אני מודה. כל מה שקשור לכספים, בורסה, כלכלה ממש לא מעניין אותי. על כל המשבר הזה אני מסתכלת כעל איזה חוויה אנתרופולוגית.
אבל לא מזמן קראתי כתבה שגרמה לי להסתכל על כל המשבר הזה כפריצת דרך בארון, כלמידה מתמשכת שמעלה מודעות על איך אנחנו חיים. על קריאה לבחירה ואחריות.
ראיון עם ראש העיר של ניו יורק מייל בלומברג בגלובס. בראיון מדברים איתו על המשבר הכלכלי בוול סטריט ובעולם כולו.
הוא אומר:
יש פחד ברחבי העולם, משבר אמון, וזו הבעיה המרכזית.אז הולכים למיתון? אני חושב שהמילה הנכונה להתייחס למצב זו הסתגלות. הסתגלות באיזה מובן? במובן של חזרה למצב של צריכה בהתאם ליכולת.
נכון שהכי קל להטיל אשמה על העשירים, הבנקים וכל רודפי הבצע?
אבל אולי אנחנו לא ממש לקחנו אחריות על חיינו?
רצינו להראות טוב, להרגיש טוב, להרגיש שייכים לאלו שיכולים להרשות לעצמם, לשדר את הדבר הנכון.
עזבו את האוטנטיות, אוטנטיות ויזואלית זה מה שבאמת חשוב.
אז גרנו בבית שלא ממש יכולנו לממן. "אז מה יהיה טוב"
קנינו בגדים בלי הכרה. "מה, זה מבצע מה זה משתלם"
אכלו כל יום צהריים בבית קפה . "אין לי זמן להכין אוכל לעבודה. אני אקנה כבר משהו".
ויצאנו לחופשה גדולה שלוש פעמים בשנה. "אני עובד כל כך קשה. לא מגיע לי להתאוורר?"
נכון, אנחנו חיים בעידן של שפע תשוקות ואפשרויות. אבל האם אנחנו לוקחים את האחריות לפעול לטובת מי אנחנו רוצים להיות? לטובת אילו חיים אנו רוצים לעצמנו?
או שאנו מעדיפים באפשרות לשדר לעולם מי שאנחנו רוצים להיות, ומתי שהוא זה יגיע בינתיים נתפלל שהפער לא ייחשף.
אז אולי המשבר הזה היה צריך לקרות?
אולי הוא תיקון של בחירה בפרדיגמה שונה ממה שהאמנו בה עד היום?
פרדיגמה של דרך, למידה, נוכחות, מרתון ולא של הצלחה מהירה, הישגים, ספרינט?
"הבעיה" שמשבר הוא בדרך כלל פתאומי ותיקון נמשך על פני זמן. תהליך של תיקון מצריך חשיפת הבעיות במצב המצוי, העלאת המודעות אליהן, פתיחה של ספקטרום אפשרויות נוספות ובחירה באפשרות אחרת.
בחירה= חופש= שקט אמיתי.
חזרה למצב של צריכה בהתאם ליכולת כפי שאמר בלומברג, זה חזרה לחיבור לאוטנטיות שלנו. זה צמצום הפער בין מי אני, למי אני רוצה להיות. זה בחירה במי אני רוצה להיות ופעולה מתוך מחויבות גדולה לבחור את חיי ולהתפתח לשם דרך למידה והתנסות.
מזמינה את כולנו לקחת אחריות. לבחור את חיינו, לחיות בשקט אמיתי, לאתגר עצמנו, והעיקר ליהנות מהדרך.
