לא קונדיטור- מנהיג 

נהוג לומר כי מנהיגות היא השפעה על מוטיבציה של אנשים לפעול. אולם במציאות של דמוקרטיה קפיטליסטית צומחים התמריצים מן האדם החוצה למקסום תועלתו האישית ואין למנהיג דבר עם הנעתם של האזרחים לפעולה. יש הטוענים כי יכולתו של אדם לפרק את העם מחרבו ולגרום לו לשלח יונת שלום זו מנהיגות בהתגלמותה. אחרים יטענו כי זמנים ומצבים שונים מעוררים אצל המונהגים צרכים שונים, ולכן, המנהיגים לפי גישת מארקס, הינם תוצר הנסיבות ההיסטוריות ולא יוצריהן. לפיכך, העם הוא זה שרווה מדרך הדם עוד בטרם נופצה השמפניה על ירכתי ספינת השלום. במאמר העוסק במנהיגות מציג איציק גונן שילוב בין פרסונאליות נוסח קרליל השמה דגש על תכונת המנהיג לגישת התהליכים ההיסטוריים. לפי הגישה המצבית, התאמה בין דרישת המצב לבין תכונותיו ויכולותיו של המנהיג היא שתקבע מי ינהיג, מתי ובאיזו מידה של הצלחה.

מדוע אם כן לא צלח אהוד ברק את מבחן ההנהגה? כאמור, ניתן להניח שתכונותיו של יצחק רבין התאימו למצב הרוויה של העם מפעולות התגמול. בפנינו שני רמטכ"לים שהכריזו על אותו החזון אילו תכונות היו לאחד שחסרו לאחר? לב ליבו של המונח מנהיגות היא מתת האל, אותה תכונה נשגבת, מהפנטת המונים. יש המכילים בתוך המנח כריזמה את כל אותו קסם אישי, בטחון עצמי, יצירתיות וחדשנות, אנרגטיות, מחויבות אישית ויכולת הנעה הטבועים באדם. אכן מתת אל, אולי כזו שחסרה לברק. כל כך חסרה לו עד כדי כך שכשל והעיד על עיסתו.

מדינת ישראל הרדופה בתסביך איום קיומי בוחרת גנרלים. אולם, בן גוריון זכור לאומה כמנהיג בעל שיעור קומה ללא ברזלים על הכתפיים, איש מדיניות ההבלגה. לעומתו, זכור אשכול כבעל תדמית שלילית של אדם הססן וגמגמן. זאת על אף, שבמבחן הקלפיות גבר על בן גוריון וזכה בשני מנדטים רצופים מן העם ועל אף השגשוג וההישגים הלאומיים בימי שלטונו. נראה שהזיכרון הישראלי פשוט מעדיף רוח עשייה וההתלהבות של המנהיג ע"פ התהליך הפרלמנטרי המסורבל, עם אישים חלשים, אפורים הפועלים באווירת פשרות.

מהי מנהיגות בהקשר דמוקרטי מודרני? מנהיג בימנו יוכל בהחלט להימדד לפי יכולתו למשוך את ההמון המותש מן המערכה הפוליטית בחזרה אל הקלפיות. לגישתי כמיהה למנהיגות בימנו היא כמיהה לא מודעת לנסיכות מקייווליסטית. למרות הקונצנזוס הקיים בישראל כלפי משטר דמוקרטי ניכרת כמיהה לאישיות חזקה בפוליטיקה- כמיהה לסדר. הסגידה לגיבורי תרבות מוכיחה כי אבדה תקוותינו למוצא של אמת מן המציאות המזרח תיכונית. איננו חפצים בחזון אלא בדמות שלא תרצד על הפלזמה, בנאומים חוצבי להבות שירקיעו דציבלים בסראונד.

בחירות 2008 בישראל מוכיחות שהציבור הישראלי מבשיל לקראת הנסיך. הוא יכול להיות אפנסאי אבל שיהיו לו עיניים כחולות. הוא יכול לאיים בשלילת אזרחות, מקיוואלי אומר שעדיף הפחד מאהבת הנסיך. הוא לא חייב להיות ישר, "במעשיהם של נסיכים אין שום ערכאה שבפניה נוכל לערער- עלינו להסתכל בתוצאה הסופית".