השיטה שמנציחה את עצמה: איך הפכה המערכת הפוליטית בישראל לאי של שמרנות ודטרמניזם בלב החברה הישראלית המייצר לה הפסדים עצומים 

השיטה שמנציחה את עצמה:  איך הפכה המערכת הפוליטית לאי של שמרנות ודטרמניזם בלב החברה הישראלית המייצר לה הפסדים עצומים

אמת ראשונה: המפלגות אינן נתפסות כארגונים לכל ענין ודבר הפועלים על פי אמות מידה אלמנטריות של ניהול.

בתמצית חוק המפלגות התשנ"ב ב-1992, המופיע באתר הכנסת, מצויינים שלושה דברים עקריים: האחד, ענינו סייגים לרישום מפלגה הקשורים לנאמנות למדינת ישראל, הסתה לגזענות ופעילות בלתי חוקית; השני, מגדיר, באופן כללי מאוד, את המפלגה כתאגיד ומחייב אותה בקיום מוסד מרכזי (המרכז/המועצה), גוף המופקד על ניהול עניני המפלגה ועל ביצוע החלטותיה (לשכה/מזכירות), מוסד מבקר; והשלישי, איסור על פעילות כלכלית עסקית ומחויבות לניהול ספרי חשבונות.

בעוד חברות וארגונים כלכליים מחוייבים לעמידה בסטנדרטים מאוד מוקפדים של התנהלות - התואמים את הגיון הממשל התאגידי שביסוד חוקי החברות המאוד מפורטים, ובעיקר עונים לדפוסי פעולה וניהול המתחייבים מן הסביבה העסקית התחרותית והגלובלית בה הם פועלים, כולל היות חלק מהם נסחרים בבורסות העולם - המפלגות בישראל מחויבות רק להגדרה מאוד כללית של התאגדות. מאחורי תפיסה תמימה זו עמדה הנחת יסוד האומרת כי אל למחוקק להתערב בנעשה בהתאגדות פוליטית פרטית-וולנטרית. זה לא ענינו. אני בא לטעון כאן, כי המפלגות הן גופים ציבוריים ולא פרטיים, וזאת בתוקף עיסוקן בעניינים ציבוריים הנוגעים לכלל קהל ישראל וההשפעה העצומה שיש להן על המרחב הציבורי כולו במדינה. ככך, זהו כן ענינו של המחוקק ועליו להגדיר באופן מפורט יותר את דרכי התנהלותן של המפלגות בישראל, ולהחיל עליהן את אותה מחשבה הניצבת מאחורי הגיון הממשל התאגידי שביסוד חוקי החברות הקיימים בעולם כולו.

אופן פעולתן של מפלגות בישראל יסודו ב'חטא מטאפיסי'. מה שלא נעשה לא ייטב אתנו אם לא נטפל תחילה בהסרת אותו חטא מחיינו הציבוריים. אנו פועלים בסביבה שאין לה גבולות ברורים. איש אינו יודע היכן נגמרת המפלגה והיכן מתחילה המדינה. לא קיימת אצלנו הפרדה בין ה'גיון המדינה' ל'היגיון הפוליטיקה'. במונחים ארגוניים קשה עד מאוד להגדיר מהי מפלגה בישראל. אין בשום מקום תאור מפורט, מקצועי, עניני ומחייב, להסדרי התאגיד המפלגתי השונים ולדרכי התנהלותו.

התנסינו די במציאות זו של חוסר גבולות והגדרות, ואף שילמנו על כך בהפסדים עצומים לחברה ולמדינה בישראל. שום מערכת גדולה ומורכבת אינה יכולה לאורך זמן להבטיח את איכותה ושרידותה בהתבססה רק על רצון טוב וכוונות טובות. זה לא עובד. הגיעה העת למקצוענות ולעשיית סדר גם בדרכי התנהלותן של המפלגות. אמונה יתרה בוולונטריות מולידה אנרכיה ואינפנטליזציה של מערכותינו הציבוריות והיא העומדת ביסוד חולשת המערכת הפוליטית בישראל.

המציאות מורה על כך שהמפלגה ונבחריה לכנסת, הפוליטיקאים, חד הם. קיימת זהות חד חד ערכית בין חברי הכנסת הנבחרים לבין המפלגות ואין בילתם. ככך, המפלגה אינה יותר מאשר פלטפורמה להרצת מועמדים וחבריה כולם בחזקת חיילים המה במחנות המועמדים השונים ותו לא. מציאות זו מרדדת ומשטיחה את החיים הפוליטיים במדינה עד מאוד. במציאות זו אין  מקום לאנשים אחרים פרט לפוליטיקאים הנבחרים לכנסת - לא ל'מעגל החברים השני' במפלגות, לא ל'מנהיגות מפלגתית ארגונית', לא ל'מימד הלא פורמלי'  וגם לא להתארגנויות שונות של 'אזרחים תומכי המפלגה'.

מנגד, הפוליטיקאים אינם אמורים בהכרח להיות אמונים על יסודות הניהול המקובלים בעולם המודרני, המעצבים את כלל סביבת חיינו. ככך, התערבותם הבלתי מקצועית והבלתי מוגבלת ומרוסנת בחיי המפלגה רב בה הנזק מן התועלת. הם גם אינם אמורים להבין בכל מכל. ממתי פוליטיקאים שנבחרו לכהן בכנסת תפקידם לנהל מפלגות בישראל? היכן הם הגבולות הברורים? מה שלפוליטיקאים לפוליטיקאים ומה שלגורמים אחרים לגורמים אחרים. אני סבור שיש מקום להגדיר את הפוליטיקאים כמי שמייצגים את המפלגה בכנסת ותפקידם העיקרי הוא עבודת הכנסת והממשלה, ואת המפלגה תנהל מנהיגות ארגונית מפלגתית מקצועית  בדיוק כפי שנעשה הדבר בארגונים הכלכליים.

בקדימה, למשל, מוסד המנכ"לות במפלגה כמוסד הוא שם תואר בלבד לתפקיד של  'ניהול מחלקת עבודות ציבורית בשליחות הפוליטיקאים', ובעיקר הבכירים שבקרבה. ולא כך צריך להיות הדבר כמובן. לפליטיקאים נדמה ששליטתם הישירה במפלגה והתיחסותם אליה במובן הצר של 'המפלגה זה אנחנו' מניבה להם יתרונות גדולים, אך למעשה מציאות זו מהווה, כאמור, רדוקציה של   החיים  הפוליטיים  במדינה. היא  פוגעת בהם ובסופו של עניין משניאה את הפוליטיקה והפוליטיקאים על הציבור וכולם יוצאים נפסדים מכך. כל אחד מן הפוליטיקאים הבכירים יכול להיכנס אל המפלגות דרך הפרצות הרבות ולטמון את ידו בקלחת. יש ליצור מרחק של מטחווי זרוע בין הפוליטיקאים הנבחרים לבין המפלגה, ותרומתם למפלגה, השפעתם ומעורבותם בה חייבת להיעשות רק על פי ההסדרים הארגוניים השונים. כל אחד ותפקידו.

אמת שניה: הפוליטיקאים, מבלי משים, מהווים כיום חסם וכשל בפני כל תהליך של  שינוי, התפתחות וצמיחה במערכת הפוליטית בישראל.

בעוד ארגונים כלכליים הם ארגונים לומדים, הבודקים את עצמם אל מול הסביבה העסקית המשתנה בה הם פועלים כל העת - את המתרחש בשוק, בטכנולוגיה, במחקר ובפיתוח, בתפיסות הניהול החדשות, בוחנים את מגמות הפיתוח העסקי האחרונות, ותהליכים עולמיים שונים, הכוללים בתוכם גם שינויים רגולטיביים ופוליטיים במדינות העולם וכו' - הפוליטיקאים בישראל מקבלים את המערכת הפוליטית כפי שהיא. לדידם כך היה מעולם וכך יהיה לתמיד. איש מהם אינו חושב שמוטלת עליו החובה והאחריות להתאים את מערכות חיינו הציבוריים לתנאי המציאות המשתנה. כל שעליו לעשות, כך סבור הפוליטיקאי, 'בצורה הטובה ביותר' ולפעמים גם הצינית והמשוכללת ביותר, הוא את אותו 'עוד מאותו הדבר'.

 במיוחד מזדקרת לעין המציאות בה למושג 'חבות מנהלים', המתייחס לנושאי משרה בכירה בארגונים הכלכליים, אין כל משמעות בפוליטיקה, פרט לכך שקיימת אופציה עתידית להחליפם בשעת הבחירות הקרובות ש'יבואו עלינו לטובה'. במצב ענינים זה אין כל משמעות לערך האחריות אצל הפוליטיקאים. חמורה עוד יותר היא העובדה שהפוליטיקאים אינם קוראים נכון את המצב, אינם מזהים את עוצמת חומרתו, אינם מבינים את גודל אחריותם לו ואינם מתרוממים לגודל העשייה הנדרש.

הפוליטיקאים, למשל, אינם ערים לכך שערך המצע הרעיוני-אדיאלוגי כמעט שפג תוקפו בממשות חיינו העכשוויים. איש מהם לא שם לב למציאות בה למצע הרעיוני כיום אין משקל והוא אינו יותר מאשר תוכנית עבודה ותו לא. הוא אפילו איננו כלול כגורם בתוכנית אסטרטגית מפלגתית כלשהי. כך למשל, הפוליטיקאים הם הם האחראים להנצחת דפוסי החלוקה הישנים למפלגות - הפלגניים, שיבטיים וסקטוריאליים, והבלתי רלוונטיים עוד למציאות חיינו. איש מהם איננו מבחין שתחת פני השטח מתקיימים להם, כבר זה זמן רב, תהליכים המקבצים את מרבית תושבי ישראל תחת שני מעגלי חולקה והזדהות חדשים, המייצגים הלכי רוח מרכזיים בחברה הישראלית שאינם מקבלים ייצוג וביטוי פוליטי כנדרש. שמרנותם זו של הפוליטקאים איננה מאפשרת לבסס בארץ מערכת פוליטית יציבה הנשענת על בסיס של שתי מפלגות גדולות חדשות.

עיסוקם האינטנסיבי, של הפוליטיקאים, בכרוניקה של חיינו ותחושת החשיבות המדומה המתלווה להם ועימה חוסר יכולתם להבדיל ולהפריד, כאמור, בין 'הגיון המדינה' ל'הגיון הפוליטיקה', מונעים מהם מלזהות את מוקדי הבעיות הלאומיות האמיתיות שלנו ומלעסוק בשאלות יסוד. מציאות זו משולה לספירלה מתכנסת הגורמת לתהליכי שקיעה והתנוונות. כמו כן, 'סף המידע המאתגר' של הפוליטיקאים גבוה במיוחד והוא איננו מאפשר להם להיות פתוחים וקשובים לקולות חדשים ולאנשים חדשים שאינם נמנים על רשימת 'ארבע מאות האנשים הנשמעים בארץ'.

אמת שלישית: הפעילות המפלגתית ממוקדת ברובד הנמוך של הארגון המפלגתי.

כך קורה שהפעילות המפלגתית ממוקדת ברובד הנמוך של הארגון המפלגתי - בפעילות השטח השגרתית המוכרת לכולנו ותו לא. במציאות זו אנשי השטח זוכים להערכה וליוקרה רבה וזאת על חשבון  דחייתם של תהליכי חשיבה אלמנטריים ודחיקת האנשים החושבים והמקצוענים בה לפינה. אין שימוש באינטלקט, ובתהליכי עיון והגות, ועיקר הפעילות ותשומת הלב בה מופנים כלפי פנים ומתנקזים אל תוככי המימד הלא תכליתי של הפוליטיקה.

בניהול המודרני לא קיימת כלל ההבחנה הזאת בין חשיבה לביצוע. השניים שזורים זו בזה. אין ביצוע שאינו מעוגן בחשיבה ואין חשיבה שאיננה ניזונה מהיבטי הביצוע השונים. מי שסבור כי ניתן להצליח בלא השקעת תשומות איכותיות של חשיבה, תכנון והערכות טועה ומטעה ובגדול. נדמה שמסתפקים בזאת שסבורים כי השקעת אנרגיה, נחישות, מאמצים והתלהבות הם ערובה להשגת תוצאות ולא עשיית הדבר הנכון, במקום הנכון, ובזמן והאופן הנכונים.

כשהפוליטיקאים מדברים על פוליטיקה אחרת הם לרוב מתכוונים לניקיון כפיים, לרצון טוב ולכוונות טובות ולדברים נוספים מעין אלה. לכל היותר כוונתם שלא יתנהלו מגעים קואליציונים מלוכלכים. איש מהם אינו כורך פוליטיקה אחרת עם רפורמות ארגוניות מרחיקות לכת במערכת הפוליטית. איש מהם אינו מבין ותופס כי כשעובדים במערכות שאינן טובות ובתהליכים שאינם איכותיים היכולת להשיג תוצאות טובות מצטמצמת לאפס. איש מהם איננו מכוון להיבטים ההסדריים וההתנהלותיים של המפלגות בישראל ולחשיבותו של מימד הניהול בתוכן על כל רבדיו.

ניתן כיום לתאר את הפוליטיקה באופן הבא: בקצה העליון שלה מצויים נבחריה לכנסת; במרכזה פעור חלל ריק רב ועצום, מעין חור שחור; בתחתיתה, פעילות שטח עניפה המתאפיינת באינטרסים מקומיים ואישיים, בכוחניות, ולעיתים אף בפעילות על סף הבילתי חוקי והבילתי אתי. כיום עיקר המאמץ המפלגתי מופנה כלפי פנים ומנותב אל תוככי המימד הבלתי תכליתי של הפוליטיקה (כל הפעילות המפלגתית הכרוכה באינטרסים האישיים של חבריה ושאינה קשורה באופן ישיר להשגת מטרותיה), במקום הפניית עיקר המאמץ במפלגה כלפי חוץ - כלפי הציבור הרחב - והתרכזות במימד התכליתי של הפוליטיקה (כל הפעילות העניינית הכרוכה בהשגת מטרותיה).

סיכום

כך הפכה הפוליטיקה בישראל לאי של שמרנות ודטרמניזם בחברה הישראלית המייצר לה הפסדים עצומים. לא חדשנות, לא פרץ, לא יצירתיות, לא תעוזת הרוח ואפילו לא קצת מתבונת השכל הישר. כלום ורק כלום אחד גדול ושממה אין סופית. אין שואלים שאלות, הכל מובן מעליו, מתנהלים כטייס אוטומטי וזה הכל. אלו הם פני הפוליטיקה כיום במדינת ישראל. ללא הופעה של מנהיגות מכוננת אין כל סיכוי וכל תקוה שמשהו ישתנה לטובה בחיינו הציבוריים.

יש רק מקום אחד בישראל בו אנו מוכנים לחשוב ולהתנהג כמטומטמים והוא המערכת הפוליטית בישראל. מן הראוי שענין זה ייבחן גם על ידי האקדמיה, כי יסודותיו עזוקים חזק חזק בחולשת הדור - הוא דור ההמשך של דור הממשיכים אשר יצק לידיהם של האבות המיסדים של המדינה.