כתמים צהובים וחיוכי סתיו ב
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

כתמים צהובים וחיוכי סתיו ב 

מאת    [ 27/05/2006 ]
מילים במאמר: 1596   [ נצפה 3162 פעמים ]

 
 
תפאורה-
כל הידוע לנו מהוראות הבמה הוא שהבמה מהווה רחבה, אשר במרכזה במה קטנה להתעללות ושחיטה- קישור כמעט מיידי להוצאה להורג .
בפרק השישי מתקיים מעבר ראשון לזירת התרחשות נוספת דמוית הריביירה- נקודה אירופית נוצצת שמנוגדת לחלוטין למזבח ההוצאה להורג. לוין משתמש רבות באירופה כמקום מפלט בפנטזיות של גיבוריו.
ייתכן כי התפאורה אינה משתנה אך נדמה כי הדיאלוג הממושך בין "כתמים" לבין "חיוכי" וכן הוראת הבמה : "מטיילים" מאפשרת מעבר תפאורה עד החזרה למציאות המרה מבחינת "כתמים".
לדעתי,הגוון האפור והקר שולט בפן הויזואלי בכלל ובתפאורה בפרט. רחבת המזבח דמוית אבן ומזכירה בימת הקרבה לעולה של זבחים שונים.
בתי הכסא עצמם אינם מוצגים על הבמה
ארגז קטן משמש החל מהפרק העשירי להכלת גופו קטוע האברים של "כתמים". למעשה זהו קבר מוקטן לעתיד למות בקרוב. כמובן שמבחינה טכנית בניית ארגז שיכיל רק מחצית מגופו של השחקן היא משימה מורכבת, ונדמה כי התפאורנית רות דר הייתה יכולה להציב את הארגז על המזבח ולהשתמש בעומק המזבח להסתרת גפי השחקן או לחילופין להעמיד את הארגז בזווית מסויימת שיהיה גלוי לצופים ועל ידי טכניקה לא ידועה תסתיר את גפיו (הסוואה בשחור אפשרית).
לוין עושה שימוש מינימלי באביזרים,סכין הקצבים היא האביזר הפעיל ביותר בעוד שסוכריה מוצגת על הבמה רק פעם אחת ובנסיבות מזעזעות. ייתכן כי מוצג על הבמה משור היות ולוין מציין כי אבריו של "כתמים" מנוסרים אך מלבד הוראת במה זו אין ספציפקציה של כלי הניסור.
לפני סירוסו של "כתמים" מצוין כי הרוצחים "מתקינים" אותו לסירוס. ייתכן כי אותה התקנה כללה שימוש בחבל או באבזר עינוי אחר אך אין בטקסט ציון מפורש של כלי זה או מתקן אחר.
כמיטב המסורת הלוינית התפאורה אינה ממלאת תפקיד של עוטפת כל או בעלת נוכחות פיזית גדולה. עיקר עניינו של לוין הוא הסבת תשומת לב הצופים לנאמר ולנעשה ע"י הדמויות ופחות להיבטים ויזואלים.
גם מבחינת התלבושות לוין מקמץ בפרטים. ייתכן כי חלק מהדמויות ערומות על הבמה אך אין ברשותי נתונים נוספים לאמת השערה זו.
תחתוני אבל שחורים של המטנפות ומכנסיים רטובים של "כתמים" הם הפריטים היחידים עליהם נמסרת אינפורמציה במחזה ולא מן הנמנע כי עובדה זו אינה מקרית. המטנפות שעיקר עיסוקן והסיבה לנוכחותן היא פעולת עשיית הצרכים מהוות תחליף לויני קשה למקצוע המקוננות ועל כן השחור כסמל לאבל והתחתונים כסמל להחראה. "כתמים" במכנסיו הרטובים מוצג בלבוש זה כמפוחד,ילדותי,אינו מסודר ומאורגן וככזה שאינו שולט בצרכיו ובעולמו.
מבחינת הרוצחים "זוהי חזירות" מתאים בעיני ללבוש וסט מעור שחור ללא חולצה עקב חוסר אסתטיות המשודרת מדמותו ומשמו, "מתוק המר המוות" נראה בעיני דמות אסתטית הלבוש בגווני אדום כהה ושחור עקב הקונטראסט בשמו והתנהלותו היחסית מתונה לעומת שני הרוצחים האחרים. "אלף עיניים" לובש ז'קט משובץ במראות קטנטנות רבות במספר ויוצר אלומות צבעוניות לכל מקום שיילך ותחושה של מעקב מתמיד.
המטנפות, בחורות בעלות שמות פסטורלים , כנראה יפות ולבושות שמלות נדיבות מחשוף ומדגישות חמוקיים. "שלוות הטבע" מאופיינת בגוון לילך סגול,
"והשמיים צחקו" בגוון כחול בהיר ואילו "חיוכי סתיו" בצבע חום צהבהב (וכאן ניתן יהיה למצוא חיבור לשמו של "כתמים").
הקורבנות ששוחקו על ידי ניצבים או שחקנים אלמוניים הועלו כאשר פלג גופם העליון ערום.

תנועה:
בעיקרון, התנועה במחזה מתמקדת בשני צירים עיקריים:
האחד, ציר מעגלי סביב המזבח שהעלייה אליו מהווה את שיא המחזה וכן נוכחותו המתמדת (או שאינה מתמדת אם נקבל את גישת התפאורה החלופית של הריביירה) שמשרה אימה לאורך כל המחזה.
השני הוא ציר אופקי שמתחיל בקורבנות לצד המזבח, דרך הרוצחים והמטנפות במרכז הבמה וכלה ביציאה לבתי הכסא מעברו השני של הבמה.
התנועה על הבמה כמו הפן הטקסטואלי והתפאורני מתקיימת על המתח בין המין למוות. בפרק השני "שלוות טבע" ובפרק השביעי "והשמיים צחקו" יוצאות עם הגופות של "זיעה" ו"צמרמורת" (בהתאמה) מן הבמה לכיוון בתי הכסא. בפרק הרביעי מצביעה "חיוכי" על "כתמים" ובג'סטה יחידה זו חורצת את גורלו ומקדמת את המחזה לשלב העיקרי שלו, בפרק החמישי מתבצע אקט של מין אוראלי בין "כתמים" ל"חיוכי", בפרק השישי "כתמים" ו"חיוכי" מטיילים כלשון הוראת הבמה. תנועות אלימות של איום בסכין תדירות למדי במחזה, בעיקר מצדו של "זוהי",גם ההצבעה של "אלף" על "צמרמורת" בפרק השביעי, כמו בהצבעה של "חיוכי" על "כתמים" חורצת גורל אדם- אלא שבמקרה זה "צמרמורת" מושלה רק לזמן קצר.
קרובי משפחתו של "כתמים" מובאים אליו ולא "מגיעים". הפסיביות של המלה "מובאים" משדרת חולשה והבאה של צאן לטבח. בפרק השמיני "אלף" אוחז באשתו של "כתמים" והוא מאלץ אותה להביט בבעלה המושפל.

מצב סופי

כתמים צהובים מסכים לסירוס כדי להינצל מהמוות.
" מתוק" מספיד את "כתמים" כמעט כפי שמספיד אדם מת :
" רק קצת מת. הוא הולך להטמן, מעוך, כמו פרח מיובש, בין שני דפי חיים של גברת נפלאה".
"כתמים" זועק ברגע לפני סירוסו ע"י "זוהי" :
"האהבה!, השמחה !, חיי חיי ! העולם שלי !"
כמי שיודע כי וויתר על הרבה יותר מאשר על אבר מינו .


פרק שמיני:
בפרק זה אנו מתוודעים לגורלו של "כתמים" כמשרת סריס. פסגת שאיפותיו במצב זה היא הצצה במכמני גופה של גבירתו שהבטיחה לו לפני הסירוס כי הדבר יהיה אפשרי.
נועם יורן מציין כי:
"הסיטואציה המציצנית מרכזית גם אצל חנוך לוין .וגם שם היא מופיעה עם האיסור וההשפלה .הגבר זוכה במבט אסור באשה כחלק מהשפלתו, האישה מתעלמת מקיומו כגבר, ומאפשרת לו לראות את מערומיה או אף לגעת בגופה."
בתמונה א' משבח "כתמים" את המעלות שבסריסות על איכות השירות שבה ואיכות המציצנות אל גבירתו. ניגוב הישבן שנמצא אמנם רחוק אך על אותה סקאלה של קליטת צואה בפה פעור כגוויה מצטייר ל"כתמים" המסורס כמימוש עצמי המתאים לשאיפותיו.
*אשתו ובנו של "כתמים" מגיעים "לחזות בקלונו".
הרוצחים מלווים את השניים-
"זוהי" באגרסיביות, "מתוק" בפיוטיות מה ו"אלף" ברטינה על נטיית האשה לבגידה מהירה. "כתמים" נראה אפאטי ולא מתעניין בדבר מלבד מילוי חובתו כסריס ומשרת.
*"תמונה ג' מחזירה את הצופה אל הריביירה אך "חיוכי" אינה מרוצה מקיומו של "כתמים" כ"גוף עצמאי". "חיוכי" מעוניינת באפסותו של "כתמים" והיא דוחה את ההצעה השנייה- הצעת הסריסות.
כמובן שיש לעמוד על מוטיב חוסר הגינות מסוים שמתמקד בזה שההצעות נדחות לאחר ניסויים ולא למפרע כך ש"כתמים" תלוי על סף לאחר הפגיעה בו ללא אפשרות להשלמה ולמעין שלווה.
הצעת הרחמים, באופן טבעי, הייתה אמורה להגיע ראשונה אך בעולם הבדוי שיוצר לוין הרחמים הם מקום מפלט שמעיד על חולשה ומשולל סיכויים רבים לקיום או הגשמה. "חיוכי" מעידה על עצמה כי אין בה רחמים וסוחטת ממנו עוד ועוד ויתורים גופניים עד לקטיעה.
*לוין מגיע לשיא גירוי תחושת הכאב כאשר "כתמים" מציע ללכלך את פצע הסירוס שלו בעפר מול "חיוכי" שדוחה הצעה זו.
"חיוכי" טוענת כי "כולנו יצורים קטנים ואומללים" ולראשונה מתקיימת איזושהי אחדות בין הרוצחים, המטנפות והקורבנות-אחדות לא קוהרנטית לאור הכוח העצום מחד והאפסות והחולשה מאידך.
יש לציין כי חוסר הנשים בין הרוצחים והקורבנות והאקסקלוסיביות הנשים בקרב המטנפות מעיד שוב על יחס קשה של לוין לדיאלקטיקה הבין מינית.
*"חיוכי" ו"כתמים" מנהלים משא ומתן על קטיעת אבריו של "כתמים" שכמובן מסתיים בקטיעת כל גפיו. "כתמים " בשלב זה מעוניין כי עיניו ינוקרו בשל השפלתו אך "חיוכי" מסרבת כי היא מעוניינת בכך שייראה אותה:
"האדונים אינם מסתפקים בעובדת שליטתם בפועל?אלא זקוקים להיצג גלוי לעין של היחס הזה. האדנות חייבת לא רק להעשות ,אלא גם להראות ,..אלא גם בתודעת הצד השני לאותו משחק .ההשפלה אינה רק הכנעה ,אלא אישור לה".

חיוכי מעניקה לו למפרע רגש חמלה- נקודה צורמת ולא מוסברת ברצף הסיפורי .
בתמונה ד' גפיו של "כתמים" מנוסרות בהתעללות פיזית שמזכירה את "טיטוס אנדרוניקוס" של שייקספיר מחד ואת "ייסורי איוב" של לוין שיועלה שנתיים מאוחר יותר מאידך.
"כתמים" מאבד צלם אנוש אך עדיין מנסה להשלות את עצמו כי מצבו סביר:
"אני מאמין גדול שהצורה שלי עכשיו היא צורתו האמיתית של האדם"
*הוריו הקשישים של "כתמים" מובאים אליו (השימוש במילה 'מובאים' מזכיר את המלה 'מובלים' ובאסוציאציה חופשית 'כצאן לטבח'").
האם מספרת על הלידה הקשה והגידול וההכנה של הילד לסבל שבו לא תוכל האם לטפל. האב מדמה למרבה הזוועה את מצבו של "כתמים" המוטל לחודשיו הראשונים כתינוק ומשתעשע אתו בתמונה סוריאליסטית עגומה שמזכירה את התמונה מתוך "אשכבה" של לוין בו הזקן והצעירה משחקים מתוך כאבם זה עם התינוקת האבודה וזו עם התינוק השרוף.
מסתבר כי "חיוכי" עדיין לא מרוצה ואין בה רחמים ולכן דוחה את ההצעה השלישית.
הפרק נפתח בכך ש"אלף" מתריס כנגד "כתמים" : "איך לא ראית מייד מן ההתחלה שמהתלים בך?" . "אלף" תולה את האשם בנשיותה של "חיוכי".
"כתמים" עדיין סוגד ל"חיוכי" אך "חיוכי" מכינה אותו למוות המצופה ומזדווגת עם "אלף" לקול צעקותיו ובכיו של "כתמים" שרק מהנים יותר ויותר את "חיוכי".
*"כתמים" מעוניין עתה למות אך "חיוכי" דורשת ממנו כי ישיר שיר עליז ללא תמורה- אין די לה בכך שימות אלא היא מוסיפה בהתעללות.
"כתמים" נשחט אך מנסה להציע הצעה רביעית שלא נשמעת כי מיתרי קולו נחתכים.

סיכום:
"אם לחיים יש דמות ולדמות יש תחת- אנחנו עמוק עמוק בפנים- אומר לוין ב"שיץ" ואין ספק כי במחזה הוצאה להורג לוין מכניס אותנו עמוק יותר. אין ברפרטואר הלויני מחזה אכזרי יותר ובוטה יותר בעיני- כולל ייסורי איוב ורצח המאוחרים יותר.
פיינגולד קובע כי
"יצירתו (של לוין- ש.מ) מתמקדת בעיקר בשני תחומים:תאטרון וקברט פוליטי וקומדיה משפחתית "שחורה" על נשים וגברים- משפילים ומושפלים.....יש בכתיבה של לוין מגמה, כמעט אובססיבית, להנמיך ולהוריד כל סיטואציה או כל דילמה קיומית או רעיונית אל ה'חומר', אל הגוף,עד כדי וולגריזציה בנאלית..."
פיינגולד מתייחס לוולגאריזציה של לוין כבנאלית אך נדמה לי כי איש לא יוכל להשאר אדיש לאלימות והמיניות המופגנת במחזה הנדון.
בספרו של אוסקר ברוקט מצויין כי
"בסוף שנות הששים ובתחילת שנות השבעים הגיעה הדרמה הישראלית לשלב עיצובה הגרוטסקי, עם הופעתם של חנוך לוין,עמוס קינן ויוסף מונדי, המעוותים את המציאות ויוצרים בצופה אנטי הזדהות עם המוצג על הבמה, לא השתתפות בפולחן 'העקדה' אלא קריאת תיגר נגדו".
נדמה כי לא נולד צופה תאטרון שפוי בדעתו שיזדהה עם המטנפות או עם הרוצחים. במחזותיו של ברכט למשל תיתכן סימפטיה ואמפתיה עם דמויות שליליות כמו מקי סכינאי מאופרה בגרוש . חנוך לוין הוא אומן מהפכן במוצהר וייתכן כי העיתוי של העלאת ההצגה בד בבד עם הסכמי השלום עם מצרים גרם לחוסר הצלחתה היחסי ולהתעלמות מחקרית כמעט מוחלטת .
ולסיום ציטוט של גדעון עפרת שמסמל בעיני את הדמות האנושית שניסה להעביר חנוך לוין במחזה זה:
"לוין אינו תולה באדם חטאים,אלא פשוט בז לו,לועג לגיחוך שבהתנהגותו,בתקוותיו ובמעשיו- יהיו אלה מעשי השפלה עצמית או השפלה של אחרים. האדם הוא אפס אבסורדי,הוא חלש בחולשתו ובעוצמתו המדומה גם יחד. חייו של האדם הם אבסורדיים,משום שכזה הוא האדם."
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב