצמה של הדינמיקה הרגשית "המרוקאית" עוצמת ההחצנה. היא לא כל כך נעימה ואסתטית, אבל יותר בריאה לנפש.
אחד האספקטים הכי רלוונטים בסרט הוא דמותה של האישה המרוקאית בעיקר בתפקוד שלה כאם וכרעיה, וזה החזיר אותי באחת אל בית ילדותי.
למשל, תמיד אפשר היה לדעת מה מצב הרוח של אמא שלי באותו יום לפי איכות האוכל.
כשהייתה במצב רוח מצויין האוכל שהיא הכינה הביא את כולם למצב של התרוממות רוח, ובימים שהיא הייתה עצבנית - הוא היה אוכל פשוט וטעים. לאמא יש כוח גדול בבית המרוקאי. היא המטריארכאלית של הממלכה שלה - וזה עובר מאד חזק גם בסרט.
לא חשוב לאיזה רמה של ויכוחים הגענו בבית - צעקה אחת של אמא וכולנו השתתקנו כמו ילדים טובים. בדרך זה עובר דרך הסטירה שהאם נותנת לבן הבכור בסוף הסרט, שפשוט משתיקה את כולם ונותנת לדברים את הפרופורציות הנכונות. אז שאף אחד לא יגיד כלום על מעמד האישה בעדות המזרח, כי יש לה את כל המלכות - ועם המודל הזה אני רות שטרית, גדלתי.
אני אעצור כאן בכדי לא לעשות ספוילר מוחלט לאלה שעוד לא ראו את הסרט (ושכמובן חייבים לרוץ ולראות). רק אבקש להפנות את תשומת הלב לסצינה האחרונה של הסרט שמסכמת נפלא את כולו. הסופר הצרפתי הגדול אנדרה ז'יד הצהיר פעם: "משפחה, אני שונא אותך!" הסרט "שבעה", כמו כל מרוקאי, יגיד לך: שנאה כזאת זה שיא האהבה, כפרה, שיא האהבה! ומעבר לכל המילים, איך אני יודעת שהסרט עשה את העבודה? מיד לאחר הסרט הרגשתי צורך עמוק להתקשר לכל אחד מבני משפחתי ולהגיד לו כמה אני אוהבת אותו. אז הנה לכם, חבר'ה, רוצו מיד לסרט. תודה אישית שלי למפיקים פנינה ומשה אדרי הנפלאים, שמחברים אותו כל פעם מחדש לשורשים שלי. שלכם. רות שטרית
רות שטרית יועצת תקשורת ופרסומאית מנכ"ל ובעלים של SMG פועלת בתחום ייעוץ תקשורתי ופרסום מזה 25 שנה. מתמחה בדוברות, יחסי ציבור, פרסום, השקת מותג החדרתו ותחזוקו , הפקת אירועים ובניית תדמית לגופים כלכליים, פרויקטים מסחריים מייצגת משקיעים זרים מחו"ל בישראל ומלווה את פעילותם בישראל.
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב