'שוב חוזר הניגון' 

בימים אלה, כשלושה חודשים לפני הבחירות הכלליות לכנסת, 'שוב חוזר הניגון'. שוב חוזרים אנו על אותו ריטואל, ולא למדנו דבר. השבט הישראלי, מימין ומשמאל, נאסף אל מדורות הערכים והאידאולוגיות השונות וסבור ששם מצויים הפתרונות האמיתיים לשאלות היסוד של חיינו. ולא היא.

יש לחזור שוב ושוב אל הערכים והאידאולוגיות שהכרנו, ממלמלים לעצמם אנשי השבט. לא דבקנו בהם די. רק נרצה ונשתדל יותר התוצאות הטובות תופענה מיד, אומרים הם לעצמם. וכך מסתיים לו השיר  "שוב חוזר הניגון" (שנכתב ודאי בהשראת שירו המפורסם של נתן אלתרמן "עוד חוזר הניגון"): "כך, אחרי כל השנים, / בחלוף הזמן משתנים השירים / ולכל אדם ישנו שיר, / לפני שייתחלף באחרים". הגיעה אם כן העת לשנות את השיר. הגיעה העת להחליף את הדיסקט שבראש.

את ח"כ חיים אורון ג'ומס פגשתי לראשונה בהיותי נער בן 17 לערך. חיים צעד אז בראש הטור הארוך של הטיול השנתי של תנועת השומר הצעיר  בנגב. גבה קומה, יפה תואר ועם בלורית שחורה ומתנפנפת. לימים מילא חיים את תפקיד יו"ר ההנהגה הראשית של התנועה.

נולדתי וגדלתי בקיבוץ של השומר הצעיר. החינוך שקיבלנו באותם ימים התאפיין בדגש חזק על ערכיות ועל אידאולוגיה. אף כי היה בזה איזה קסם ומשיכה של תנועת נוער, חשתי כבר אז כי לעיתים רבות קיים פער מאוד גדול בין הציפיות והתקוות שבלב לבין המציאות האמיתית בשטח. דרך התחושות הדקות של קצות אצבעותי למדתי כי כוונות טובות ורצון טוב אינם בהכרח ערובה להשגת תוצאות טובות. שנים אחר כך הבנתי כי כוונות טובות ורצון טוב הם דבר חשוב, אך אדם מוסרי נמדד קודם כל ומעל לכול באיכות התוצאות של מעשיו ומחדליו. זו אולי תובנת הילדות החזקה ביותר שלי והיא מלווה ומכוונת אותי עד עצם היום הזה בניסיון להבין מה קורה לנו כאן.

פרופסור גיורא שוהם בספרו הנפלא "מרד, יצירה והתגלות", העוסק בתורת האישיות, ממקד את תשומת ליבנו לשני אבות טיפוסים (ארכיטיפים): הטיפוס ה'טנטלי' והטיפוס ה'סזיפי'. בעוד הראשון מתמודד עם המציאות על דרך הגאולה וההתגלות - ברוממו את עצמו, בין היתר, בשרוכי הנעלים של אידאולוגיות וערכים - הטיפוס הסזיפי מתמודד עם המציאות על דרך היצירה. אילו הם שני הלכי רוח מרכזיים המצויים בכל אחד מאתנו. חלקנו יותר סזיפיים ואחרים יותר טנטליים. ניתן אף לאפיין חברות ודתות על פי אותה חלוקה.

האבות המיסדים של המדינה, ובמיוחד הקבוצה הדומיננטית סביב דוד בן גוריון, ייסדו כאן בארץ ישראל 'חברה פותרת בעיות' (צביה גרינפילד, 'הם מפחדים' / זאב צחור, 'עיצוב הישראליות'), המתמודדת עם המציאות על דרך היצירה. אף כי חלום ענק איתגר אותם, והוא לבנות אחרי אלפיים שנות גלות מדינה לעם היהודי, הם קמו כל בוקר ושאלו את עצמם מה ניתן לעשות טוב יותר כדי שיוכלו להתמודד עם המציאות סביבם: מכלול האתגרים של תהליכי המדינה שבדרך וחיזוק וביצור יסודותיה בשנותיה הראשונות. היה בהם גם משהו מיסודות הרוח והאתוס הליברלי מבלי שידעו זאת.

איכן שהוא עם העלמות האבות המייסדים חלה טרנספוזיציה בחברה הישראלית והפכנו מ'חברה פותרת בעיות' לחברה המרוממת את עצמה בשרוכי הנעלים של אידאולוגיות וערכים משמאל, מימין ומשמיים. וכך, בצוק העיתים, עמוס עוז, דוד גרוסמן, א.ב יהשוע, עוזי ברעם, אברום בורג, יוסי קוצ'יק, גלעד שר ואחרים מתכנסים אל השמאל. ומנגד אחרים מתכנסים בשם ערכים אחרים אל הימין. האנשים כולם הם אנשים טובים ואיכותיים המאמינים בכל מאודם ובכל נפשם בדרך בה הם הולכים. אך לא זו הדרך ולא זה הכיוון.

חיים אורון 'היפה' אחראי לתדלוק מדורת השבט השמאלי ובנימין נתניהו 'המטפלל הלאומי' אחראי לתדלוק מדורת הימין. שניהם, מבלי משים, אינם מבחינים ואינם מודעים לכך שהבעיות האמיתיות של מדינת ישראל מצויים בכלל במקום אחר.

העניין הערכי-אידואולוגי כבר מזמן משני בחשיבותו, וכולנו בעצם קורבן לחולשת הדור במחזור הדורות ההיסטורי (דוד פסיג, 'צופן העתיד'). מה שלא נעשה לא ייצלח לנו אם לא נחליף את הדיסקט המצוי בראשינו ונחזור להיות 'חברה פותרת בעיות', המתמודדת עם המציאות על דרך היצירה. ועל כך ובהרחבה הרביתי לכתוב במאמריי שפורסמו באתר החברים של מפלגת קדימה 'יאללה קדימה' ובעבודתיי על חולשת המערכת הפוליטית בישראל ועל המרכיבים האסטרטגיים של קדימה שהיא כה חסרה אותם.

ואסיים בפיסקה שאני יודע שרבים יחלקו עליה ולא ירדו לסוף דעתי: "זירת האידאולוגיה כבר הוכרעה. זירת האינטרסים נחלשה. נשארה רק זירת ההתנהלות. זהו שם המשחק החדש. נתנהל נכון - נוכל להמשיך ולהבטיח את בטחוננו ורווחתנו ולתת תשובה הולמת גם לשאלות ערכיות, מוסריות ותרבותיות המעסיקות אותנו כבני אדם ויהודים בארץ הזאת".