האם השואה אצל פאול צלאן היא 'נושא' או 'חומרים' 

פאול צלאן (1920 - 1970), הנחשב לאחד המשוררים הגדולים במאה ה-20, היה יהודי ניצול שואה. הוא נולד בטשרנוביץ שבבוקובינה, ושם משפחתו המקורי היה אנטשל. הוא כתב בגרמנית, זאת היתה שפת האם שלו, אך הוא מעולם לא חי בגרמניה. במשך שלוש שנים (1942-44) הוא שהה במחנות, הוריו ניספו.

היחסים שלו עם יהדותו היו אמביוולנטיים: כילד הוא הביע התנגדות לטקס הבר-מצווה וללימודי העברית שאביו כפה עליו. אך בהחלט אפשר לומר שהשואה חיזקה את זיקתו ליהדותו, ואף גרמה לו להתעמק בחסידות ובקבלה.
בשירו "כוכב מקשיב" הוא כותב:
"יהדותי: מה שעוד ניתן לי
לזהות בשברי חיי".

הוא ביקר בארץ בשנת 1969, נשא נאום באוזני חברי אגודת הסופרים בתל-אביב וכתב 19 שירים על הביקור הזה. לדבריו-להשקפתו של המתרגם שמעון זנדבנק, הנסיון ליצור-לייצר כאן "יהודי חדש" לא גאל אותו, ואולי, כך זנדבנק, הביקור הזה זירז את צעדו האחרון, את התאבדותו שנה לאחר מכן (הטביע את עצמו בסיינה).

צלאן לא אהב את הצלחתו הרבה של שירו "פוגת מוות" (בתחתית רשימה זאת יש לינק לקריאתו) כי היא תרמה לזיהויו כמשורר שואה, בעוד שהקול שלו היה בעיניו רחב וקדום יותר. בעיניי כל שיר שלו שנוגע בשואה אפשר לפרש גם אחרת, כאילו הוא מדבר גם ואף בעיקר על דברים אחרים, אולי אפשר לומר השואה כמשל, כ"חומרים".
ונראה לי חשוב לציין שבמיכלול שירתו יש עיסוק רב-עד-אובססיבי בארספואטיקה.

אחת היצירות הידועות שלו היא במקור הגרמני בת 7 מילים: "השירה שוב אינה כופה את עצמה, היא מפקירה את עצמה". האם האמירה הזאת קשורה או לא קשורה לשואה?
הוא דבק בשפה הגרמנית, שקמה ועלתה, לטעמו, "מתוך אלף האפילות של הדיבור הממית" כשהיא "מועשרת".

אז אפשר בקלות לראות בשני השירים שלהלן לא רק ואפילו לא דווקא שירי-שואה: השורה האחרונה בשיר הראשון מצביעה, לדעתי בשקיפות, על אפשרות לפרש אותו כמשל על אהבה ונישואים. השיר השני הוא קודם-כל שיר אהבה לאם ז"ל, וכמובן לא חסרים שירים כאלה, ובכל זאת...

שני השירים מופיעים ללא שם בספר-מיבחר משיריו שנקרא "סורג-שפה". תירגם שמעון זנדבנק, הוצאת הקיבוץ המאוחד.

1)

אדמה היתה בהם, והם
חפרו.

הם חפרו וחפרו, כך עבר
עליהם יומם, לילם. ולא היללו את אלוהים,
ששמעו כי רצה בכל זה,
ששמעו כי ידע על כל זה.

הם חפרו ושוב לא שמעו דבר;
לא החכימו, לא המציאו שיר,
לא תיכנו להם שפה.
הם חפרו.

ובאה דממה, גם סופה באה,
ובאו כל הימים.
אני חופר, את חופרת, וחופרת התולעת,
והשר שם אומר: הם חופרים.

הו איש, הו שום-איש, הו לא-איש, הו את:
לאן הלך מה שאבד?
את חופרת ואני מתחפר עדייך
וטבעת מקיצה על היד.


2)

ברצועות התפילין הלבנות -
אדוני אותה שעה
היה
יצור של חורף,
למענו
קרה מה שקרה - נאחז בשיניו פי המטפס, עוד הפעם,
כשחיפש אותך, את, עקבות עשן
שם ממעל, בדמות אשה,
את, בדרכך אל מחשבות
האש שלי בחצץ השחור
שמעבר למילים של פיצול, דרכן
ראיתי אותך הולכת, גבוהת
רגליים, ראשך שלך
כבד
השפתיים
על גופך החי
בכח ידיי
המדויקות עד מוות.

אימרי לאצבעותייך
הנלוות אלייך עד פי
בור, איך הכרתי
אותך, לאילו מעמקים
דחפתי אותך, איפה
שכב איתך, שכב מכל לב
המר בחלומותי, במיטת
שמי שלא ינותק.



ביום השואה בשנה שעברה האזנתי לראיון רדיו עם אהרון אפלפלד, יבדל"א. במהלך הראיון הוא הביע מורת-רוח מהתיוג שלו כסופר-שואה, שגורם לכך שקוראיו הצעירים הם (לדבריו) כמעט רק אלה המכונים "דור שני", בעוד שהוא רואה בעצמו סופר-פיקשיונר ככל הסופרים, ורק שמסיבות ביוגרפיות השואה היא ה"חומרים" שלו. אך לשאלת המראיינת האם הוא היה עוסק בכתיבה גם לולא הביוגרפיה הזאת, תשובתו היתה שהוא לא יודע...


לינק לקריאת "פוגת מוות":
http://www.notes.co.il/carmi/568.asp