מהי רגרסיה בטיפול? האם חייבת להתרחש רגרסיה כדי להחלים? האם יש לעודד רגרסיה בטיפול? איך היא קשורה לתלות? האם זה טוב? מה סכנותיה? על כך ועוד ברשימה הבאה..
"רגרסיה" משמעה נסיגה לשלב קדום יותר בהתארגנות הנפש. למשל, ילד שכבר נגמל מחיתולים חוזר להרטיב לאחר שנולד לו אח. או אשה בוגרת, שמרגישה במקום עבודה חדש כילדה קטנה וחסרת אונים. וממקום חיובי: חווייה של התפשטות ממסכות והגנות בתוך יחסי אהבה אינטימיים.
הטיפול הנפשי מגרה צרכים רגשיים ראשוניים, נוגע בכאבים מוקדמים, ומעודד הסרת הגנות נוקשות שנאספו במשך החיים (כמו הכחשה, ניתוק, הדחקה, רציונליזציה, ריצוי, מסכות וכיוב'). יחסי התמיכה, ההכלה וההישענות בטיפול מאפשרים לנפש להשיל את קליפותיה, ולסגת למצב יותר עירום, ראשוני, תלותי-משהו. הדבר דומה למעין "פילינג" נפשי, בו שכבות מוסרות, ונחשף עור רענן אך מאד רגיש ופגיע.
הרגרסיה, אם כן, מתרחשת כתגובה טבעית למצב הטיפולי, ולדעתי אין לעודד אותה או להאיץ בה באמצעים מלאכותיים. יש גישות תיאורטיות שרואות בה הכרח לשם חזרה אל הפצע, הכאב או המשבר הראשוניים לשם תיקון וצמיחה מחודשת, ויש גישות שמאמינות שאפשר לקדם התפתחות מנקודת ההווה, ללא צורך ברגרסיה.
מטפל הדוגל ברגרסיה יהיה יותר אקטיבי בהזמנה להישענות, ויתור על הגנות, התחברות לילד הפנימי ולחוויות מוקדמות וכיוב'. מטפלת שנמנעת מעירור רגרסיה תדגיש יותר היבטים של התמודדות, כוחות, הגנות בריאות, חשיבה רציונלית וכד'. בכל מקרה, קיימת הסכמה שהרגרסיה צריכה להיות מוכלת ולהתרחש בתנאים מיטיבים, על מנת שהיא תוכל להוות מצע להתפתחות.
הרגרסיה מאפשרת לתכנים, לרגשות ולזכרונות מוקדמים לצוף ולעלות, וכן ליחסים משמעותיים מוקדמים להשתחזר בחדר הטיפול. אחריות גדולה מוטלת על כתפי המטפל להאזין לתכנים כחוויות סובייקטיביות, לא להרתע מהם ולא לחרוץ דין אם מדובר ב"אמת" או ב"שקר". כמו כן לספק את התלות שנוצרה, אך תמיד לעודד ולטפח פוטנציאל לעצמאות וניפרדות שיגיעו בזמנם.
רגרסיה טובה ומוכלת מאפשרת לאחות בין חלקי נפש שעברו פיצול בילדות המוקדמת (למשל, רגש ושכל, טוב ורע, פנים לחוץ), להתחבר לילד הפנימי על היצירתיות והאינטואיציה הטמונות בו, לפגוש זכרונות מוקדמים קשים ממקום יותר בטוח, ולפתח את החלקים הבוגרים של האישיות בצורה מאוזנת, גמישה ו"נושמת" יותר. אפשר לדמות אותה ל"ירידה לצורך עלייה".
המשפט שכתבתי בכותרת ההודעה: it's never to late to have a happy childhood" צוטט ע"י מטופל שלי (הוא ראה אותו כתוב על דלת השירותים במחנה צבאי), כדי לתאר את החווייה הרגרסיבית הטובה שהוא הרגיש בטיפול.
רגרסיה שאינה מוכלת היטב בטיפול עלולה לתת חווייה של התפרקות, תלות נואשת במטפל, חרדה גדולה ועליית דחפים. אם זו התחושה, חשוב לדבר על כך בטיפול, ולמצוא דרכים לאסוף את החוויות בצורה טובה הן בתוך הפגישה והן בין הפגישות.
"רגרסיה" משמעה נסיגה לשלב קדום יותר בהתארגנות הנפש. למשל, ילד שכבר נגמל מחיתולים חוזר להרטיב לאחר שנולד לו אח. או אשה בוגרת, שמרגישה במקום עבודה חדש כילדה קטנה וחסרת אונים. וממקום חיובי: חווייה של התפשטות ממסכות והגנות בתוך יחסי אהבה אינטימיים.
הטיפול הנפשי מגרה צרכים רגשיים ראשוניים, נוגע בכאבים מוקדמים, ומעודד הסרת הגנות נוקשות שנאספו במשך החיים (כמו הכחשה, ניתוק, הדחקה, רציונליזציה, ריצוי, מסכות וכיוב'). יחסי התמיכה, ההכלה וההישענות בטיפול מאפשרים לנפש להשיל את קליפותיה, ולסגת למצב יותר עירום, ראשוני, תלותי-משהו. הדבר דומה למעין "פילינג" נפשי, בו שכבות מוסרות, ונחשף עור רענן אך מאד רגיש ופגיע.
הרגרסיה, אם כן, מתרחשת כתגובה טבעית למצב הטיפולי, ולדעתי אין לעודד אותה או להאיץ בה באמצעים מלאכותיים. יש גישות תיאורטיות שרואות בה הכרח לשם חזרה אל הפצע, הכאב או המשבר הראשוניים לשם תיקון וצמיחה מחודשת, ויש גישות שמאמינות שאפשר לקדם התפתחות מנקודת ההווה, ללא צורך ברגרסיה.
מטפל הדוגל ברגרסיה יהיה יותר אקטיבי בהזמנה להישענות, ויתור על הגנות, התחברות לילד הפנימי ולחוויות מוקדמות וכיוב'. מטפלת שנמנעת מעירור רגרסיה תדגיש יותר היבטים של התמודדות, כוחות, הגנות בריאות, חשיבה רציונלית וכד'. בכל מקרה, קיימת הסכמה שהרגרסיה צריכה להיות מוכלת ולהתרחש בתנאים מיטיבים, על מנת שהיא תוכל להוות מצע להתפתחות.
הרגרסיה מאפשרת לתכנים, לרגשות ולזכרונות מוקדמים לצוף ולעלות, וכן ליחסים משמעותיים מוקדמים להשתחזר בחדר הטיפול. אחריות גדולה מוטלת על כתפי המטפל להאזין לתכנים כחוויות סובייקטיביות, לא להרתע מהם ולא לחרוץ דין אם מדובר ב"אמת" או ב"שקר". כמו כן לספק את התלות שנוצרה, אך תמיד לעודד ולטפח פוטנציאל לעצמאות וניפרדות שיגיעו בזמנם.
רגרסיה טובה ומוכלת מאפשרת לאחות בין חלקי נפש שעברו פיצול בילדות המוקדמת (למשל, רגש ושכל, טוב ורע, פנים לחוץ), להתחבר לילד הפנימי על היצירתיות והאינטואיציה הטמונות בו, לפגוש זכרונות מוקדמים קשים ממקום יותר בטוח, ולפתח את החלקים הבוגרים של האישיות בצורה מאוזנת, גמישה ו"נושמת" יותר. אפשר לדמות אותה ל"ירידה לצורך עלייה".
המשפט שכתבתי בכותרת ההודעה: it's never to late to have a happy childhood" צוטט ע"י מטופל שלי (הוא ראה אותו כתוב על דלת השירותים במחנה צבאי), כדי לתאר את החווייה הרגרסיבית הטובה שהוא הרגיש בטיפול.
רגרסיה שאינה מוכלת היטב בטיפול עלולה לתת חווייה של התפרקות, תלות נואשת במטפל, חרדה גדולה ועליית דחפים. אם זו התחושה, חשוב לדבר על כך בטיפול, ולמצוא דרכים לאסוף את החוויות בצורה טובה הן בתוך הפגישה והן בין הפגישות.
רוני פרישוף, פסיכולוגית קלינית בכירה ומדריכה. תל אביב. www.hebpsy.net/Roni