הרוצחת עם עיני הזכוכית.
אין הרבה אנשים שהביטו בעיניו של יותר מרוצח אחד ממרחק של סנטימטרים ספורים, ונשארו בינינו כדי לספר על החוויה הזאת, ויש עוד פחות שעשו זאת מיוזמתם, ואף טרחו והזמינו את הרוצחת האישית שלהם, לכוס קפה על חשבונם.
וכדי לצמצם עוד יותר את הרשימה האקסקלוסיבית הזאת של רוצחות, שלא מסתובבות באלפיהן ברחובותינו, אסגיר לכם עוד פרט ייחודי בעניין הזה, שלרוצחת הזאת שלי, הייתה עין אחד מזכוכית, ושהיא גם בלי הצרה הזאת, לא הייתה כפילתה של ניקול קידמן.
אולם למרות התדמית המפלצתית שהיא טיפחה לעצמה, ולמרות מידותיה, שהיו גדולות משלי, (ואני איני ננס, יעידו על כך כל מכרי, רשימה די מצומצמת, שרק הולכת ומצטמצמת, וזה עניין של כרונולוגיה וגם טיפלה של אנטיפתיה), הרי שהאירוע, או הבילוי הזה שלי איתה, התנהל באווירה נינוחה למדי, עד כמה שאפשר להגיע לנינוחות בבית הקפה שהיה לצידה של תחנת הדלק בכניסה לנתב"ג, זה שמעליו חולפים המטוסים הנוחתים בגובה של מקסימום 30 מטרים, ותאמינו לי שבגובה הזה הם מפחידים למדי, וגם מפיקים לא מעט רעש.
לכן, הבחירה במקום הזה שלי, הייה בסופו של דבר טעות טקטית, ואולי בזכותה, למרות כל המניפולציות שלי, הרוצחת בעלת עין הזכוכית, סירבה להלשין על שותפיה.
החמור.
תדמיתה הקשוחה של הרוצחת הזאת שלי, וחברה ושותפה לרצח, לא היו במיוחד סימפטיים, שכן פרטי הרצח הזה, וכמה שקדמו לו, לרבות ניסוי כלים שהם ביצעו בחמור לגמרי חף מפשע, או קשר כלשהוא לעולם הפשע, למעט העובדה המאוד מצערת מבחינתו, שהגורל הגריל עבורו שכונת מגורים קצת בעייתית, שגרו בה הרוצחת הזאת שלי, ושותפיה, לכן, ורק מן הבחינה הלוגיסטית של נגישותו הקלה יחסית, יצא לו לטעום מן הרעל שנרקח עבור הקורבן האמיתי, שלא היה אלא מנהל של אחד מבתי הכלא הגדולים בארץ.
מאחר וידיעותיהם של הרוצחת הזאת שלי, ושל כל שותפיה, בכימיה, וספציפית יותר בפרמקולוגיה, שאפו לאפס, הרי גורלו של החמור האומלל הזה היה ממש בלתי סימפטי, והוא מת בייסורים קשים, שכן הסתבר שהרעל שרקחו עבורו, לא ממש הספיק כדי להעביר אותו לעולם שכולו טוב, והוא נזקק לכמה לבנים וסלעים בראש, כדי לנפוח את נשמתו, ולא לפני, לפי תיאור אחד העדים, הוא נער והתפתל בכאבים רבים, וגילה, הכל לפי סיפורה, סימנים קשים של מצוקה, שלא ממש שינו את יחסם של החברים של הרוצחת שלי ושלה עצמה, ובסופו של דבר, הרגו אותו בסקילה, כפי שכבר הזכרתי מקודם. אבל יאמר לזכותו של החמור המסכן הזה, שבעקבות מותו הבלתי נעים כאמור, וויתרו הרוצחת וחבורתה על הרעל, ומנהל הכלא זכה במקום זה למוות הרבה יותר מהיר, שהגיע אליו על הבוקר, סמוך לביתו, מקנה של הנשק הכי פושטי שיש, הלא הוא העוזי.
מאחר ואיני בטוח אם מישהו טרח להזכיר את נקודת הזכות הזאת של החמור בפני השוער של גן העדן, שכן סביר שחמורים נשארים חמורים לנצח,(וגם הוא לא היה יכול לדעת על הטיעון הזה לטובתו, שכן הוא מת עוד קודם), הרי אנוכי, שנמצא בסוג של סגירת חשבון עם עברי, מרגיש צורך עז להזכיר זאת בפני האחראים למעלה, שלפחות כעת יזכה החמור האומלל הזה, בכמה נקודות זכות, דבר שלא ממש קרה לו בעודו בחיים, עקב נפילתו על בעלים בלתי הולם, ושכונה עוד פחות הולמת.
הרצח השני.
אבל למרות הנסיבות ובעלי התפקידים ששימשו באירוע הזה משני צידיו של המתרס, שהם נציגי אכיפת החוק מחד ונציגי הפשע מאידך, הסיפור הזה אינו שחור ולבן לגמרי.
כי למותו של מנהל הכלא הזה קדמה מסכת שלמה של מעשים מאוד בלתי הולמים, שכוללים התעללות קשה בנתיניו בכלא, על רקע מיני בעיקר, אשר הוסתרו מעיני הציבור, משום שאין זה מקובל להטיל דופי במתים, בעיקר אם היו מנהלי כלא, ומתו כביכול, במהלך תפקידם או בגללו.
כך ישבתי, אני והרוצחת עם עין הזכוכית, בבית הקפה ליד תחנת הדלק בכניסה לנתב"ג, ושוחחנו, כאשר אני, הקצת פזיז והבלתי אחראי, כי כך התנהלתי בעת זו, הסרתי את האזיקים מידיה, משום שפרט לנסיבות מאוד ספציפיות, זה כלל ידוע למדי, שאזיקים אינם מטיבים עם אינטימיות וגם לא תורמים במיוחד לרומנטיקה.
ולפני שאכנס לפרטי הפגישה, ולסיפורו של הרצח, אגיד לכם מילה על מה שיש ואין שם, בתוך המבט, והעיניים שמשלחות אותו, של הרוצח.
ראשית, מה שאין שם בביטחון גמור זה מה שאנחנו קוראים, "רצח בעיניים", כי כמו שלמדתי במהלך השנים שבהם פגשתי אלימות מכיוונים שונים, כולל כזאת שנובעת ממני, אם אתה רואה את ה"רצח בעיניים", אתה יכול לנשום לרווחה, רצח לא יהיה שם.
וכך היו גם עיניה, ומבטה של הרוצחת שלי, למרות מגבלה גדולה שכבר הזכרתי, העין הימנית שלה עשויה זכוכית, כלומר בכל מקרה, אנחנו מדברים על חצי מבט, אבל מסתבר, שלפחות במקרה שלה, היה בו די כדי ללמוד על כמה מאפיינים אוניברסאליים שיש להם לרוצחים במבט שלהם בעיניים.
אז אחרי שקבעתי מה אין שם, אנסה להגיד לכם מה יש.
יש שם, כלום, כלומר אין שם שום דבר שאתה, או אני במקרה הזה, יכול להיאחז בו. זה מבט שעובר אותך, לא חודר, פשוט ממשיך הלאה, מסוג המבטים של: "אני לא סופר אותך". כלומר, אמנם אתה רואה שהיא רואה אותך, והיא אפילו מדברת איתך, אבל היא לחלוטין לא סופרת אותך, וברור לך די בהתחלה של האינטראקציה ביניכם, שהיא אינה רואה בך ישות שיש לשדר לכיוונה קשב, אמפטיה, סימפטיה, פחד, בקיצור כלום, או כפי שאמרתי קודם, היא פשוט לא סופרת אותך, למרות שלגופו של עניין, היא מבינה היטב, שאני בסיטואציה הזאת אוחז בגורלה הרבה יותר מאשר היא בשלי, אבל היא גם מבינה, שזו בעצם סיטואציה, שבה רק אני, בגדול, יכול להרוויח ממנה.
כך ישבנו, אני והרוצחת, בחצר בית הקפה שבתחנת הדלק בכניסה המזרחית למתחם נתב"ג.
מאחר ועברו לא מעט שנים למין האירוע הזה, עד כדי שהרוצחת הזאת שלי, הספיקה לרצות מאסר עולם, ולשוב להיות אזרחית כמוני וכמוכם, ונדמה לי שאפילו השתקמה, ולמרות או בניגוד לכל הסיכויים, ובנתה לה חיים שהם חיים נטולי חמורים, ורוצחים ואו אפילו שוטרים כמוני, אני נפרד ממנה לשלום, ופונה לעניין האמיתי, שלשמו התכנסנו, וזה כאמור הרצח של "הגברת השמנה", שמיוחס כל כולו לקונספט שדנתי בו ממש בקיצור בפוסט הקודם שלי, והוא נוגע, איך לא, לנפלאותיו של העולם ה"פוסט מודרני", כי בעיני, הרצח הזה של "הגברת השמנה", או המדיום המופלא הזה ששמו "עולם האופרה", אשר נרצח בדם קר וכלאחר יד, על ידי התרבות הפוסט מודרנית, אינו נופל באכזריותו, מן הרצח שביצעה הרוצחת הזאת שלי בחמור ואולי אפילו במנהל הכלא, למרות שבמקרה של השני, אי אפשר לאמר, שהקרבן היה תמים לגמרי.
על כך אני בא איתו בחשבון, עם התרבות הפוסט מודרנית, אשר במעשה הבלתי ראוי הזה, הוא הסב לי באופן אישי נזק הרבה יותר גדול, מאשר הרוצחת הזאת שלי, שבעצם סייעה לקצר את חייו של מאן דהו, שלגמרי לא בטוח אם היה ראוי לחיים ארוכים יותר.
הרצח השלישי
המפגש הראשון שלי עם האופרה היה בגיל שבע בערך, כאשר לאימי עליה השלום, לא היה בייבי סיטר עבורי, ונטלה אותי יחד עמה לבית האופרה בבודפסט, העיר שבה התגוררנו בעת זו.
בודפסט החצויה שלא על ידי גדרות, אלה חוצה אותה הנהר הגדול באירופה, והוא בדיוק אותו נהר ששימש פחות מעשר שנים קודם לכן, את פלוגות הסער של המפלגה הפשיסטית ההונגרית, כדי להשליך לתוכו את החברים של הורי, ועוד כמה עשרות אלפי יהודים, לאחר שהועמדו בשורות על הגדה, ונורו , אך לא לפני שאולצו לחלוץ את נעליהם, וכל זאת רק משום, שהם, אנשי מפלגת החץ המופלאה הזאת, העריכו, שהיהודים אינם ראויים לחיות עוד, רק בגלל יהדותם. הטיעון מזכיר קצת, ברציו וגם קצת בהיבט ההומאני שבו, את הטיעון של הרוצחת שלי, שבחרה בחמור, כי הוא גר בשכנות, והיה נגיש יותר מחמורים אחרים. (ואולי אפשר גם, שמחסור בנעליים הוא היה המניע, אחרת קצת קשה להסביר כיצד מסוגלים בני אדם כמוני וכמוכם, להורות על חילוץ נעלי זולתם, כמה שניות לפני שירו בהם, על הגדה של נהר הדנובה הקפוא, שבימים רגילים יותר, משמש זוגות אוהבים, וסתם תיירים שמתמוגגים מן הנוף העירוני שמתגלה משם, ואשר נבנה על ידי אבותיהם של הרוצחים האלה, בחן ובכישרון ארכיטקטוני, שהפכו את עירם, לאחת מן היפות בערי אירופה.
אבל בעצם מי צריך סיבה, שכן אנשי מפלגת החץ היו כאמור מאוד אנטישמיים, כך גם חלק גדול מן ההונגרים, ואנטישמים נוהגים כך מידי כמה זמן, ובכל פעם שהם עושים זאת, הם מצליחים להפתיע אותנו היהודים, שהמעלה הגדולה ביותר שלנו, היא הנטייה והיכולת, לשכוח ולמחול לכל האנטישמים, את המעשים שהם עשו ויעשו, לנו.
...
אחרי שהפלגתי במחוזות האסוציה, לאותן תמונות שרודפות אותי בכל פעם שאני עובר בקרבת הדנובה, נחזור לזכרון הרבה יותר נעים, של הביקור הראשון שלי באופרה.
אני זוכר את ההלם שליווה את הכניסה לאולם, לא זכור לי אימתי לפני זה ראיתי כל כך הרבה אנשים מתקבצים יחדיו, (עד תקופה קצרה לפני האירוע הזה, חיינו בכפר בפרובינציה), כאשר כולם לבושים במיטב מחלצותיהם, שכן בשנות החמישים בבודפסט שבהונגריה הקומוניסטית, אנשים נהגו כבוד באופרות והצגות תיאטרון, כפי שנהגו אנשים ביבשת הזאת, בכל התקופה העליזה הזאת, שקוראים לה, "המודרנית", עד שהיא נושלה ממעמדה הרם כתרבות הדומיננטית, והודבקה לה קידומת, "פוסט", ובעקבות כך, גם הושלכו כמה ממרכיביה לפח האשפה של ההיסטוריה, בינם המדיום האופראי, ועל כך, כזכור, אני רוצה לדון אתכם היום.
אבל לפני שנצלול מעשה הרקול פוארו, לנבכי תעלומת הרצח המזעזע הזה, כמה מילים על IL TROVATORE, כי זו האופרה שזכיתי לצפות בה בעת שהייתי בן 7, ובזכותה של הבייבי סיטר שהבריזה.
" Di due figli vivea padre beato ", שר פרנדו, סרן, וראש המשמר של הנסיך דה לונה, בשיר שמספר על בניו של הנסיך, שהופרדו בעת שאחד מהם נחטף בעודו תינוק, על ידי הצוענייה AZUCENA, כנקמה על רצח האמא שלה. המקהלה של הצוענים שחותמת את הסצנה הראשונה של האופרה, התחילה את סיפור האהבה שלי למדיום הזה, שרק הלך והתעצם עם השנים, ובשלבים מסוימות של חיי, בעיקר בקיבוץ, זה גם קצת סיבך אותי, וכפי שהזכרתי פעמים רבות מקודם, הפך בינתיים, אולי כנקמה אישית שלי, לפרבר של יפיע.
האהבה הזאת שלי לאופרה, גרמה לכמה אנשים שם, שלא חלקו איתי את האהבה למדיום, להוסיף ולשנוא אותי יותר ממה שהיו רגילים לשנוא ביום יום.
העניין הזה של השנאה, מקורו באי הבנה בעיקר, שכן בעוד אני מנסה לשתף כמה שיותר חברים בחוויות האופרה באמצעות כפתור הווליום, הם, הסתבר ממש לא אהבו את זה, ופרשו את אהבתי ואת ה - SHARING, שלי, כהפגנה כלשהיא נגד תשתיות הקיבוץ, שבעת זאת היו עדיין חיי שיתוף וצניעות, בעיקר מוחצנת, ללא הנאות מיותרות, בקיצור, חיים שאינם כוללים הקשבה בווליום גבוה לאופרות של וורדי.
...
האופרה נמשכה לה אל תוך ארבע מערכותיה, ונפל עלי עצב גדול, כאשר ראיתי את הגברת השמנה, ובעת זו היא הייתה עדיין שמנה, ששרה את התפקיד של הכוסית LEONORA, מתייפחת בקול הסופרן שלה, לשמע הבשורות על הריגתו של MANRICO, אהובה, או ה - IL TROVATORE, (זמר נודד בימי הביניים), וגם קצין במשמר של הנסיך URGEL, אויבו של DE LUNE.
מבולבלים, אל תהיו, כי העניין באופרות מאוד פשוט, יש כמה טובים שהם תמיד סובלים וחלקם אף מתים בייסורים קשים, יש רעים, שהורגים את הטובים, כדי לזכות בכוסיות שלהם, אבל זה לא תמיד מצליח, כפי שלמד על בשרו SCARPIA , הרשע, שרצה לזכות בחסדיה של TOSCA, והיא שהייתה מאוהבת דווקא ב - MARIO CAVARADOSSI, הצייר, סירבה לתת לו ואף דקרה אותו למוות, רק כדי למצוא את אהובה מת בזרועותיה ולמצוא את מותה גם כן, למרגלות בית הכלא ברומא.
כמו בטוסקה, כך ב"איל טרובטורה", הנסיך דה לונה יגלה באיחור קל, שאהובה של אהובתו, האיש שצווה להוציא להורג, הייה אחיו בעצם, וכך מתאחדת משפחתו האומללה בסוף האופרה, כאשר ברקע שירתה של AZUCENA, הצוענייה, שגם שקלה את בנה אהובה, אבל גם הגשימה את צוואתה האכזרית של אמה.
אין שום מדיום אומנותי, שיכול לבטא את הסערה שמתחוללת בתוך נשמתה של ACUZENA, שעקב מחויבותה לאמה המתה, נאלצת להרוג את בנה יחידה, ועם הכאב הזה שנמהל במלודיות המופלאות של וורדי, יורד המסך על היצירה כולה, ומשאיר שם קהל המום, מלא לגמרי בסנטימנטים, ואלה פורצים בדרך כלל בגלים גלים של מחיאות כפיים, שלעולם שחקן תיאטרון רגיל לא יזכה להם, ולא באשמתו, אלה בזכות העדיפות של המדיום האופראי, שבזכות השירה ומהמוזיקה ביחד, מעצים בהרבה את החוויה התיאטרלית, והופך אותה לחוויה אומנותית ייחודית, שאין לה אח ורע ביתר המדיומים.
עוד אני זוכר מן הביקור הראשון שלי באופרה, את ההבדל בהבעות פניהם של האנשים בקהל בעת שהתפנה מן האולם, ואת השקט ששרר שם, בניגוד להמיית הקולות שהיה בעת שנכנס לאולם. פניהם נראו רציניים ואולי אפילו עם קורטוב של עצב.
הביקור הזה באופרה היה למעשה אירוע מכונן בחיי, שכן זו הפעם הראשונה שהרגשתי, שאימי מתייחסת אלי בצורה כלשהי, לפני זה הרגשתי שקוף למדי בעיניה, ואם נוסיף לזה את חותמו של "איל טרובטורה", אפשר לאומר בוודאות, שאם הבייבי סיטר לא הייתה מבריזה באותו יום, אני הייתי קצת, ואולי הרבה, אחרת.
למרות שנשארנו עוד 4 שנים טובות בבירה הונגרית, הביקור באופרה מעולם לא חזר על עצמו, אבל חותמו נשאר, עד עצם היום הזה.
על האופרה:
האופרה הראשונה הוצגה בפירנזה, ב - 1597, הולחנה על ידי JACOPO PERI, (האופרה אבדה עם השנים ), שמה היה DAFNI, ומקורה בסיפורי המטפורות של OVID, הרומי.
המטפורות שמשו כותבים רבים במשך השנים, בינם שקספיר וצ'וסר. ("סיפורי קנטברי" של צ'וסר ו"חלום ליל קיץ" ו - "רומאו ויוליה" של שקספיר, מבוססים על סיפורים שמקורם במטאפורות).
בעזרתם של מלחינים כמו SCHUTZ, בגרמניה, PURCELL, באנגליה ו - LULLY, בצרפת, מהר מאוד התפשט המדיום בכל אירופה, והפך לאחת מאופני הבידור הפופולאריים ביותר במרבית ארצות היבשת.
...
MOZART, האוסטרי, רומם את המדיום לכדי יצירות שמימיות של ממש, ואם יש דיסציפלינה אמנותית שמסוגלת לקרב את הקהל שלו, הכי קרוב לשערי גן העדן, הרי אלה הן יצירותיו של האיש המוכשר הזה, שבאחת מהן, ב - "חליל הקסם", אתה מבלה כשעתיים ב"הי" אמיתי, שגם בעזרת הטוב בספידים של מיטב משפחות הפשע בישראל, לא תגיע אליהן.
ומי שלא מאמין לי, שירכוש את הביצוע (באיכות שידורי HD), של המטרופולין אופרה בניו יורק, בהפקה של Christine C. Bradley שהיא הפקה קלילה ואפילו מצחיקה של האופרה המופלאה הזאת, שהולחנה בצילו של המסתורין של כת הבונים החופשיים, שמוצרט נמנה אל חבריה, ובסצנה האלמותית שבה מלכת הלילה נוזפת בפפגנו על פטפוטיו המיותרים, למרות האיסור שהוטל עליו על ידי שליחיה, אם הוא לא ירגיש בצמרמורת, אז כדאי שיתחיל להרהר פעם נוספת במשמעות של חייו, ומה הוא עושה בעצם אצלנו על הגלובוס.
שירתם של שלושת הילדים שמרחפים על ציפור הנייר הענקית שחולפת מעל הבימה, ומדריכים את פפגנו וטמינו, בדרכם להציל את אהבת חייהם, היא השירה שמלווה את הטובים שבינינו בדרכם לגן העדן, ומוצרט, בהבלחה רגעית של אחד הבודדים שהצליחו להתחמק מן השמירה הצמודה של בעל זבוב, ולעשות ביקור קצרצר בגן העדן ולשוב משם חיים, הביא לנו את המנגינה הזאת, כדי לטעום מן הפרי האסור של הרשע הנקמן הזה אלוהים, שמאז הפשלה של אדם וחוה, נוטר לכולנו, כאילו שיש לי איזה חלק בתחמנות של חווה ורפיסות המוח והעדר עמוד השדרה של אדם, משהו שהיה, גם לפי התנ"ך לפני 6012 שנים, (Ussher chronology ), ואני כלל לא בטוח, שבתור צאצא לגזע הכוזרים, או לפחות לכמה אנסים טטארים, שאנסו את אחת או יותר מן הסבתות שלי במהלך השנים, יש לי קשר כלשהו לגן העדן הזה של היהודים, ולא לנירוונה שמקובלת יותר באזורים מהם באו האנסים האלה, וחבריהם הכוזרים גם כן.
...
צלילי ה - BEL CANTO , (שירה שמימית), למות רק על הניגון של השם שניתן לקונספט, באופרות של רוסיני דוניזטי ובליני, הופכים כל האזנה ליצירותיהם לסוג של זיון ווירטואלי, שבניגוד למרבית הקולגות שלי בגילי, אפילו אפשר לפסוח על בליעת הוויאגרה כדי להגיע לאורגזמה.
Joan Sutherland, באריה של השיגעון ב"לוציה דה למרמור" של דוניזטי, תמיס את לבו של כל מי שייתן לה הזדמנות לעשות זאת, האריה שדורשת מן הזמרת, מיומנויות על אנושיות בהפקת צלילים, חודרת לעצמות, ומעבירה את תחושת טירוף הדעת, יותר טוב מכול דיסציפלינה אמנותית אחרת.
בסרטו הנשכח, אבל מופלא של PAUL COX, האוסטרלי, "איש הפרחים", משמשת האריה הזאת בצלילי הרקע של סצנת התפשטות הכי ארוטית שראיתי בחיי בקולנוע.
יצירותיו של ורדי סייעו לאיטלקים להתנער מן השלטון האוסטרי המאוס במדינתם המפורקת, כדי להפוך לאומה עצמאית ומאוחדת, לאחר הפסקה בת 1600 שנים של מלחמות ושל פילוג לנסיכויות מדינה ושלטון מושחת של הכנסייה הקתולית.
תקופתו של וורדי, היא תור הזהב של "הגברת השמנה", שהופכת בעת זו לצורת הבילוי הכי פופולארית באירופה.
...
התצורה האופראית בתקופה זו היא ה - THE GRAND OPERA, מתאפיינת ב - 4 עד 5, מערכות, מקהלות גדולות והרבה מאוד דמויות שסוחבות על גבן עלילות פתלתלות למדי, יצירות מורכבות שהושאלו לעיתים מתחום התיאטרון, שבליבן דרמות רומנטיות, או טרגדיות עם מסר אידיאולוגי, שיכול להיות פטריוטי אצל וורדי, וגנר ומלחינים רוסיים של אמצע - סוף המאה ה - 19, כמו מוסורגסקי ובודודין, או חברתי, כמו באופרות רבות של פוצ'יני ואפילו ביזה ומסקאגני.
הטרגדיה של ריגולטו, ליצן החצר הכעור והמעוות, שממצא את חייו כיעד לצחוק וללעג של הסובבים אותו, שמנסה לגונן על בתו, אהובתו מדורסנותו של הדוכס, ונענש עונש שאין איש בצלמו של האל, שראוי לו, והוא רציחתה של בתו האהובה, בשר מבשרו, אבל היא תתבוסס בסצנת הסיום, בדמה רק שלה. הסצנה בו ריגולטו פותח את השק שהסתתרה בו, כדי לגונן על אהובה הדוכס, בידיעה וודאית, כי תרצח על ידי Sparafucile, הרוצח השכיר ששכר אביה, כדי לגונן עליה, הוא סצנה קשה לצפייה, הרבה יותר מן הזוועות שהתרגלנו לראות במסגרת האלקטרונית הזאת בסלון, ובקטעים לכאורה קשים, שנמצאים שם לצורך הרייטינג, לעומת כיתוביו הדרמטיים של ויקטור הוגו, שעל סיפרו מבוססת האופרה המופלאה הזאת, שמתרחשת בחצרו של הדוכס ההולל של דוכסות מנטואה.
ואם מישהו רוצה לטעום ממיטב המדיום הזה, וכמה כאב אפשר למזוג לתוך אריה בודדת, אני ממליץ לו לרכוש או להשאיל, את אחד הביצועים של LEO LUCCI, כריגולטו. (עם אנה נטרבקו הכוסית, שיודעת גם לשיר לא רע).
תקופת הגרנד אופרה הייתה גם תקופת הפריחה של זמרות האופרה המובילות, שהיו הסלבס של העת הזאת.
המלחין היהודי פליקס מנדלסון, התאבד ככל הנראה בגלל אהבה נכזבת לסופרן השבדי JENNY LIND, (האופרה היחידה שלו Lorelei,, נכתב עבורה, אך נותרה בלתי גמורה , בשל מותו המוקדם בגיל 38).
במסע הופעות אחד באמריקה של אמצע המאה ה - 19, הרוויחה JENNY LIND, 250000$, במהלך חודשים ספורים, שווי של הרבה מיליונים במונחים של היום, כאשר ההופעות אורגנו והופקו על ידי P.T. BARNUM, אמרגן הקרקסים הנודע.
JENNY LIND שימשה גם כיעד לאהבתו של הנס כריסטיאן אנדרסן, וסיפוריו על ה"ברווזון המכוער", וה"זמיר", נכתבו בהשראתה.
הגרנד אופרה מפגיש שני מדיומים ספקטקולאריים יחד, האופרה והבלט, שיוצרים יחד מדיום שעושרו ועוצמתו הדרמטית עולה על כל דיסציפלינה אומנותית ידועה עד עת זו.
אופרות של בורודין, (PRINCE IGOR), שכוללת את הריקודים הפולובציים, הן השילוב האולטימטיבי של מוזיקה עממית במוזיקה קלאסית, ויוצרים יחד נגינות שמשמשות הרבה מאוד פלגיאטים ידועים וידועים פחות עד ימנו.
המחצית הראשונה של המאה העשרים מתאפיינת באופרות מורכבות ומתוחכמות יותר במבנה המלודי, בשבירה של קונספציות קיימות, (ריכארד שטראוס, וקדם לו וואגנר), ופזילה למוזיקה פופולארית של אופרטות קלילות, אצל אימרה קלמן ופרנץ להר ויוזף שטראוס, שבהם הקהל היה מקבל קבין של צחוקים באתנחתאות קומיות שהיו בהן בשפע, ובחלקן לעגו למעמד האצולה שהיה בעת זו בפרפורי גסיסתו האחרונים, אבל עדיין שימש כמודל לחיקוי והערצה של מעמד הביניים החדש שצמח לו, והוא אצולת הממון, שיורשיהם האלגנטיים פחות, אפילו די ברוטאליים יש לומר, הרסו לנו את החיים בתהליך שלקח כשלושים שנה והחל משנות השמונים של המאה העשרים, ונמשך עד ימינו.
...
באמצע המאה העשרים, בתום מלחמת העולם השנייה, לאחר שנדמו התותחים הרוסיים ברחובות ברלין החרבה, נדם גם קולה של הגברת השמנה, לנצח.
אמנם בבתי האופרה של ערי אירופה ומדינות המערב, המשיכו להתנגן האופרות בפני אולמות מלאים, ויצירות רבות נשלפו אחרי שנים ממדפי הארכיונים של מרתפי הארמונות ששמשו פעם את האצולה שנתנה חסות ליוצרים רבים במדיום הזה, אבל הפסיקו להלחין אופרות כמעט לחלוטין, ואלה שנקראו כך, נקראו כך, אבל בזה פחות או יותר נגמר הדמיון בין היצירות הפופולאריות האלה לבין צליליו ואיכויותיו של הגרנד אופרה, ואפילו הבל קנטו.
אז מי הרג את הגברת השמנה ומדוע?
המחצית השנייה של המאה ה - 20, היא מחצית צינית ומנוכרת בעיני, של אנושות מותשת משתי מלחמות עולם עם עשרות מיליוני קורבנות, על רציחות מסיביות שהן נחלת העולם בראשית דרכו הגלובלית, והאיום הנורא מכל של השמדה טוטלית בעקבות מלחמה גרעינית שהייתה צפויה וממשית למדי במשך עשרות שנים בעקבות המלחמה הקרה שניהלו ברית המועצות ואמריקה על ההגמוניה בעולם, ואולי גם לא מעט פרסטיז'ה.
בעולם החדש שצמח מתוך מלחמת העולם השניה, שבו העם המתורבת ביותר באירופה, השתמש בשומן אדם ליצור סבון לשטיפת ידיים, כאילו על מנת לשטוף את הזוועות שביצעו, צריך את הדבר הכי קרוב למהות החיונית של הקורבנות עצמם, כדי להיפרד משרדיהם שדבקו בידיהם וסרבו להיפרד מעליהם בכל חומרי החיטוי שהיו ידועים מקודם.
בעולם הזה, שבו המוני אנשים התחילו לעשות ילדים באורח אובססיבי כמחאה על מה שעשו מנהיגי אירופה לתושבי ארצם, כדי ליצור בעוד דור את דור ה"בייבי בומרס", שאחד מהם מקליד כעת את האותיות והמילים שאתם קוראים על מסך ה - LCD, שלכם, היה צריך לעשות משהו עם התרבות והאמנות שהיו חלק מן העולם שיצר את המלחמות האלה.
החל חיפוש קדחתני אחרי חומרים חדשים, אמצעים ליצירה, שתהיה שונה מספיק מן הקודמת, שאולי יהיה בכוחה למנוע את הסבב הבא של הזוועות שאיים לעשות אקזיט, באינטנסיביות ובעוצמות, שהעולם למוד הסבל, לא ידע מקודם.
אבל כנראה שיבשו מעיינות החידוש של החברה המודרנית, והקונספט היחיד שהעלו המחפשים בחיפושים שלהם, היא דוקטרינת ההפוך של כל מה שהיה קודם, כלומר אם אין בידינו שום דבר לחדש, אז ניקח את כל מה שעשינו קודם, ונעשה בדיוק את ההפך, או לא נעשה כלום על הדרך הניהיליסטית, אבל נציג אותה בכל זאת, כקונספט.
כך נולדה האמנות הפוסט מודרנית, והענף הכי שרלטני בה, זו הקונספטואלית, שבה הספיק לאמן לקחת חפץ, להגדילו פי 100, ולהציבו מחוץ לקונטקסט, כדי שהמונים יריעו למוצר הסופי, מעשה קצת דומה לאין מלבושיו של המלך העירום, אבל עד היום לא קם הילד, שיגיד לחברים האלה ויורשיהם, שהזין שלהם תלוי מעשה אקסהביציוני מתחת לכרסם, בעוד הם משוכנעים שהוא מוצנע מעיני כולם באמצעות הקונספט.
בתוך העולם הזה שבו הציניות שולטת, לפני התנחלותה של המהפכה הטכנולוגית, שתביא לנו את עולם האינסטנט, התזזיתי, שבו אין זמן לאיש, ובוודאי לו ליצירות שבהן הפואנטה מגיעה אחרי שעתיים וחצי, היצירה המוסיקלית עברה מהפכה ענקית, שאינה דומה למהפכה בשום מדיום אומנותי אחר, ובעיני גם אבדה בדרך.
נגמרו הענקים, כמו שטראוס ומהלר, או סיבליוס, שבנוסף להיותם מנצחים פעילים, שמפעילים ומנהלים תזמורת פילהרמונית, ואחראים ליצירות ענק קונצרטיות, סימפוניות אופראיות ומה לא, ואת מקומם יורשים מלחיני נישה, שקולם נשמע חלוש, ומתנצל, והמוזיקה שלהם, שמנסה לשמור על חוקי המלודיה הידועים כקלאסיים, אינה מצליחה להפיק שום דבר מרשים, ובודאי לא בתחום האופראי.
ומכת המוות תבוא עם השתלטות ה"להיט" על המדיום המוזיקאי, שכן בעולם התזזיתי הזה שאני גדלתי לתוכו, אין יותר סבלנות ליצירה שלא נגמרת במירב בחמש שש דקות, שהן רף הקשב, בתרבות בה מצלמת הקולנוע הנייחת, מתחלפת במסרטת ווידאו קופצנית, ועורך היפראקטיבי, שלא מסוגלים יחד לסבול שוט שנמשך יותר משניה וחצי, אין יותר מקום ליצירות בנות שעתיים ויותר, שבהם לוקח יותר משעה להבין מי נגד מי, ומי הטובים בעצם.
יצירות שבהם צריך להפעיל את הדמיון, וצריך קשב וריכוז אבסולוטיים, וצריך גם הרבה מאוד נאיביות, ויכולת להשלים עם סטיות מן התקן, שבו כוכבת על הבמה צריכה להידמות לדמויות האנורקטיות שמהלכות בהליכת גמל על מסלולי תצוגות האופנה בערים הגדולות שלנו, אין יותר מקום ל"גברת השמנה", שמיקומה על פי מיטב הסטייליסטים, שמנהלים את התרבות שאנו זכאים לה, במסגרת הסכמי צרכנות מאוד נוקשים, בהם נקבע מקומו של הפרט, בהתאם לרכישותיו, בתוך עולם שבו הפרסומאים זוכים לפי מאה תשומת לב מאמנים יוצרים, שהן זן נעלם, שמתחלף בסלבס, שמתרבים לעומת זה כמו ז'וקים.
בעולם הזה, נדחקה הגברת השמנה, לשולי החברה, ומותר לה לפי קבלני הדיעה, לשבת במירב, ליד מכונת התפירה של מפעל דלתא בדלית אל כרמל.
...
כך כבשו אנשים שטוחים וקצרי מוח, את מקומם של בטהובן ומוצרט, ומספיק בתבניות מלודיות רוטיניות, שמולבשות על הסיפורים הכי פופולאריים שיש, כדי ליצור את התחליף שהכי דומה לאופרה הפוסט מודרנית, כמו עשרות מיצירותיו של Andrew Lloyd Webber, שאינו אלא צבר של כמה שירים לא רעים, שיכולים על נקלה להפוך גם לג'ינגל לפירסומת לבמבה.
בתרבות שיכולה לקדש את הפוסטר של מרלין מונרו משוכפל בצבעים שונים, ולידו פחיות קוקה קולה בגודל של משאית WHITE אמריקאית, זה מירב המורכבות שהקהל מוכן לסבול, ובימים אלה שלנו, שבהם המבחן להצלחה של יצירה הוא לא טעמו של האלפיון המשכיל של האצולה האירופאית, אלא זה של קבוצות המיקוד של אנשי הפרסום והיח"צ.
אז מי רצח את הגברת השמנה בעצם?
את הסכין הראשונה החדיר לגבה הפוסט מודרניזם, אבל את דקירת המוות העניקה לה תרבות הפופ המודרנית, שכן, אין מצב בו מייקל ג'קסון ומוצרט יתקיימו תחת אותה קורת גג שבו מה שקובע הוא הרייטינג.
ולמה הרס ה - פוסט, הוא הכי משמעותי בתחום המוזיקה דווקא?
משום שמלחינים יוצרים בחסד האל.
המלודיות שהם מביאים לנו, שהופכים למכלול יצירתי שלם של צלילים שנמצאים בהרמוניה מושלמת, הם פיסות מגן העדן, שאלוהים ברוב טובו הסכים להעניק לנו, באמצעות יחידי הסגולה האלה.
וגן העדן הוא הסוף האולטימטיבי, שאינו סוף, כי אם התחלה בעצם, ולכן כל ניסיון לבצעה בו את מעשה ה - פוסט, כפי שנעשה בכל הדיסציפלינות האומנותיות האחרות, ולהפכו, לסרסו בשם הקונספט, נראה כמו פרח הלוטוס שתלשו ממנו את כל עלי הכותרת.
ואיך זה מתקשר לרוצחת שלי בעצם?
ובכן, רק אנשים כמו הרוצחת שלי, שיש להם את מבט ה - SEE THROUGH, יכולים לעשות מעשה נפשע כמו הרצח הזה של הגברת השמנה, והם ראויים לעונש הכי קשה שיש, כי הם רצחו את הגברת הזאת שלי, בעצם ואחרי הכל, בשביל בצע כסף.
כי מה שהתחיל כמחאה צינית של אמנים באמצע המאה הקודמת, הפך לכלי הכי דומיננטי בהרס האמנות ותרגומה לרייטינג.
