המתבגר הנלחם בהורים - עד כמה לוותר לו, ומדוע חשוב לפעמים להתעקש ''לנצח'' 

תהליך ההיפרדות בין ילדינו לבינינו מתחיל כבר בילדות המוקדמת ומתממש בגיל ההתבגרות. הניסיונות בגיל הרך לצעוק ולבעוט 'אני קיים', ו'אני רוצה' (או 'לא רוצה') ו'אני בעצמי' מתפרצים בגיל ההתבגרות כהר געש. הנער והנערה מחפשים דרך להגדיר את זהותם העצמית באופן נפרד מהוריהם, הם תוחמים את גבולות הטריטוריה שלהם וכמו מכריזים "כזה אני, פה אני חי, ולא אתן לאיש לפגוע בזכויותי".

השחזת הקרניים

הצורך של המתבגר להיות תוקפני כלפי הוריו בא לשרת את הגדרת העצמיות הנפרדת שלו. הוא ישתדל להיות דווקאי במידה בלתי נסבלת, הכל כדי לקומם אותנו, יעשה הכל כדי להיות כל מה שאנחנו לא: אם לנו חשובים לימודים והשכלה הוא יזלזל בהם, אם לנו חשוב הסטאטוס שלנו בחברה הוא יטה דווקא להצטרף לחברים בשוליים, ואם אנו מעריכים אסתטיות ושלווה הוא יתעקש לא לנקות את חדרו, להתלבש כשלומפר ולהסתפר באופו מוזר (לטעמנו). כדי לזעזע אותנו, יקשט הנער את גופו בנזמים ובקעקועים. המלחמה בנו חיונית למתבגר כדי לבנות לעצמו את עולמו החדש והשונה. זוהי אמירתו: "זה אני, ואני אעשה כל מה שבא לי, גם אם זה מאוד שונה מהחלומות שלכם!".

הבלתי נסבלות של הנער והנערה הם בבחינת 'השחזת הקרניים' שלהם. אך כדי שיוכלו להשחיז את קרניהם כנגדנו, עלינו להיות סלעים של ממש. הם זקוקים לסלע חזק שיאפשר להם לחוש את כוחם בניסיונותיהם להתחכך בו. כי אם הסלע לא יהיה שם בשבילם - אז מה שווה להם כל המאמץ ? זה כמו ב'הורדת ידיים': אם היריב מתקפל מיד, אין למנצח שום תחושת כוח והישג.

מפת הגבולות שלנו

האם טובת הילד היא שעלינו להקפיד על כל הכללים, להיאבק ולא להתפשר, במחיר שאיפות העצמאות שלו? או להיפך - לוותר, להרשות לנער לחזור הביתה בכל שעה בלתי סבירה שנראית לנו. האם נאפשר לנער לדבר אלינו באופן פוגע ומעליב? ולא נבדוק היכן ועם מי וכיצד הוא מבלה? כל זאת במחיר אבדן הסמכות שלנו כהורים וערכנו כבני אדם ?

אכן, הבעיה בכלל לא פשוטה. דילמה שמשגעת הורים רבים, המיטלטלים בין האפשרות האחת לשנייה, ומתקשים להחליט מהו הנכון לעשות.

שם המשחק הוא לנווט בין שתי האפשרויות האלה. צריך לזכור, שמבעד ל'כוחו' של הנער המתבגר מבצבץ חוסר בשלות נוגע ללב. הוא זקוק להורים חזקים היודעים לעמוד על שלהם, שיידעו גם להגן עליו מפני גחמותיו. זאת, לצד הצורך שלו, בו בזמן, להפעיל את כוחו ו'לנצח' את הוריו. המתבגר זקוק למאבק, כי אם מוותרים לו מיד, הוא לא יחווה את נצחונו כתהליך חיובי בו ההורים מבינים סוף-סוף את צרכיו ובאים לקראתו, אלא כאישור לכוחו המניפולטיבי. כמו כל דבר שלא 'מזיעים' עבורו, גם כניעה מיידית של ההורים לא תזכה את 'המנצח' בתחושת הישג וצמיחה.

הורים 'המתקפלים' בקלות מחשש להתעמת חזיתית בזעם, בבוז ובתוקפנות של ילדם, גורעים במדה רבה מתחושת המתבגר "שעל ההורים ניתן לסמוך בעת הצורך".

האתגר הגדול הוא דווקא לא להתמוטט ולא להתקפל מול הכעס. בנוסף לזה שכניעתנו אינה גורמת להם להרגיש חזקים ועצמאיים, היא גם מעוררת בהם חרדה שמא ברגע מצוקה אמיתי נתגלה כהורים פחדנים וחסרי חוט שדרה, או שמא הילדים אינם חשובים לנו די, כדי שנתאמץ לשכנע אותם. להתעמת זה גם רגע האמת לחיזוק האמון הבסיסי של ילדינו באהבתנו אותם.

זאת ועוד: כשאנו מתמוטטים מול תוקפנותם, אנו גורמים להם לחוש שהכעס שלהם הוא הרסני, כי 'העולם' אינו מסוגל לעמוד כנגדם, כי אי אפשר לומר להם 'לא' ובכל זאת לקבל ולאהוב אותם כפי שהם, מכלול של טוב ורע. כמבוגרים, הם יפנימו את המסר ש'כעס שווה חורבן', וכל כעס ומאבק שיש להם מקום ותפקיד לגיטימיים בחיים יעוררו בקרבם אשמה ופחד לנפץ מערכת יחסים חשובה.

אז איך מתמודדים?

כמו בכל דבר אחר, גם כאן ההיגיון מכתיב את הדרך. גבולות מוגזמים יגרמו למתבגר לחוש שאין מבינים אותו ושמנסים להשתלט על חייו. גבולות רופפים מידי יגרמו לו לחוש לא די אהוב ומוגן. לכן, לפני שיוצאים לקרב נגד ילדנו המתבגר, נחשוב האם זו מלחמת הכרח. האם יש ביכולתנו להבליג, למשל, בנושא סידור החדר בלי שזה יפגע באושר הסביר שלנו? אם כן, נוכל אולי לקבוע שבחללים המשפחתיים בבית יש לשמור על סדר וניקיון. אם זו לא 'מלחמת-אין ברירה' - וותרו, והילד יחוש ששכנע אתכם בצדקת דרכו. אבל, אל תוותרו בשני מצבים עקרוניים:כאשר הוא מסכן את עצמו פיסית או נפשית לטווח קצר או ארוך, וכאשר הוא פוגע בתחושת השלמות העצמית והערך שלכם. חובתנו להגן עליהם מעצמם, ולהגן על הערך העצמי שלנו, גם למענם.

ולסיום, דבר נוסף: קשה, אבל צריך לקבל את הזכות של ילדנו להיכשל ואפילו להיות 'רע'. לא תמיד נצליח במאבקינו 'להציל' אותו (להכריח אותו ללמוד למען עתידו, למשל ). צריך לדעת מתי לסגת ולקבל גם את האכזבות. כי עדיף, אולי, להפסיד בקרב על הציון במתמטיקה לא להפסיד את הקשר הטוב ביניכם.

לסיכום, נושא הגבולות הוא נושא מורכב ביותר. טוב נעשה אם נזכור שמטרת העל של הצבת הגבולות היא למלא את ילדינו בכוח ובעצמה. לפעמים צריך לסגת ולפעמים צריך להיאבק כדי להשיג מטרה זו.