הכבוד הנו מושג מרכזי ובעל נוכחות רבה בחיינו. חלקו מודע, חלקו שייך לתחום התת מודע, חלקו "אמיתי" וחלקו מזויף.
הכבוד מילא תפקיד מרכזי בתהליכים חברתיים, פוליטיים ומדיניים רבים בהיסטוריה, שיחק במחזות, עלילות ספרים
ודרמות חיים אמיתיות לטוב ולרע (בעיקר לרע) וגם כיום משפיע רבות על כל החלטה ומהלך חיים שאנו ואותם אלה שמשפיעים על חיינו, מבצעים. אם נתעלם כרגע מתחום ה"כבוד לזולת" (אליו נתייחס מאוחר יותר במושג "סובלנות")
ניתן לחלק את המושג "כבוד עצמי" לשניים: כבוד עצמי כפי שהוא נתפס בעיני האדם עצמו (מהותו של ה"אני")
וכבוד עצמי כפי שהוא נתפס בהשתקפות ההתייחסות של החברה הסובבת אותנו. יש הטוענים שחד הם, הרי "כבוד עצמי"
הנו הכבוד ש"אני" נותר ל"עצמי". אולם במציאות מעטים הם האנשים המודעים באופן מלא ל"אני" שלהם ומעטים עוד יותר הם האנשים שאף שלמים עימו. התפיסה העצמית המודעת מושפעת מאוד מהשתקפות ההתייחסות של החברה לפרט.
למשל: מהו יופי? (ובאיזה תרבות/עם/מקום) מהי הצלחה? (נכסים? כוח? אהבה?) מהו "אופי טוב וראוי"? מושגים אלו
המשפיעים מאוד, הן על תפישת ה"מכובדות" בעיני החברה והן על תחושת הערך העצמי של הפרט, אינם ברורים,
משתנים ממקום למקום ומזמן לזמן ובעלי תכונת יחסיות רבה. ישנן שתי תכונות בעייתיות לתפישת הכבוד או הערך
העצמי כפי שהן משתקפות מהחברה הסובבת. הראשונה קשורה כמובן בהגדרת ה"מכובדות" עצמה כפי שהיא שוררת
בחברה בה חי הפרט. במקרה בו "מכובדות" נחשבת לטוב לב, סובלנות ואופי טוב (כפי שגרסו בעת העתיקה הפילוסופים היוונים והמזרחיים) יכול הפרט בקלות יחסית "לרכוש" מידה רבה ממנה בלא נזק לאחרים בחברה, אולם במקרים בהם
ה"מכובדות" נחשבת לצבירת כוח או נכסים למשל, עצם הצבירה עצמה והפגנתה, גורמים במקרים רבים לגרימת נזק וסבל לפרטים אחרים בחברה. התכונה הבעייתית השנייה בהיצמדות לכבוד כפי שהוא משתקף בעיני החברה היא היחסיות והזמניות של כבוד זה. צבירת כוח, נכסים ואף הסתמכות על תכונות (יופי למשל) ויכולות (שכל למשל) הם כולם
גבוהים ביחס לחלק מהפרטים אבל נמוכים בהשוואה לפרטים אחרים בחברה. בדומה לכך פרט שהנו היום יפה, חזק,
ומצליח אינו מבטיח כי יישאר כך גם בעתיד (ולכן נמצא במרוץ מתמיד אחר "דרגת כבוד" שלא ניתנת להשגה)
חיפוש כבוד כפי שהוא נתפס בעיני הציבור עשוי אם כך, להזיק לפרט עצמו, לבריאותו ולאיכות חייהם של הסובבים אותו.
לעומת זאת אותו סוג של "כבוד" שנקרא גם "ערך עצמי" חשוב מאוד וחיובי ביותר לאדם למען שמירה על איזון נפשי
וטיפוח יכולתו להתמודד עם "נדנדת החיים" המלאה עליות וירידות, תהפוכות ונפילות. ערך עצמי נמוך למשל יכול לגרום
לבעיות של חרדות ביצוע, דיכאונות, שיתוק (פסיביות) בגישה אל החיים וככלל, יתר אומללות. ערך עצמי גבוה מדי,
או "אגו מנופח" גורם גם הוא לחיים בלתי מאוזנים אף על פי שלרוב יגרום לאומללות של הסובבים והמושפעים מאדם כזה, הרבה לפני שאופן התנהגותו יחזור אליו כ"בומרנג" (חוסר בידידות ואהבת אמת למשל). לעומת שני מקרים אלו,
בהם ישנה הטעייה עצמית בלתי מודעת (במקרה הראשון לחובה ובמקרה השני לזכות) אדם אשר יצליח "להתבונן פנימה"
ולהכיר באמת במהותו וערכו, יוכל להשתמש בכך למשל לזיהוי מגרעות אופי ויכולת ואז לתקנן, יוכל להיות יותר עמיד
בפני "כישלונות" כפי שהם מוגדרים בעיני החברה ויוכל בעיקר להיות שליו ושלם יותר עם עצמו והחיים.
להגיע לאיזון כזה לא קל, אך אחד הדברים הראשונים שניתן לעשות בקלות יחסית הוא, להתייחס לכל אמירה ומעשה של אחרים באופן ענייני. במקום להשקיע מחשבה ואמוציות כגון "למה הוא אמר/עשה זאת?" "מה הוא חושב עלי?" או
"הוא חושב שהוא יותר טוב ממני" יש לנסות להתייחס לרעיון/מידע או למשמעות המעשה ללא הקונטקסט האישי.
הרווח מכך יהיה של שני הצדדים.
תרגיל לדוגמא: בקריאת מאמר זה, נסו להבין/להסכים/לשלול/לחשוב על התוכן ללא היכרות מוקדמת עם הכותב.
במקום לחשוב "מה כבר הוא יכול ללמד אותי" או "הוא הרי צעיר/טיפש/שטחי/נמהר/מעופף (או כל פחות ממני אחר)"
נסו להתייחס לטכסט כטכסט ותו לא, אפשר להסכים איתו, אפשר לשלול אותו ואפשר להסכים רק עם חלקו,
במידה והוא גורם למישהו לחשוב על התוכן כרעיון בלבד, זוהי הצלחה כפולה (לכותב ולקורא כאחד).
"אם הרגש מניע אתכם, תנו לתבונה לאחוז במושכות" - בנג'מין פרנקלין
"דע עצמך, דע לאן אתה הולך ואז, לך"
בועז בש-מרץ'
בועז בש-מרץ'
