תהיי חזקה. איך עושים את זה? 

קוראים לי יהודית קונפורטי כבר 28 שנה, מאז נישואי. אבל הרבה שנים הייתי יהודית דובין,
למעשה חברי הילדות שלי עדיין זוכרים אותי כדובין. אחי הגדול קיבל את הכינוי דובל'ה על ידי ילדי השכונה בה התגוררנו, ואני קיוותי שאף אחד לא ישתמש באיזו הטייה של השם הזה כמילת לוואי בשבילי. לא התאימה לי הדוביות שיש בשם הזה. תמיד הזדרזתי להוסיף ש:דובין ברוסית זה אלון. עץ אלון, שנשמע הרבה יותר "גזעי", ( טוב, הוא עץ), חזק ונייטרלי.

ולמה כל ההקדמה הזו? כי "חזקה מברזל" - למתמודדים עם שינוי בלתי צפוי בחיים, הספר החדש שנולד זה עתה, מעלה סיפור על עמידת "אלון" שכזו. אבא שלי, שנאלץ להתמודד ולשרוד כמהגר בעל כורחו אמר לי בזמנו במשפט שמהדהד בי עד היום: הבן אדם חזק מברזל! כך הוא היה נוהג לאמר מול חולשה שלי או "נפילה" במטרה לעודד את רוחי ולהניע אותי קדימה. האם האדם צריך להיות "חזק מברזל" כדי להתמודד או שעליו להכיר בחולשותיו כדי להתחזק? אני שואלת נוכח ההכרח שלי להתמודד עם "הנחתות" הגורל.

והאמת היא שהרשתי לעצמי ליפול ולקום; גם לברוח אל מחשבות אנושיות כמו, אולי מאהב יציל אותי מהכאב וגם לבחור בהתנהגות פסיבית ולהתכסות בענן. להיות חלשה וליפול אל מתחת לאדמה וגם להתמקם בצמרת העץ. החוזק, התברר, מגיח מתוך הכרה בחולשה, בשריטה או בפגם. העוצמה מגיעה מתוך ידיעת צניעותי כאדם אל מול התוכנית האלוהית הנעלמה.

הספר שכתבתי חשוף מאוד. הכל בו אמת. ככל שהלך הספר וצבר נפח ועומק ומשמעויות שלא חזיתי במודע, ורק חיכו לי שאנקה מהם את קורי העכביש, התחילה המועקה. ככל שהתעמקתי באמת, והסכמתי ביני וביני לא להתכסות ולהגיד אמת, כך גברה המועקה.
"איך אני מתגברת על המועקה?" שאלתי את אמנון ידידי
"ממשיכים להתעמק באמת. ממשיכים לגעת באמת, עד שריח ורדים ימלא את נחירי אפך הענוג, במקום ריח הביוב." התפייט איתי אמנון, "הרי החומרים המסריחים הללו מפעילים אותך, גם אם הם מוסתרים. אפשר לשנות שמות כדי לא לפגוע באנשים, אבל המסר שלך אמת, לא? זו השתחררות מכיסוי חיצוני וחיים בהלימה של פנים וחוץ. זה הריפוי שלך. "
וככה עשיתי.
הספר כבר לא שלי. לכן קל לי להחשף דרכו ולחשוף בפניך את המחשבות האסורות על אהבת אמת ועל פחד. גייסתי את הסיפור האישי שלי בתקווה לסחוף אותך למסע משל עצמך. מרגע זה כבר אין לי שליטה על התינוק שלי. ברם, אני יודעת בבירור, מתגובות של אנשים שקראו את הספר, שיש בו סוג של הצפנה. כך שכל מי שקורא אותו יכול למצוא את עצמו בין הדפים. זהו ספר אישי מאוד ויחד עם זאת מפלס דרך אל סיפור חייך.
אפילו הציורים בספר "ציירו את עצמם". נוי, בתי ציירה אותם לאורך השנים וכשנברתי בערימות מצאתי בדיוק רב את הפרק המתאים לציור או ההיפך...ידעתי שציוריה יפארו את הספר כבר כשהתיישבתי לכתוב אותו, מתוך ידיעה על מודעת.
זמן רב קראתי לספר שלי "הכפר בוער והסבתא מסתרקת"- משפט שמקורו בפתגם רומני שמאוד שעשע אותי, וגם תאם אופן התמודדות מול "רעם ביום בהיר". רק קצת לפני הוצאתו לאור, קיבלתי ב"תיקשור" - על ידי קבלת מסרים מהעצמי הגבוה שלי, שאמא שלי צריכה להעניק לספר את שמו. למען האמת, חמש שנים עברו מאז כתבתי את הספר ועד שאמי קיבלתה עותק לקריאה. הייתי זקוקה למחילה שלה ולברכה שלה.
"אמא איך לקרוא לו?" שאלתי, דרוכה בציפיה למוצא פיה.
"אבל את חזקה בשמות." היא פרגנה לי.
"טוב, תחשבי רגע." דחקתי.
"האדם יותר חזק מברזל..משהו כזה," היא אמרה.
בינגו. ההתרגשות שאחזה בי לא הותירה מקום לספק. זה השם. חזקה מברזל!