אבל העובדות אומרות משהו אחר לגמרי: עודף משקל איננו אינדיקציה לבריאות לקויה.
בשורה התחתונה, העובדה הבלתי ניתנת לערעור היא ש:
מה שכיום מאובחן כהפרעת אכילה אצל אנשים רזים מומלץ על ידי הרופאים כמרשם להרזיה עבור אנשים שמנים!
רופאים ממליצים כיום לאנשים שמנים: להפחית ולצמצם את צריכת המזון שלהם, להתעלם מאיתותי הרעב והשובע של הגוף, לעסוק באובססיביות בפעילות גופנית ולשנוא את גופם... כל מה שעושה מי שיש לה הפרעת אכילה באופן "טבעי".
נתחיל מה-BMI. בשנת 1998 ה-National Institutes of Health הורידו את נקודת ה-BMI שבה נחשבו אנשים כבעלי משקל תקין, מ-27* ל-25.
כך, תוך שבריר שניה בירוקרטית אחת הצטרפו למעגל ה"שמנים" (רק בארה"ב) 29 מליון איש, מעלים את אחוז בעלי עודף המשקל ל-55% מהאוכלוסיה, ואת המונח: מגפת אוביסיטי (מגפת השמנה) לכותרות העיתונות המקצועית והרגילה כאחד.
אם כך, כשמדברים על עודף משקל, למה בדיוק מתכוונים?
לטבלאות ה-BMI?
לאיך שאנחנו נראות בהשוואה לדוגמניות שעל דפי המגזינים?
לטבלאות המשקל/גובה של חברות הביטוח (שמצאו מקומם באופן תמוה בספרות הרפואית)?
ליחס של אחוז מסת גוף רזה למסת רקמת השומן? וגם אם כן, מי קובע כמה רקמת שומן זה "נורמלי"?
ברור שאפילו המושג "עודף משקל" נתון לויכוח, מוטל בספק, וניתן לשינוי (אם רק רוצים).
עוד ברור הוא שלאורך השנים נשכחה העובדה שבני האדם לא נוצרו בתבנית תעשייתית אחת, ושמאכלסים את העולם מגוון עצום של בני אדם בכל מיני צבעים, גבהים, ומידות - מה שהופך את הגיוון לנורמלי, טבעי ובריא, ואת הניסיון להפוך אותנו לשנטץ לעיוות נוראי.
האמת היא, שלהיות ב"עודף משקל" איננו מדד חד וחלק לבריאות לקויה, או לסיכוי למחלות.
עובדה היא שניתן למצוא אנשים רזים עם מחלות לב, כולסטרול וטריגליצרידים גבוהים, סכרת, בעיות גב וברכיים, קוצר נשימה וכו'.
נכון הוא שלאנשים שמנים מאוד (אוביסיטי) יש בעיות רפואיות מיוחדות. ונכון הוא שיש הבדל בין להיות ב"עודף משקל" לבין להיות אוביס (Obese).
אבל למרות מה שמקובל לחשוב, כושר לקוי יותר מעודף משקל תורם לקיצור תוחלת החיים?ולסיכוי גבוה יותר לפרופיל דם עם כולסטרול וטריגליצרידים לא תקינים.
מחקרים לא הצליחו להוכיח שעודף משקל ואפילו אוביסיטי מהווים גורמי סיכון למחלות לב למשל.
מחקר שבדק 25,000 איש מצא שלאנשים בעלי כושר גופני טוב, גם אם הם בעודף משקל, יש סיכוי טוב יותר לתוחלת חיים ארוכה.
--------------------------------------------------------
סיכוי לתוחלת חיים קצרה - מתוך: Cooper Institute for Aerobics Research
--------------------------------------------------------
קבוצת בעלי | קבוצת בעלי | קבוצת בעלי
משקל ממוצע | עודף משקל | משקל גבוה (Obese)
כושר גבוה | 52.1% | 49.1% | 62.1%
כושר סביר | 28.6% | 29.8% | 18.0%
כושר לקוי | 20.0% | 19.7% | 18.0%
--------------------------------------------------------
תוחלת החיים הארוכה ביותר נמדדה אצל אנשים שהעלו משקל בצורה מתונה לאורך שנות בגרותם.
היום, לגמרי במקרה (או לא...) שוחחתי עם אחד ממאמני הכושר האישי שבג'ים שאני מנוייה אליו. הוא סיפר לי כמה הוא מופתע בכל פעם מחדש שאנשים שנראים מאוד בכושר - כלומר רזים, חטובים ששריריהם מודגשים ואחוז השומן בגופם נמוך אפילו מהרצוי - הם מאוד לא בכושר: לא מבחינת סיבולת לב ריאה ולא מבחינת כוח. ולעומתם, מגיעים אליו אנשים שלא נראים בכושר - לא רזים, לא חטובים, שריריהם לא נראים מתחת למעטפת רקמת השומן ואחוז השומן שבגופם גבוה מהרצוי - והם בכושר טוב יותר מאלה שנראים בכושר: גם מבחינת סיבולת לב-ריאה וגם מבחינת כוח.
כמובן שזהו איננו הכלל, אבל הוא רואה את זה יותר ויותר.
עוד הוא סיפר לי שמגיעות גם אנורקסיות בהחלמה. הן גרומות ובמשקל נמוך להחריד, ויחד עם זאת אחוז השומן שבגופן גבוה באופן מפתיע למדי. אחרי דיון קצר הגענו למסקנה שזה ככל הנראה בגלל שהצום הארוך שהן היו נתונות בו דלדל את מסת השריר שלהן. כך, היחס בין מה שנשאר מרקמת השריר שלהן לעומת מעט רקמת השומן שעליהן, מותיר אותן בשורה התחתונה עם אחוז שומן גוף גבוה ביותר.
יש סיבה לכך שנשים "עולות במשקל" מגיל 40 ואילך. עליה מתונה במשקל (הגדלת רקמת השומן) במיוחד אצל נשים, חשובה ביותר לבריאותן הפיזית. רקמת השומן משמשת את הגוף הנשי לאחר הפסקת המחזור, ומספקת הורמונים חיוניים בתקופה זו.
עליה גדולה במשקל, כמו גם ירידה גדולה במשקל תורמת לקיצור תוחלת החיים, כמו גם תסמונת ה"יו-יו": עליה וירידה בלתי פוסקת במשקל.
העובדות שאי אפשר להתחמק מהן מצביעות בבירור על כך שדיאטה תורמת לקיצור תוחלת החיים, שלא לדבר על כך שהיא גורעת, בצורה אכזרית ביותר, מאיכותם הפזית, ובעיקר הנפשית.
אחת הטענות היא שלבעלי משקל עודף יש סיכוי טוב יותר לחלות בסכרת מסוג 2,?וששינוי באורח החיים הכולל הגבלה על צריכת הקלוריות, אימוץ אורח חיים הכולל פעילות גופנית וירידה במשקל ימנע את הבעיה. מה ששכחו לספר לנו הוא שהמשתתפים במחקר הספציפי הזה הורידו רק 7% ממשקלם, וגם זאת רק לאחר שינוי אינטנסיבי באורח חיים שכלל ליווי צמוד של מאמנים מקצועיים לאורך מספר שנים, והיו חדורי מוטיבציה להיות חלק ממחקר קליני (ואולי גם מזה שקיבלו את כל השירותים והלווי בחינם). המחקר גם לא לקח בחשבון כל מיני משתנים כמו למשל שלא מדובר באמא ממוצעת עם שני ילדים המחזיקה גם במשרה בנוסף לעבודתה בבית, ולכן אנחנו לעולם לא נדע מה באמת גרם לתוצאות המחקר שהראה ירידה בסיכוי ללקות בסכרת מס.2.
ומה לגבי מי שהקשיבו לרופא/ה שלהם והצטרפו לתוכנית דיאטה? (ושילמו, וציפו, וקיוו....)
לאורך מספר שנים ישבה ועדה שניסתה לכתוב דו"ח המתייחס לבעיית עודף המשקל. הוועדה ניסתה ללא הצלחה לקבל מתוכניות הדיאטה המובילות נתונים לגבי אחוזי ההצלחה של לקוחותיהם. עורכי הדין שישבו מעברו השני של השולחן הודו בסופו של דבר ש: "החלטנו שזה יהיה יותר מידי מדכא עבור הלקוחות שלנו והלקוחות הפוטניציאליים שלנו לדעת את האמת. אחוז הכשלונות גבוה ביותר. עדיף שהציבור לא ידע."
גורם חיצוני שבדק את אחוזי ההצלחה של חברות אלה מצא שאחוז הכשלונות לטווח ארוך עלה על 90%!
נתון שמחזק את מה שכולנו כבר יודעים: 95%-98% מכל מי שעשו דיאטה העלו את המשקל בחזרה פלוס.
יותר מ-20 מחקרים הוכיחו שבממוצע, אנשים שמנים אינם אוכלים יותר מאנשים רזים. מה שכן, השמנים (כקבוצה) אוגרים שומן ברקמת השומן בקלות רבה יותר כשהם אוכלים מעבר לדרישות הגוף שלהם לעומת אנשים רזים. לאנשים שמנים (אלא אם כן יש להם בעייה רפואית) יש בדרך כלל בעיית אכילה אמיתית ביותר.
הגבלה של צריכת קלוריות גורמת להאטת קצב חילוף החומרים הטבעי של הגוף. כדי להמשיך ולשמור על משקל הגוף החדש, יש להמשיך ולהפחית בצריכת הקלוריות עוד ועוד כל הזמן. אחרת - שוב משמינים.
מחקרים שנעשו בבעלי חיים מראים שלאחר תקופה של הגבלה בצריכה הקלורית שלהם, חזרה לצריכה קלורית רגילה גרמה לעליה מהירה במשקל (הגדלה מהירה של רקמת השומן).
אפילו מחקרים שהצליחו לשמור על האופטימיות שלהם בנוגע להצלחתו של אימוץ תפריט מוגבל מבחינה קלורית (דיאטה) מסכימים שלשם כך על האוכלוסיה להתרגל לחיים של רעב כרוני.?
רעב כרוני ואפילו האיום הפסיכולוגי של רעב, משנה באופן בלתי הפיך את הנטיה של הגוף לנצל את הקלוריות הנצרכות. כלומר, לאחר תקופה של הגבלה קלורית (דיאטה) או אפילו המחשבה על הגבלה קלורית (דיאטה) תגבר נטייתו של הגוף לאגור יותר שומן ברקמת השומן.
רעב כרוני** גם גורם לפגיעה בלתי הפיכה בגדילה, בפוריות, בצפיפות העצם, בראייה במערכת החיסונית וביכולת השכלית.
הוכח ללא צל של ספק, ש-80% מהנשים שיעשו דיאטה יפתחו בעיית אכילה, יעלו במשקלן ויהפכו בעלות משקל עודף עד אוביסיטי.
נתון מדאיג במיוחד:: נמצא שאימוץ תפריט קלורי מוגבל (דיאטה) לא רק מחבל במנגנון הרעב והשובע הטבעי של הגוף, אלא גם גורם לאובדן או בילבול של היכולת הפיזיולוגית של הגוף לקלוט גירויים פנימיים באופן כולל וסוחף - לא רק פיזיים, אלא רגשיים ונפשיים גם כן.
אז למה בכל זאת ממשיכים הרופאים/ות להפנות אותנו לדיאטה?
למה בכל זאת ממשיכים הרופאים/ות להסיק מסקנות על בריאותינו בהתאם לספרות שעל המשקל?
זה כבר נושא לס?פ?ר בפני עצמו....
בינתיים, מה בכל זאת אנחנו יכולות לעשות?
> קודם כל להבין, להפנים ולקבל את העובדה שאם יש לנו בעייה רפואית, זה לא אומר שזה בהכרח בגלל שאנחנו בעודף משקל.
> שנית, לזכור שהרופאים/ות שלנו גם הם חלק מהתרבות שבה אנו חיות, וככאלה מושפעים גם הם מתרבות רודנות הרזון ופוביית השומן של החברה המערבית.
> דבר שלישי, להבין, להפנים ולקבל את העובדה שיש לנו זכות קיום בעולם הזה - גם אם יש עלינו עודף משקל.
> דבר רביעי, עליינו לזכור שהאדם הוא יצור הוליסטי, שלמות של גוף ונפש המשפיעים ומושפעים זה מזה, והרבה פעמים בעיות רפואיות הם לא יותר מאשר השתקפות או התגלמות של בעיה או מכלול של בעיות רגשיות. הרפואה המערבית כבר מכירה בעובדה שלמשל לבעיות אסטמה, או אקזמה ואפילו התפרצות של סרטן יש מקור רגשי, כך שאולי זה לא יהיה קשה לשכנע אותם.
> דבר חמישי, אנחנו חייבות לעמוד על זכותינו להראות. אנחנו לא רק עודף שומן. רצוי וכדאי להזכיר להם - בעדינות ובאסרטיביות (ואולי גם להביא להם את המאמר הזה...) - שעודף משקל הוא מושג נזיל ביותר מחד, ומאידך השומן שלכן הוא לא כל מי שאתן.
מקדי אותו/ה בעיקר - בך, ולא בפתרון הלא יעיל - הדיאטה.
לדוגמא, אם הרופא/ה מודאגים מרמת הכולסטרול שלך ומציעים לך להתחיל דיאטה ולעשות פעילות גופנית. שאלי אותו/ה: "האם את/ה מתכוונ/ת שעלי לשנות את התזונה שלי? מה אתה ממליץ לי לאכול יותר ומה אתה ממליץ שאוכל פחות? והאם את/ה מתכוונ/ת שעלי לזוז יותר? האם צעידה יומיומית נמרצת היא פעילות גופנית בעינייך?"
> ומעל לכל, להתחיל לטפל בעצמנו כראוי ומתוך אהבה וקבלה: להתחבר בחזרה למנגון הרעב והשובע הייחודי שלנו ולהשליך את הדיאטות רחוק ככל האפשר. כדי להחלים, כדי לחיות בריא, כדי לחיות שפוי.
עד שמכתיבי הטון והממסד הרפואי לא יכירו בעובדה שדיאטות ומנטליות הדיאטה מסוכנות לאנשים רזים ושמנים כאחד - לעולם לא יתרחש שינוי אמיתי, ולעולם לא נצליח להפוך את בעיות האכילה לדבר שבעבר.
מה שזה אומר לגבי כל אחד ואחת מאיתנו באופן אישי הוא שעלינו להיות הרבה יותר חשדניים, סקפטיים ומחוברים לעצמנו, ולבדוק כל פיסת מידע, "עובדה" או דיעה רווחת - לגופה, לגופינו.
---------------------------------------------------
קריאה מומלצת נוספת באתר הרזיה שפויה:
? תהליך הרזיה שפויה
? סדרת המאמרים בנושא אכילה רגשית
? מידע על בעיות אכילה
---------------------------------------------------
מקורות והערות:
---------------------------------------------------
- Challenging the ?War on Obesity?, Pat Lyons, R.N., From: A Professional Journal of The Renfrew Center
Foundation, p. 10
* ה-BMI התקין עמד על 27.8 אצל גברים ו-27.3 אצל נשים.
- Cooper Institute for Aerobics Research, Steven N. Blair & Associates
- Weight and Health: Analyzing the Surgeon General?s ?Call to Action?, National Women's Health Network News,
March/April 2002
- Anorexia and Obesity, Women and Psychotherapy, Wooley and Wooley
** צום, צום חלקי, או דיאטה של יותר מ-1000 קלוריות פחות מהרצוי לגוף, שהוא: בממוצע 25-30 קלוריות לכל ק"ג של משקל גוף.
מאת: סמדר פרגר, מנחת קבוצות מוסמכת / הרזיה שפויה
© כל הזכויות שמורות ©
סמדר פרגר מחברת רב המכר הרזיה שפויה עוסקת בהדרכה, ייעוץ והנחייה - גם דרך האינטרנט בתחום בעיות אכילה ודימוי גוף של נשים - מתוך גישה הוליסטית ואמונה כי הגוף והנפש שלובים וקשורים זה בזה ללא הפרד.
לאתר הרזיה שפויה.
לאתר הרזיה שפויה.
