רוב הזמן, בין אם אנחנו מודעים לכך או לא אנחנו דואגים! לעיתים הצלחנו לפתח מנגנוני הדחקה מתוחכמים או נעזרנו בכדורי פלא כמו ציפרלקס או דומיו – שלא נרגיש את ההפחדים והדאגות המטרידות אותנו ונוכל להמשיך לתפקד כמצופה. אבל זה שהצלחנו לאלחש את תחושותינו ולא להרגיש – לא אומר שאין בנו דאגות.
באנגלית למילה דאגה יש שתי מילים worry ו-care . מה שמכרסם בנו זה ה worry, מדיר שינה מעינינו, מפריש חומצות לקיבה שלנו, גורם לתעוקה בחזה, לבחילות, תחושת חוסר אונים, דופק לא מאוזן, מצב רוח רע, קיפאון ומדרדר את בריאותנו הנפשית והפיזית . Care – דורש מאיתנו תשומת לב, קשב (לעצמנו או לאחר), עירנות ויכולת נתינה שנדרשים מאיתנו בבואנו להתמודד מול מצב מסוים. כשאוחזים בדאגה רוב האנרגיה הולכת על worry ומעט מאד, אם בכלל, לcare .
העיקר הראשון של הרייקי – תודעה מרפאה, שמוצע למי שמבקש לקחת אחריות על בריאותו, איכות חייו וצמיחתו – מדבר על "רק להיום הרפה מדאגה". ואם בוחנים לעומק הצעה זאת, מבחינים שטמונה בה ידיעה, שדאגה, טיבעה, שניפגש בה בכל יום לא משנה מה גילנו, אופיינו, השכלתנו ומצבנו המשפחתי, התעסוקתי או הפיננסי – טיבעה של הדאגה היא שעם או בלי משים אנחנו אוחזים בה ומתקשים להרפות ממנה. טבענו הוא שאנו לא יכולים להחליט להפסיק לדאוג מעתה ועד עולם. ועל מנת לאמץ את העצה כציווי פנימי של "רק להיום ארפה מדאגה" דרושה לנו משמעת פנימית, של התבוננות במחשבות וברגשות שלנו ומחויבות אמיתית להיות עקבי בלזהות את הדאגות שלנו, לאמן את תודעתנו כך שנוכל יותר ויותר להתמיר את הדאגה לתשומת לב.
מה הרווחים שיש לנו מלדאוג? ומה קורה כשלא מרפים מדאגות.... דאגות שהולכות לworry- מותירות אותנו , פעמים רבות חסרי אנרגיה ושימחת חיים. פעמים רבות כשמנסים להתחקות אחרי מה הביא אדם לדיכאון – מוצאים שקדמה לזה תקופה אינטנסיבית של דאגות. דאגות שלא מטופלות, נוטות להפוך למחשבות טורדניות שמגיעות לרמה של אובססיה, פחדים וחרדות. דאגות מתישות אותנו ומעוותות את תפיסת המציאות שלנו עד כדי אובדן אמון בעצמנו, תחושה של חוסר אונים, ותחושה שהחיים סוגרים עלינו.
מול תסריט עגום זה, מציע הרייקי – תודעה מרפאה, התבוננות פנימית שעוזרת לנו להבחין בדאגות, בפחדים או בטרדות של אותו יום. תחילה הופכים מודעים לדאגות ואז מפנים פנימה בקשה להרפות רק להיום מאחיזה בהם. תחילה יעלו למודעותנו כל הסיבות ל"למה אי אפשר" – אבל מניסיוני, גם מול דאגות "כבדות", וגם "הדאגנים הרציניים" ביותר מצליחים "רק להיום" להרפות ולו במעט מהאחיזה בדאגה, ולפתוח חריץ ולו הקטנטן ביותר שאולי העניינים יסתדרו איכשהו גם ללא האחיזה שלהם בדאגה. ולמען הסר ספק לא מדובר על לוותר לגמרי על הדאגה או למחוק אותה או להמירה באמירה ש "הכל בסדר" או ש "לא איכפת לנו בכלל" – הבקשה שאנו מפנים לעצמנו היא רק להיום ארפה מדאגה. אימון יום יומי ב"רק להיום ארפה מדאגה" עוזר לנו להתקדם עקב בצד אגודל, לקראת אמון גדול יותר בעצמנו ובכוח הקיום שנמצא איתנו מאז המפגש הגורלי בין הביצית והזרע הנבחר, דרך כל שלבי צמיחתנו עד עצם היום הזה.
פרטים נוספים על איך מתמירים אנרגיות הרסניות של דאגה לאנרגיות של חיוניות, שמחה .
אפשר ללמוד איך - להרשמה לקורס הקרוב
