שכר המנהלים הבכירים - התפוח הלוהט התורן 

מאמרי זה, שפורסם בעתון 'דה מרקר' בתאריך 21/6/06, נראה היום לאור המשבר הכלכלי העולמי אקטואלי יותר מתמיד. השכר הגבוה באופן חריג ובלתי מתקבל על הדעת ניתן למנהלים הבכירים על ידי בעלי מניות השליטה של החברות בהן עבדו כדי למלא באופן הקיצוני והציני ביותר אחר שאיפותיהם למיקסום רווחים בכל תנאי ובכל מצב: על חשבון בעלי העניין האחרים, על חשבון הסביבה ועל חשבון הקהילה והמדינה. בעולם 'שטוח' על פי העיתונאי והסופר תומס פרידמן בספרו 'העולם הוא שטוח' ועל לפי ג'וזף שטיגליץ בספרו 'לתקן את הגלובליזציה', כשחברות רבות וגדולות פועלות במשך זמן ממושך כל כך נגד האינטרסים של רבים כל כך העסק לא יוכל להמשיך ולעבוד והמערכת כולה תקרוס.

במציאות המורכבת בה אנו חיים, בבואנו להתמודד עם בעיות שונות, יש לעיתים צורך ללכת רחוק כדי להגיע קרוב. הדיון הציבורי בנושא שכר הבכירים במשק התמקד עד היום בעיקר בשאלות כמו: מה תפקיד הדירקטוריון בנדון; אילו שיקולים יש להביא בחשבון כאשר מאשרים חבילת שכר ותגמולים לנושאי המשרה הבכירים; מה הם חוקי המדינה הקיימים הנוגעים לדבר; וגם משהו על ההשלכות החברתיות והציבוריות המשתמעות.

כדי להבין את תופעת השכר והתגמולים הגבוהים במיוחד המוענקים למנהלים הבכירים בסקטור הפרטי ולהתריס כנגדה, יש לבחון ביסודיות את הסביבה העסקית בה אנו פועלים, את התמורות המעצבות אותה, את מהות התאגיד הכלכלי ואת תרבות הניהול. ותמיד טוב להשתמש קצת בהגיון הפשוט ובשכל הישר.

ארי דה-חיס בספרו 'ניהול הארגון כגוף חי' כותב כי הגיע העת שחוקי המדינה יתחילו לשקף את המציאות המתפתחת בעידן החדש. "המתח שנוצר בין המציאות העסקית לבין הפיקציה המשפטית של הבעלות על חברה מזדקר לעיני כל. דיני החברות במדינות מערביות רבות מכריזים על המשקיע, ספק ההון ובעל הנכס, כעל בעל הסמכויות שאין בלתו. חוקים אלה, המעניקים עדיפות עליונה לזכויותיהם של בעלי המניות, מבוססים על הנחה שהמרכיב האנושי הוא רק הרחבה של נכסי ההון".

דה-חיס מבחין כיום בקיומם של שני סוגים של חברות מסחריות. עם הסוג הראשון נמנות חברות המנוהלות למטרה "כלכלית" טהורה: להשיג תוצאות מרביות בעזרת משאבים מזעריים. מטרתה היחידה של החברה היא להפיק עושר עבור קבוצה פנימית קטנה של מנהלים ובעלי מניות באמצעות השגת תשואה גבוהה ביותר בזמן קצר ביותר - מכונה לעשיית מזומנים.

לעומת החברות ה"כלכליות" קיימות חברות מסוג אחר הבנויות לשם הנצחת עצמן כקהילה קיימת ופועלת. החברה עצמה היא בראש ובראשונה קהילה ומטרתה היא אריכות ימים ופיתוח הפוטנציאל שלה. הרווחיות היא רק אמצעי למטרה זו. דה-חיס טוען כי השניות בין רווחים לאריכות ימים היא שניות כוזבת. אין עוד צורך להכריע בין השניים: הצלחתה של החברה ואריכות ימיה שזורות בימינו היטב זו בזו. כיום כאשר הידע תפס את מקום ההון כגורם הייצור הנדיר והמפתח להצלחתה של חברה, מנהלים בחברות ההי-טק והידע יודעים שבמקום לנהל חברות לשם אופטימיזציה של ההון עליהם לנהל חברות ללשם אופטימיזציה של אנשים. ומנקודת ראות זו לבעלי המניות והכסף אין עדיפות על בעלי העניין האחרים של החברה.

כשמדברים כיום על צמיחה, על יצירת מקומות עבודה, על ייצור, על ייצוא ועל העלאת הפריון במשק יש לדעת שחברות המנוהלות באופן המסורתי כמכונות לעשיית מזומנים, דבר המאפיין כיום במיוחד את הסקטור הפיננסי, לא מהם תצא הבשורה. חברות אלה, בדרך התנהלותן ובהתמקדותן בהפקת רווחים מהירים וגדולים לבעלי המניות על חשבון עתיד החברה ומרכיביה האחרים, פוגעות בתהליכי הצמיחה של המשק. המנהלים הנבחרים לנהל חברות אלה, על ידי בעלי המניות, תפקידם היחידי הוא להגשים את האידיאל של מקסום רווחים לבעלי השליטה מקרב בעלי המניות בצורה הטובה והיעילה ביותר, ולצורך משימה זו מוכנים בעלי הכסף לתגמלם בסכומי עתק.

על רקע מציאות זו אי אפשר שלא לכרוך את נושא המנהלים הבכירים ורמת התגמולים הגבוהה כל כך המוענקת להם, עם 'קשר של אליטות' ועם 'אתוס' הנועד לשמר את הפריבילגיות של קבוצה קטנה של אנשים. נכון, לא כל אחד רוצה ויכול להיות מנהל. אך לחשוב שקבוצה קטנה כל כך של אנשים נולדה עם חסד אלוהי מיוחד שכזה, שאחרים לא זכו לו, זה דבר בלתי מתקבל על הדעת בסביבה העסקית החדשה. כמו כן עומד הדבר בסתירה לעקרון כמו 'רבגוניות רוח האדם' ולמשפט העממי על בתי הקברות המלאים באנשים שאין להם תחליף.

אם שוק חופשי זה טוב אז מדוע שוק המנהלים הבכירים איננו שוק חופשי אמיתי, פתוח ותחרותי. בהחלט ניתן לומר שעל כל מנהל בכיר במשק הזוכה לתגמולי עתק אפשר לאתר ולהכשיר בקלות רבה עשרות ומאות מועמדים אחרים לא פחות טובים ובמחיר מתקבל על הדעת. במשק מודרני, תחרותי וגלובלי לא יכול להיות מצב שארגון כלכלי הוא עשייה של איש אחד. בספר 'לנצח נבנו', הבוחן את הסיבות להצלחתן היוצאת דופן של חברות לאורך שנים, נבדק גם הפרמטר של ניהול ונמצא כי חברות מצטיינות מתאפיינות במנהלים שצמחו מלמטה באופן אורגני ונתפסים לכאורה כאפורים. מנהלים כוכבים שהוצנחו לחברות שונות מלמעלה, המלווים בהילה ובכריזמה, ברוב המקרים גרמו לחברות נזקים עצומים.

רעיונות דומים מעלה גם פרופסור ידידיה שטרן בראיון שנערך עמו בעיתון גלובס בחודש מרס 2004. "דיני החברות ממקדים את תשומת הלב בטובת החברה וזה מצוין", הוא אומר, "הבעיה היא שבמציאות, בפסיקה ובתפקוד המערכות, השתרשה הבנה שטובת החברה נגזרת מטובת בעלי המניות וזהה לה ומנהל בישראל יודע שערכו נמדד ברווח למניה. זה המדד." האלטרנטיבה, על פי פרופסור שטרן, היא לחשוב על החברה כחי נושא את עצמו, שאין לו בעלים, שאיש לא עומד מאחוריו, שמסך ההתאגדות שלו מגדיר אותו והוא הבסיס להרמתו. "כשדיני החברות מעדיפים את בעלי המניות", מזהיר פרופסור שטרן, "כל הסיכון מוטל על קהלים אחרים מלבד בעלי המניות. כתוצאה מכך, כל אחד מהקהלים האחרים פועל מתוך 'מקדם היסטריה' מסוים, כי הוא יודע שהוא לא בא בחשבון ביומיום של החברה. כך למשל עובדים זקוקים לארגוני עובדים ולשביתות. וכך למשל אם תאגידים היו מנוהלים מתוך ראייה של ההשלכות של תפקודם על הנושים ולא רק על בעלי המניות, יכול להיות ששערי הרבית במשק היו יורדים". המחקרים מלמדים כי המטאפורה שבעלי השליטה בחברה הם בעלי המניות פוגעת ברווחיות החברות וביעילות תפקודן - מסכם פרופסור שטרן את דבריו. צא ולמד.