נכנסת - הסכמת? 

אחת הטענות השטותיות ביותר ששמעתי במו אוזניי ממטפלים לא מעטים, מתייחסת להיעדר הצורך בהסכמה מדעת מפורשת בכניסה לטיפול נפשי. הסכמה - שעל פי סעיף 14 בחוק זכויות החולה חייבת להינתן על ידי המטופל לפני כל טיפול באחד מהאופנים הבאים; בכתב, בעל פה, או בדרך של התנהגות (וכדאי מאוד לעיין היטב בסעיף 13 לחוק זה ולהיווכח עד מה רב המידע שחייבים למסור לנו המתמודדים, לפני כל טיפול פסיכולוגי).

המטפלים דלעיל טענו, ויש כאלה שעדיין טוענים, שאם אתה נכנס לחדר הטיפול של פסיכולוג, למשל, אתה למעשה נותן בעצם כניסתך לקליניקה שלו את הסכמתך על פי החוק לכך שהוא אכן יטפל בך. וקל וחומר, יטענו הטוענים, אם אתה פותח את פיך ושוטח לפניו את כל מצוקותיך הנגלות והכמוסות בפניו - האם יש התנהגות יותר מסכימה לטיפול מזו?

כי לכאורה, בשפת החוק הנ"ל התנהגות שכזו המכונה "הסכמה מדעת בדרך של התנהגות" ובהתאם היא מהווה הסכמה מדעת לטיפול הנפשי שהמטפל עומד להתחיל בו. כי אחרת יטענו הטוענים ביתר שאת - למה נכנסת לקליניקה הנ"ל ולמה שפכת את כל צרותיך אם לא מתוך כוונה מפורשת לקבל טיפול נפשי?

בואו ונבחן לרגע את הסיטואציה על ידי השוואתה לסיטואציה כמעט זהה: נניח שאותו מטופל בדיוק נכנס, לא לפסיכולוג אלא לאורטופד, ומתלונן בפניו על כאבים עזים וממושכים ברגלו. האם מישהו יבוא כאן ויטען, שלאורטופד יש רשות וסמכות לבצע ניתוח ברגל הכואבת בלי הסכמתו המפורשת, אלא רק על סמך זה שהמסכן נכנס לחדרו והתלונן על כאביו?

ואם נחזור לקליניקה של הפסיכולוג, או של הפסיכיאטר, או של העובד הסוציאלי, או של כל מטפל בתחום בריאות הנפש - אזי תישאל השאלה במלוא עוזה: האם יש מישהו, מלבד אותם אנשי מקצוע שהזכרתי בשורות הראשונות שיטען, שעצם הכניסה לקליניקה מהווה הסכמה בדרך של התנהגות לביצוע טיפולים שכל מי שמבין יודע שהם ניתוח הנפש, שכן הם מבצעים שינויים בלתי הפיכים באלמנטים מסוימים של האישיות?

טענת המטפלים שהבאתי ברישא היא אכן שטות מוחלטת. מי שנוהג על פיה, לא רק שאינו מבין את החוק אלא אף פוגע קשות בזכויות החולה.

מ. ש. ל.

וזה שבמדינה המפוארת שלנו לית דין ולית דיין, ולא אוכפים את החוק, ומתנהגים כסדום ועמורה בשם "הכוונות הטובות" - זה כבר נושא לכתיבה אחרת.