כמה מחשבות על פעולת ההשעיה במסגרות חינוכיות 

מאילו מקומות מונע איש הצוות בהחלטה לנקוט בהשעיה כאקט חינוכי- משמעתי.
אנסה להעלות מעט מהמניעים המודעים ואלו שממקורות לא מודעים המביאים את איש הצוות לקבל החלטה על השעיה. לעיתים מגיע עונש ההשעיה מתוך תחושה עמוקה של חוסר אונים , תחושה שאזלו כוחותיו הנפשיים של המורה וכלו כל הקיצים אל מול הקשיים ההתנהגותיים והמשמעתיים של התלמיד. המורה חש כי אינו יכול לחשוב על אופנים אחרים שיכולים לחלץ אותו ואת התלמיד מהסיטואציה אליה הגיעו ועל כן ברצונו להרחיק ממנו את הבעיה לכמה ימים על מנת לאפשר לו לאגור כוחות מחדש, ולאוורר את יכולתו לחשוב על הקושי בשנית. רגש אחר עימו נפגש המורה הוא רגש עז של זעם וחימה אל מול התלמיד, וישנה תחושה רגשית פנימית שאין שום יכולת לשאת כעס זה במפגש ממשי עם התלמיד. על כן עונש ההשעיה בא להגן על התלמיד מפני כעסיו של המורה באותה העת עד אשר ישככו הרוחות. במצב אחר מתרחשת התופעה ההפוכה שבה התלמיד מושעה לאחר שהפגין תוקפנות ואלימות גם אל מול דמויות הסמכות ועונש ההשעיה מקורו בתחושת פחד עזה של המורה וחוויה של חוסר מוגנות. על כן הוא חש כי הדרך היחידה להגן על עצמו ולו לרגע היא להרחיק את הגורם המאיים מפניו. חוויה נוספת המתעוררת לעיתים אצל המורה ומביאה לענישה מסוג זה היא חוויה של תבוסה, חולשה והשפלה מצד התלמיד. תחושה של התפוררות הסמכות המורית וצורך לחזקה בהפגנתיות של כוח ולעיתים אף בכוחניות. מעין אמירה סמויה המסתתרת מאחורי פעולת ההשעיה והיא "אני אראה לך מי הבוס פה" צורך זה מתעורר בחוזקה דווקא כשתחושה פנימית זו מתערערת אצל המורה ואז יש צורך לחזקה בפעולה של הפגנת כוח.

מתיאור זה משתמע שאם נוכל לטפל בגורם שיוצר אי נוחות זו או אחרת באופן יצירתי הרי שלא נזדקק לעונש ההשעיה אלא לעיתים נדירות. למשל אילו כלים כמורה יש לי להתמודד עם מצבים של חוסר אונים, או לחלופין אילו כלים יש לי כמורה וכאדם להתמודד עם תחושה של איום פיזי, או לחלופין עם תחושת כעס ודחייה שיש לי כלפי תלמיד- מרחבים אלו שייווצרו בתוך נפשו של המורה יולידו פתרונות יצירתיים חינוכיים מיטיבים יותר.

אילו חוויות מביאות את התלמיד לקבל את עונש ההשעיה
במרב הפעמים התלמיד ער לסיכון הכרוך בהתנהגותו שתביאו לעונש ההשעיה. בכל זאת ממשיך בהתנהגות זו על אף היותה מזיקה והרסנית לו. לכן כדאי לעצור ולנסות להבין מה טומנת בחובה התנהגות זו. בייחוד כאשר מדובר באותו תלמיד המושעה בתדירות גבוהה.
ייתכן שהתלמיד מסתובב רוב הזמן בתחושה שאינו נראה במערכת, שאין מתייחסים אליו ואין חשים כלל את נוכחותו, דרכו היחידה לחוש קיים ולהזכיר למערכת את קיומו הוא דווקא דרך הבאת המורה להשעותו. אז נעדרותו הופכת להיות בולטת ומסומנת. היבט אחר של החוויה הפנימית האנושית של התלמיד שיכולה לקבל ביטוי בעונש ההשעיה היא חוויה של עצמי לא רציף, לא אינטגרטיבי וקוהרנטי , תחושת עצמי קטוע - זאת תתבטא לאו דווקא בהשעיה כי אם לעיתים בהגעה לא רציפה למוסד החינוכי. חוויה פנימית נוספת שיכולה להתעורר היא חוויה של תוקפנות כלפי העצמי ושנאה עצמית עזה שבדינאמיקה בינאישית של יחסים מושלכת על דמות הסמכות ומביאה אותה לחוש שנאה זו ברמות גבוהות מאד. היבט נוסף הוא פשוט חוסר אונים של התלמיד שאין לו שום המשגה או יכולת ורבלית לבטאה ועל כן בהתנהגותו הוא מביא את איש הצוות לחוש בעצמו חוסר אונים זה.

מה כדאי לעשות על מנת לאפשר מרחב ברור יותר של חשיבה כך יחושו גם הצוות, גם התלמיד וגם הוריו כי העונש ניתן מתוך שיקול דעת וחשיבה ולא מתוך אקט אימפולסיבי נקמני.
א. יצירת מבנה הגדרות ברור לילדים, לצוות ולהורים על הסיטואציות בהן תינקט פעולה משמעתית זו כמחיר על התנהגויות בלתי הולמות. מהן מאפייני ההתנהגות שבגינן יושעה התלמיד.
ב. יצירת ועדה מקצועית שתדון במקרים שבהם איש הצוות דורש השעיה וקבלת החלטה הולמת. מטרת ועדה זו היא לעזור לאיש הצוות לחשוב בסיטואציה ולייעץ לו על דרכי פעולה נוספות אפשריות ועל אופן ביצוע העונש במקרה שיוחלט על עונש מסוג זה.
ג. תלמיד שנמצא בסיכון להשעיה חשוב לא לחכות לאירוע הבא אלא לגייס את ההורים ואת צוות היועצות בנסיון להבין מה הקשיים הרגשיים של הילד ומדוע הוא מביא עצמו למצב שדורש עונש זה.
ד. לאקט הענישתי חייב להתלוות פן חינוכי בדמות של עבודה שעל הילד והמורה לעשות גם יחד על מנת לשקם את יחסיהם ולאפשר להם לחזור למסלול תקין. אולי במהלך ימי ההשעיה שיחות גישור, או לחלופין סיכום אישי של כל אחד מהצדדים על פתרונות טובים יותר במצבים מעין אלו וכדומה.
ה. מסגרת זמן שבה ינותחו אירועים שבהם התקבלה החלטת השעיה ולבחון האם היו כלים אחרים, או תנאים שאם היו מתקיימים אופן הענישה היה אחר.

כמעט שלא התייחסתי בדברי למקומם של הורי הילד בתהליך . אך ברור לכולם שיש להם מקום מרכזי באופן שבו נתפס ונחווה העונש אצל התלמיד . מה גם שכאשר מדובר בילדים בגילאים צעירים יותר ההורים חווים לא אחת את העונש כעונש שניתן להם ולא לילדיהם. ההורים חשים בעת עונש ההשעיה כי הם נמצאים בין הפטיש לסדן, אם יצדיקו את בית הספר הרי שאז בתפיסתם יבגדו בילדם, ואם יהיו עם התלמיד הרי שיסירו כל אחריות מהעונש ומהמעשים של התלמיד שהביאו לעונש זה. לכן על הצוות החינוכי לתת דעתו כיצד הוא מגייס את ההורים לשיתוף פעולה מבלי שזו תחווה כבגידה בילד וכעונש כלפיהם אלא להיפך כשילוב כוחות משותף שמטרתו סיוע לילד.