חוקה לישראל - האם זה אפשרי כיום? 

ערב הכרזת המדינה, ב- 14 במאי 1948, הוקמה מועצת המדינה הזמנית שנועדה לשמש רשות מחוקקת ורשות מבצעת של המדינה החדשה עד שיתקיימו בחירות לאספה המכוננת ותקום מתוכה ממשלה. האסיפה המכוננת שנבחרה, כשמונה חודשים מאוחר יותר, על מנת לכונן חוקה לישראל, לא הצליחה בתפקידה זה והפכה לכנסת הראשונה. ועל כן הוחלט שבשלב ראשון תחוקק הכנסת חוקי יסוד נפרדים, ורק לאחר שתסתיים חקיקתם הם יגובשו לכדי חוקה של מדינת ישראל (דברים מתוך אתר הכנסת). מאז ועד היום חלפו שישים ואחת שנה ועדין אין למדינת ישראל חוקה.

בדומה לחוקה לישראל, שבמשך שנים כה רבות מנסים לכוננה ולא מצליחים, כך גם באשר לשינוי שיטת הממשל והבחירות. אומנם ב- 1992 נעשה נסיון שכזה בעת שהתקבל בכנסת חוק לבחירה ישירה של ראש הממשלה שלאחר מכן ב- 2001 בוטל וחזרנו פחות או יותר לחוק יסוד: הממשלה המקורי משנת 1968. גם כאן וגם כאן הושקעו ומושקעים מאמצים ואנרגיות ציבוריות רבות ואין לדבר תוצאות.

במאמר קודם שפרסמתי באתר החברים של מפלגת קדימה 'יאללה קדימה' הסתייגתי ממאמצים לשינוי שיטת הממשל והבחירות בישראל בעת הזאת, בטענה כי הבעיה בישראל היא יותר תרבותית-חברתית-התנהלותית מאשר מוסדית-הסדרית-חוקתית, ונכון יהיה אם נבסס תחילה, בתהליך חברתי-תרבותי-התנהלותי, מערכת פוליטית הנשענת על שתי מפלגות גדולות חדשות, ועימה תתבסס לה גם תרבות שיח פוליטי-ציבורי-חברתי חדש, ואחר כך נעגן מציאות זו בחקיקה ובהסדרים מתאימים.

אשר לחוקה לישראל נדמה כי ביסוד הקושי המונע מאתנו עד היום לכונן חוקה שכזו ניצבים ארבעה מוקדי בעיות עיקריים. הראשון, נעוץ בשאלת היחסים בין דתיים וחילוניים. השני, קשור למתח בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית בכל האמור ליחס למיעוט הערבי בישראל. השלישי יסודו בשאלת גבולות ישראל. ואילו הרביעי, נוגע גם לשאלת שינוי שיטת הבחירות והממשל בישראל.

השמאל בישראל רואה בזכויות האדם את חזות הכל ולדידו תפקידה העיקרי של החוקה הוא לעגן את קיומן של זכויות אלו ולהגן עליהם. בפי מומחים מקצועיים מתחום זה נשמעת טענה כי בית המשפט העליון בפסיקותיו הרבות - הנשענות על שיטת המשפט הישראלי, על חוקי היסוד הקיימים במדינה, על מגילת העצמאות, על אמנות בין לאומיות שונות להן מחוייבת המדינה, ואף על יסודות המוסר המקראי ומוסר נביאי ישראל - עיצב למעשה הלכה עניפה המתייחסת לקיומן של זכויות אדם בישראל. גם אם לא תמה מלאכה זו, ויש השואפים להרחיק לכת עמה עוד ועוד, הגענו בישראל למצב לא רע גם על פי פרמטרים בין לאומיים ובהשוואה למדינות מתקדמות בעולם.

באשר למתח בין היותנו מדינה דמוקרטית להיותנו מדינה יהודית נראה שגם כאן נוצר איזה סטטוס קוו המאפשר לחיות עמו ביחד, חילונים ודתיים, גם אם מדי פעם צצות ועולות על פני השטח בעיות קשות. מומחים בתחומי הדתות יגידו כי יש צורך להשאיר גם משהו לדורות הבאים בנדון ולא לנסות לפתור בכוח שאלה כה מהותית ויסודית בעצם קיומנו כעם.

גם שאלת המיעוט הערבי בישראל תקבל תוקף חדש בעת שישכון באזור שלום אמיתי בינינו לבין העולם הערבי, במסגרתו יימצא גם פתרון לשאלה הפלסטינאית וגם יקבעו באופן סופי גבולותיה של המדינה.

נדמה כיום כי הצורך הגדול בחוקה לישראל והדחיפות הרבה הכרוכה בו נעוצים יותר מכל בשאלת אופן התנהלותם של חיינו הציבוריים והדמקורטיים בישראל שבחולשתם הרבה מייצרים למדינה הפסדים עצומים. הפגם הראשוני, המשפיע לרעה על אורחותינו הציבוריים, הוא עובדת היותה של הכנסת מייצגת הריבונות הישראלית שאין בילתה: שאין מעליה חוקה הקובעת סייגים, גבולות, ערכים, עקרונות ועיקרים להתנהלותה. ברור מעליו שיש להסדיר בחוקה גם את נושא היחסים בין הרשויות השונות במדינה ודרכי פעולתן, כמו גם עיצובם מחדש של שיטות הבחירות והממשל בישראל.

וכאמור, אי אפשר להציב את העגלה לפני הסוסים וגם אי אפשר להקדים את המאוחר וככך, גם עניין כה חשוב של התנהלות חיינו הציבוריים והדמקורטיים חייב לקבל דחיפה קדימה תחילה דרך שינויים ותמורות תרבותיות-חברתיות-התנהלותיות ורק אחר כך נוכל לעגנו בחקיקה ובהסדרים.

לסיכום: גם אם יש צורך בקיומה של חוקה לישראל נראה בעת הזאת שבלתי ניתן לקבל כיום בכנסת החלטה על אימוצה. למדנו גם, כי עיקר הצורך בחוקה כרוך בדרכי התנהלותם של חיינו הציבוריים והדמקרטיים, שיש לשדרגם באופן דחוף, ושענין זה חייב להפתר, קודם לכל, דרך שינויים ותמורות חברתיות ותרבותיות ורק אחר כך להיעגן בחקיקה ובהסדרים.

הלקח הנלמד: 1. אם אלו הם פני הדברים אז מה הטעם להשקיע מאמצים רבים כל כך, בכנסת וגם בגופים ציבוריים שונים, במאמץ להשית חוקה על ישראל. 2. לפני שניגשים לטיפול מקצועי וטכני בנושאי החוקה יש תחילה לבחון את עצם היתכנותה בכלל בעת הזאת ואת שאלות היסוד הנגזרות מכך. 3. מפלגה צריכה לומר את דברה בנושאים כגון אלה רק ברמת העקרון, ובשום פנים ואופן אל לה להיכנס לפרטי פרטים הדורשים דיון מקצועי-טכני השייך לספרת ניהול המדינה ולא להגיון הפוליטיקה.