מדוע רבים כל כך מאיתנו חשים לחץ או עקה (Stress) לעיתים תכופות כל כך בחיינו?
יש סוגים שונים ורמות שונות של חרדה. הבסיסית ביותר והקשה ביותר להפגה היא החרדה הקיומית.
לפי סולם סיפוק הצרכים של מאסלו, הצורך והביטחון הקיומי הוא הבסיס לפירמידת הצרכים שלנו.
כאשר לעיתים תכופות או במקרים מסוימים רוב הזמן, ההרגשה היא ש"אין ביטחון קיומי",
הרמות הגבוהות יותר של סיפוק צרכים והנאות נפשיות רוחניות (או במילים אחרות "אושר") -
אינן מתפקדות כראוי והאדם נמצא במצב של אומללות (ברמות שונות)
ניתן לטעון כי "ביטחון קיומי" הנו קל יחסית להשגה בישראל של המאה ה 21 ומבחינה ריאלית זה נכון,
גם מחוסרי העבודה בישראל מקבלים הכנסה מהמדינה שמספיקה לגג מעל ראשם ואוכל לקיומם.
הבעיה היא ש"ביטחון קיומי" הנו מושג נפשי בעיקרו ויכול לכלול בתפישתנו גם כל ירידה ברמת החיים
(כולל אצל מיליונרים, הם אינם פטורים מהבעיה) או אפילו כל שינוי במסלול והרגלי חיים נרכשים.
לא ניתן לנבא את העתיד ובוודאי שלא ניתן "להסדירו" בהתאם לצרכינו ורצונותינו. לגבי העתיד קיימות
לגבינו רק שתי אפשרויות התייחסות: "יהיה בסדר" או "יהיה רע" חלקנו נבצע פעולות יזומות למען שיפור עתידנו וחלקנו, לא נעשה, אבל בכל מקרה לאחר מכן, נוכל להתייחס רק באחת משתי הגישות הללו. מיותר לציין כי גורסי
ה"יהיה בסדר" חיים טוב יותר, מצליחים יותר ונהנים יותר בחייהם. אף על פי שאין סיכוי ש"תמיד יהיה טוב"
החיים הרי, אינם "פלאטו" של התרחשויות קבועות אלא עליות וירידות המורכבות מתקופות ומאורעות
חיוביים ומוצלחים ותקופות ואירועים של כשל. ה"טריק" הוא שימוש בביטחון ובאנרגיות החיוביות, כדי
"לדחוף" את החיים לכיוונים חיוביים וגם להשתמש באותו הביטחון הכללי כדי לעבור תקופות קשות ואירועים
של כישלונות ולהתרומם חזרה. מקור ה"חרדה הקיומית" לדברי מומחים, הנו בתקופה פרהיסטורית קדומה,
בה היה גזע האדם שרוי בסכנות קיומיות אמיתיות (להיטרף למשל) בכדי לשרוד בכל הסכנות התפתח אצלנו
(כמו גם בבע"ח אחרים) מנגנון "ברח או הילחם" שמציף את הגוף בחומרי "דלק" שנותנים לנו אפשרות, להימלטות מהירה או להישאר ולהילחם. מסתבר שכיום, אותו מנגנון עתיק נכנס במקרים רבים לפעילות יתר,
בעיקר עקב מצב נפשי (עקה, Stress) כאשר המוח חושב שאנחנו בסכנה (גם דמיונית) אותם החומרים שנועדו להצילנו ממוות, גורמים לנו כיום נזק נפשי וגופני גדול (כולל לחץ דם גבוה, שבץ והתקפי לב)
במצבים קיצוניים (שהולכים ומתרבים בעשור האחרון) הנזק כל כך גדול שיש לטפל בו מהכיוון הנפשי (פסיכותראפיה) או מהכיוון הגופני (תרופות פסיכיאטריות) או שילוב של השניים.
כיוון אחר של טיפול בבעיות חרדה (קלות עד קיומיות) הוא הכיוון הרוחני. "קליניקות" "מרפאים" ו"הילרים"
רבים מציעים כיום לאדם החרד אפשרויות ושיטות טיפול רבות שאינן "קונבנציונאליות" וחלקם אף עוזרים בהצלחה. כמו כן התפתח בשני העשורים האחרונים כיוון שנקרא "טיפול פילוסופי" או "תראפיה פילוסופית"
(גם בישראל) המציע בנוסף להבנת מקור הבעיה וטיפול בה, גם שינוי "פילוסופיית החיים" של המטופל למניעת בעיות חוזרות בעתיד. מידע נוסף בנושא, מופיע בספריו של לו מרינוף (ארה"ב) ואדיר כהן (ישראל)
איך יודעים אם סובלים ב"חרדה קיומית"? אולי ניתן לעצור רגע, להתבונן על חיינו, ולבדוק שלושה דברים -
האם כאשר עומד להתרחש אירוע בו אנו עתידים ליטול חלק, אנו בד"כ חשים ש"יהיה רע" או "אני אכשל"
או להיפך ("יהיה בסדר")?, האם אנו בהרגשה של שליטה בחיים, או שאנו מרגישים כנוסע באוטובוס של "ספיד"? (בו אין נהג שיודע מתי ואיך הוא יעצור, אם בכלל) והאם דרישות החיים נראות לנו כקירות העומדים לסגור עלינו (כמו בסרט "מלחמת הכוכבים") או יותר כמרחב פתוח ולא מוגדר בו הכול אפשרי? אם אנחנו שייכים ל"חרדים" כדאי שנדע להכיר בכך ולהתחיל סוג כלשהו של טיפול אפקטיבי.
רמות נמוכות יותר של חרדה (אבל נפוצות יותר) הן "חרדות ביצוע". שוב, גם במקרה זה מתעתע בנו מוחנו
בניגוד לרציונל הריאלי. לפני כל ביצוע שלנו (משימה, מבחן, תחרות, אחר) אנו עומדים בפני השאלה:
מול מי אנו מתחרים? מול מה אמור הביצוע שלנו להוות השוואה? אנו יכולים לבחור ארבע אפשרויות -
מול הביצוע/אדם/תוצאה הטובה ביותר, מול הביצוע/אדם/תוצאה הגרועה ביותר, מול הממוצע (בעיני החברה)
של הביצוע/אדם/תוצאה ומול עצמנו. בחירה באפשרות הראשונה, תיצור אנשים תחרותיים והישגיים מאוד,
אולם לא בטוח ששלמים/מאושרים מאוד. בחירה באפשרות השנייה הנה בחירה שאם היא שלמה, עשויה להקטין את החרדה, אולם לא בטוח שתמלא את שאיפות ההגשמה העצמית וההערכה העצמית שלנו, בחירה באפשרות השלישית, תחלק את הבוחרים לחרדים ובטוחים במידה שווה ואילו בחירה באפשרות הרביעית (אני מתחרה מול עצמי ומנסה להשתפר) - עשויה לתת מענה אופטימאלי במידה והיא נעשית באופן מאוזן (אני שמח אם השתפרתי,
אם לא, תהיה הפעם הבאה) כך או כך מסתבר שהאיבר המשמעותי ביותר להישרדות גזע האשם (המוח)
מקים בפנינו בעצמו את המכשול להגשמה עצמית וחיים מאושרים.
