יהודה
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

יהודה 

מאת    [ 16/04/2009 ]
מילים במאמר: 2859   [ נצפה 1896 פעמים ]

 
 

יהודה, חבר נעורים, שרת במשטרה הצבאית, בירושלים.
היה זה ערב קום המדינה. הוא נהג ברכב קומנדקר. גם אופנוע
היה לו. על שרוולו הוצמד תג "צ". זה היה מרגש. שוטר
צבאי ישראלי. מפעים!
מידי פעם חטפנו שעה קלה ללמוד נהיגה. בתחילה
למדתי על האופנוע הצבאי כשבמקביל למדתי בעזרתו נהיגה ברכב.
כשהוא שוכנע שאני נוהג היטב על האופנוע התקשרנו לרמלה שם היה מבחן הרישוי הן לרכב והן לאופנועים ונרשמתי למבחן.
יהודה נהג באופנוע מירושלים דרך שער הגיא. הוא היה מיומן וידע לתמרן בסיבובים החדים המתעקלים. אפשר לומר שהמהירות הייתה די גבוהה. משהו כמו 100 קמ"ש.
כשהגענו קרוב למחנה של פיקוד המרכז ברמלה, הוא האט את המהירות.
כמובן שהייתי גם חרד וגם סקרן כדי לקבל את רישיון הנהיגה על האופנוע. זה היה כעין חלום. נהיגה על אופנוע עושה משהו.
אתה מרגיש מרחף כמו ציפור דרור.
רעש האופנוע משדר לסביבה. "זוזו. אני כאן. אני עוקף ולא מהסס.
אין פקק תנועה שיעצור אותך. בקיצור אתה מרגיש מלך. מלך הכביש.
עושה ככל העולה על רוחך.
והנה בעוד כשעה אני מקבל את הרישיון ואז אני מלך. אני הוא זה שאנהג את האופנוע בחזרה לירושלים ויהודה יהיה זה שישב מאחור.
אנחנו בכניסה. הרישיון, אם הכל יעבור בהצלחה יהיה בידי.
הנסיעה יחסית איטית. אנו נכנסים לכביש כשמשני צדדיו מזדקרים עצי אואקליפטוס. אנחנו מבחינים בצריפים ובבתים של מחנה הפיקוד.
תוך כדי נסיעה האופנוע מתפרק לשניים. יהודה עף לצד אחד של הכביש כשהוא פצוע וחבול. ואילו אני עפתי אל הצד האחר גם כן פצוע וחבול. למזלנו, נפצענו בצורה קלה.
יהודה הזמין גרר שהעמיס את האופנוע ולקחו לבסיס המשטרה הצבאית בירושלים.
ואני מהרהר. יש אלוהים בשמיים. שכן אילו האופנוע היה מתפרק בירידות החדות מירושלים לשער הגיא במהירות של 100 קמ"ש לא הייתי בחיים. 'לא אופנוע ולא בטיח'.
החלום נגוז. אין אופנוע ואני לא ציפור עפה ולא מלך הכביש.
שנים לאחר מכן קבלתי את הרישיון לאופנוע במשרד הרישוי בחולון.
כעבור כחודשיים לאחר שהתאוששתי מהמכה, לא התייאשתי
והמשכתי בלימודי הנהיגה הלא רשמיים על רכב. פעם על
קומנדקר ופעם על טנדר. לא ידענו מה זה "ל".
גם להוצאת רישיון לרכב לא היה בירושלים משרד רישוי ואז נאלצנו שוב לנדוד לרמלה.
שוב יהודה היה זה שנהג בטנדר בדרך לרמלה. הוא מעודד
אותי. "אל תדאג יומי. הפעם המכונית לא תתפרק. שמור על קור רוח ואני מבטיח לך שאתה נוהג בדרך חזרה לירושלים."
כל הדרך, ליבי דפק בחוזקה. ידעתי שיש הקפדה בקבלת
רישיון נהיגה.
הגענו לרמלה ואני ממתין לבוחן. ממתין ורועד מפחד. איני יודע מדוע בוחני רכב משרים עליך פחד. הם מתנהגים כאילו היו האלוהים בכבודו ובעצמו. הם ידעו שלאדם המגיע לקבל רישיון יש חרדות כי זה חשוב לו. לכן, היו כאלה שהתעללו בנבחנים.
הזמן כאילו לא זז. אני כבר סקרן לראות איך נראה הבוחן.
האם הוא חייכן, האם הוא נוקשה.
לבסוף, לאחר המתנה לא ארוכה אבל מורטת עצבים, מגיח לו בוחן חמור סבר. הוא נכנס לטנדר בלי לומר שלום ובלי לשדר נועם. הוא מורה לי "סע". אני מכניס למהלך ולמזלי התחלה טובה.
המהלך נכנס ללא תקלה. לחצתי גז בהדרגה והמכונית החלה לנוע.
מהירות הדרגתית ולא מהירה. נראה היה שהבוחן לא שקט.
התרחקנו משהו כמו 300 מטר והוא פוקד עלי. "עצור!"
ואני שואל את עצמי כשאני רועד. "מה כבר נכשלתי?"
הרי טרם החל המבחן. הבוחן יוצא מהמכונית ומבקש, פוקד משהו. "שב במקומי. אני נוהג". הוא התיישב במקום הנהג
ואני לידו. מבלי להוציא הגה הוא דוהר במהירות עצומה.
הוא מגיע לאיזשהו מבנה מוזר. גדר גבוהה עם חוטי תיל
ושומר על מגדל .
המתן לי כאן אני לא אשתהה הרבה.
אני מבולבל. איני יודע להיכן נקלעתי. לאחר כרבע שעה, הבוחן מתיישב ליד ההגה ודוהר בחזרה למשרד הרישוי.
"אני מתנצל על שהיית צריך להמתין לי. זה היה חשוב לי מאוד. הייתי צריך לבקר את אחי השוהה בבית סוהר.
תאמין לי שתפרו לו תיק. הוא לא אשם."
כשהגענו משהו כמו 300 מטר מהמשרד הוא עצר ובקש
אותי להחליפו.
התיישבתי ליד ההגה ונהגתי את המרחק הפעוט.הגענו למשרד והוא נעלם לתוכו. יהודה ניגש אלי ושואל "נו איך עבר המבחן?, ואני משיב. "תיכף אסביר לך. לא עתה".
הבוחן ניגש אליי, מוסר לי את הרישיון ואומר לי עם חיוך שאינו מתאים לבוחנים:
"מברוק. סע בזהירות. שמור על עצמך".
אני אומר לוף" תודה רבה". הוא מבין ואני מבין שמה שקרה זה סוד כמוס.
וכעבור כמה דקות הוא הגיש לי את רישיון הנהיגה שלי.

לאחר מספר שנים, מוניתי למפקד ההאזנה בבסיס ירושלים שעל הר-קרן. גרתי אז בתל-אביב והייתי פוקד את הבסיס כל יום. הנסיעה הייתה בכביש עוקף לטרון ואז היא נמשכה כשעה וחצי ויותר במקום שעה אם נוסעים כפי שנוסעים היום.
נהגתי במכונית הצרפתית דה-שבו. אני עולה אתה לירושלים.
היא, המכונית, אינה מהירה בעלייה לירושלים.
על אף זאת אני מצליח לעקוף משאית ישנה, מקרטעת, זוחלת כמו צב, פחים רועשים כמעט מתפרקים. משאית זו הייתה עמוסה בזיף זיף, חול לצרכי בניה שהייתה בדרכה מאשדוד לירושלים.
אני מנופף בידי לשלום לנהג המשאית. הנהג היה לא אחר מאשר מיודענו יהודה.
כך הוא החל את חייו האזרחיים. הוא על משאית ואני בצבא הקבע ביחידת ההאזנה שנקראה אז "שפן" והיום 8200. יחידה יוקרתית ומהוללת.
ממשאית אחת ישנה הוא רכש עוד משאית והושיב עליה את אחד מאחיו. וכך היה לו, ליהודה, צי של 4 או 5 משאיות שהובילו זיף זיף.
יהודה אינו אדם שדורך על המקום.
לימים הוא החליט לרכוש תחנת דלק ומסעדה שהיו ממוקמים על אם הדרך שבין הר-טוב לשער הגיא. אז נסעו לירושלים בדרך העוקפת, כי הירדנים ישבו במשטרת לטרון.
את תחנת הדלק והמסעדה פקדו אוטובוסים ומכוניות פרטיות.
המקום שקק נוסעים רבים שביקשו לעשות הפסקה. לתדלק וגם לחטוף ארוחה. הייתה זו השקעה טובה לכל הדעות.
האנשים שלמו במזומן ולא היה סיכוי ולו הקלוש ביותר שאוטובוס לא יוריד נוסעים. היה גם סידור שנהגי שהאוטובוסים אכלו במסעדה חינם אין כסף.
אני כבר לא בירושלים. אני מפקד בסיס ההאזנה בדרום בבאר-שבע.
מלחמת ששת הימים באופק. ההמתנה הארוכה והמעצבנת, אפשרה לי לארגן את הצוותים השונים שיצטרפו לכוחות הלוחמים.
ואילו אני פקדתי על חולית ההאזנה שהייתה צמודה
לקצין המודיעין הפיקודי - יהושע שגיא ולאלוף הפיקוד שייקה גביש.
אנו חוצים את הגבול בעקבות הלוחמים. הלחימה קשה. חיל האוויר מכה במצרים ומאפשר לכוחות שלנו לדהור קדימה אל מרחבי סיני. כך אנו מגיעים לרפידים שם אלוף הפיקוד מחליט להתמקם. הדרך לרפידים הייתה זרועה בחללים רבים בעיקר מצריים. מראה קשה מנשוא.
אנו צמודים לזחל ההאזנה ומחפשים מעט צל בחום המדבר
הלוהט.
אנחנו כל הזמן נמצאים בסכנה. אם מצד מטוסים מצריים בודדים המנסים לתקוף ואם מצד חיילים מצריים.

צוות ההאזנה קולט תשדורות של האויב. הצוות היה ערוך
מכל הבחינות כמו: בינה רשתית, שבירת קודים, תרגום מערבית לעברית ועוד. באופן שקצין המודיעין הפיקודי קבל את הידיעות לאחר שקבלו את הטיפול הדרוש.
היה זה ניצול מודיעיני בזמן אמת. ההצלחות היו אדירות.
חלק מהצוות עסוק בהאזנה והחלק האחר נח לו כשהוא נשען על הזחל.
לפתע ברדיו משדרים משהו מרגש מאוד מחזית אחרת. אנו שומעים את המשפט: "הכותל בידינו" ולאחר מכן "משטרת לטרון בידינו"
הדרך לירושלים נפתחה.
צהלה. חיבוקים. בעצם כל עם ישראל חווה את החוויה הנפלאה.
גם אני נרגש ואפילו מזיל דמעה. שהרי נולדתי בירושלים וכה כמהתי לגעת בכותל. לנשק את האבנים הענקיות שנותרו מחורבן הבית השני. ואז אני נזכר בסיפור על חורבן הבית השני. על מלחמות האחים. על בזיזת המנורה והזהב הרב שהעשיר את רומא. היה זה טיטוס שצר על ירושלים.
כשמפקדי הלגיונות בקשו לפרוץ פנימה הוא אמר להם:
"בשביל מה לנו. הרי הם היהודים יעשו את העבודה עבורנו."
וכך, לצערי קרה.

אני מבטיח לעצמי שבתום המלחמה אני נוסע לבקר בכותל.
החיבוקים של אחד את השני, ביטויי השמחה והחיבוקים בינינו נמשכו כל העת.
איזו ידיעה אדירה. כיבוש העיר העתיקה והכותל ומשטרת
לטרון. לא עוד נסיעה עוקף לטרון. אלא נסיעה קצרה ואתה בירושלים. איזו התפעמות מרקיעת שחקים. אלוהים אדירים.
העיר העתיק והכותל בידינו. שהרי, בגללם ירושלים נחשבת לאחד מ-7 פלאי עולם.
אני מתעשת ואומר לעצמי: בודאי יש אדם אחד שאינו שותף לשמחה. בודאי עולמו חרב עליו. ההשקעה בתחנת הדלק ובמסעדה
ירדה לטמיון. הרי אפשר לקבל התקף לב מאירוע שכזה.
זו הייתה השקעה שיהודה לא תאר לעצמו שתרד לטמיון
לא בגלל שגיאה על החלטה כלכלית, אלא בגלל מלחמות שלא ניתן היה לצפות מראש.
כולי שאלות שאין לי תשובה אני רחוק מיהודה ואין תקשורת אתו. אני מודאג מאוד, שכן לא קל לעבור משבר מסוג זה.
אני אתו, אך איני יכול להביע ולו במילים את תמיכתי בו ובסביבתו. הרי יהודה ידיד נעורים ופקדתי את ביתו ובית הוריו הנפלאים. איזה הורים. קשה למצוא זן מסוג זה בדורנו.
לא תיארתי לעצמי עד כמה צדקתי.
לאחר זמן, יהודה סיפר לי את הסיפור המצמרר.

כדי לרכוש את המסעדה ותחנת הדלק הוא נאלץ למכור כמה
מהמשאיות, למעט אחת. היה חסר לו כסף והוא לווה מזקנות שצברו גרוש לגרוש ולירה ללירה.
הוא נכנס לחובות בלי לדעת איך יחזירם. כאב לו במיוחד על הזקנות המסכנות. איך הוא יכול להסביר את אי היכולת להחזיר את הכסף שהוא חייב.
בצר לו שנתו נדדה. הוא אפילו קבל התקף לב.
הוא הפך והפך. לא השאיר אבן שלא הפך. איך פותרים את הבעיה של החוב הכספי.
איש לא בא לעזרתו. הוא היה שקוע מעל לראש. אפילו
את החוב לנשים הזקנות והמסכנות לא יכול היה להחזיר.
עובדה זו פגעה בו יותר מכל. הוא לא יכול היה להסתכל להן בעיניים.
"מה היה פשעי. הרי לא עשיתי רעה לאיש. נהפוך הוא
תמיד חיפשתי לעזור לקשישים וחסרי יכולת. סדרתי לאחי
עבודה מכובדת. לא היה חסר להם כסף. המסעדה ותחנת
הדלק היו מקור לחיי רווחה. והנה אני מקבל מכה כה אנושה עד כי איני יכול להסתכל בעיניים לא רק לאותן נשים זקנות אלא גם לרעייתי, לבנותיי לילדיי ולאחי".
יהודה היה מתוסכל מאוד. הוא נכנס לפינה. נכנס לאין מוצא.
כשנכנסים לפינה ולדרך שאין לה מוצא המחשבות מתרוצצות.

מנסים למצוא פתרון.. הפתרון קשה מנשוא. אם נוקטים בצעד זה אז אין צורך להסביר לאיש. הם כבר יבינו ויסלחו.
יהודה בחן בכובד ראש את האפשרויות העומדות בפניו.
לא היו רבות. הוא חשב על דרך מסוימת אך לא העז
להעלותה בפני איש.

היה זה שישי בוקר. הוא קרא לאחיו הגדול ואמר לו שעקב המצב הוא יוכל לקבל את המשאית היחידה שנותרה ושימשיך לעבוד בהובלת זיף זיף. לאחיו הצעיר יותר הוא מסר את האופנוע.
הוא שכב לישון שוב כשהמחשבות מתרוצצות.
הוא סידר לאחיו אפשרויות עבודה, לא כפי שהיו רוצים
אבל בכל זאת משהו. "אני כבר אסתדר" אך הוא לא ידע עדיין איך פותרים את בעייתו האישית.
הוא ניגש לילדתו ונישק אותה על המצח.
היא לא הבינה מדוע דמעה אחת זלגה על פניה.
"הרי הוא תמיד מנשק אותי לפני לכתי לישון. מדוע הדמעה. מה קרה לו שהוא עצוב?" שאלה הילדה.
וכך הוא ניגש לנשק את ילדתו האחרת ושני בניו.
הוא נשכב בוהה וחושב . איך לא. עם מחשבות מסוג
תוהים ובוהים ומודאגים.
לאחר שחילק את מה שנותר, אין דרך חזרה.
הוא המתין שהשחר יעלה. איש לא ידע מה החליט.

האם הייתה זו ההחלטה הקשה מנשוא?

שקט מסביב. רעייתו אינה מודעת למה שקורה בליבו של בעלה. היא יודעת על הקשיים ומודאגת מאוד.
ליהודה קשה להיפרד מהיקרים לו ביותר. האישה, הילדות והבנים.
יהודה אינו רגיל לבכות. הוא ידע קשיים אבל לא הקושי הזה להיפרד לעד מבנו ומהילדות הקטנות שלא עשו עוול לאיש.
מחוגי השעון זזים אולם משום מה הפעם הם זזים לאט.
הוא שומע את נקישות המחוגים. עוד נקישה ועוד נקישה.
הזמן חולף. חלפה לה שעה. חלפו שעתיים. נותרו עוד שעות ספורות לשמיעת קולו של התרנגול המצביע על בואו של יום חדש.
שקט של ליל שבת. תנועת המכוניות בירושלים פוסקת. בודדים הנעים בכבישים.
לא שומעים דבר. יהודה שומע את נקישות המחוגים. כשיש שקט כזה אז שומעים את נקישות המחוגים של השעון.
השעה קרובה לחצות. כולם ישנים. רק יהודה מתקשה להירדם.
איך אפשר להירדם? מחשבה רודפת מחשבה. ההתאבדות היא אחת האפשרויות. ואז מה קורה עם המשפחה, אלה הישנים סמוך לו.
אלה היקרים , ובמיוחד הילדים הקטנים שהלכו לישון.
מי יודע מה צופן הבוקר שלא נראה מעודד בלשון המעטה.
איזה בוקר איום מחכה לו ולהם.

בתוך כלל המחשבות נזכר לפתע בשיחה משמעותית ביותר שהייתה ליהודה עם נוצרי יווני בשם קלגלריס סרנטיס. לשיחה זו הייתה משמעות יתר בכל מה שקשור לאפשרות הקשה שצצה מידי פעם במוחו של יהודה.
סרנטיס זה היה נוצרי יווני מקורב ליהודה. היה לו ניסיון חיים.
אין כמו ניסיון חיים המשלב מעלות כמו ראיית הנולד
וכניסה למחשבותיו של הזולת. ואם גם לקרוא ולחוש את התנהגותו הצפויה של הזולת אז על אחת כמה וכמה. סרנטיס הריח מה שהולך פה והחל להיות מודאג.
התנהגותו ותנועות הגוף של יהודה בטאו מעבר לחרדה.
הרגיש שמשהו עומד לקרות.
וכך אמר לו סרנטיס:
"שמע יהודה. נדמה לי שאני יודע מה שעובר לך בראש. אם זה
מה שעבור לך אז אני רוצה שתדע . אילו אותם גברים שהתאבדו בגלל אהבה נכזבת, הם לא היו מתאבדים אילו ידעו עם איזה זונות הם חיו"
סרנטיס הוסיף: "בנושא הכלכלי. אילו אותם אלה שהתאבדו היו יודעים מה יקרה אתם בעתיד ובהמשך הדרך, הם לא היו מתאבדים".
שיחה זו, לדבריו של יהודה, היא שהצילה אותו.
מאוחר יותר, ואולי שנים לאחר מכן, יהודה רכש מסרנטיס את אחת האדמות לצורך בנייה. סרנטיס היה ראש הקהילה היוונית בירושלים וככזה הוא חלש לא רק על צאן מרעיתו אלא גם על נכסי דלא ניידי של הקהילה.

אך היה משהו אחר, מעשי שגם הוא הציל אותו.
אומרים שיש יד מכוונת. יש מי שקורא לה בשם "אלוהים".
הטלפון מצלצל. כאילו הייתה זו עוצמה מיוחדת. לא הצלצול הרגיל.
"מי זה יכול להתקשר בשעה כה מאוחרת ועוד בליל שבת" יהודה שואל את עצמו ומושיט יד ומרים את השפופרת.
על הקו היה אדם שאמר לו כך:
"שלום לך יהודה. אני מקווה שאיני מפריע לך בשעה זו של ליל שבת. כזכור אני חייב לך אלפיים שקלים. עד היום לא יכולתי להחזיר לך כי מצבי היה גרוע. אולם, נראה לי שעתה אוכל להחזיר לך אם תסכים לעשות עבודה. יש חומר מסוים בגולן שנכבשה לא מזמן.
לחומר קוראים טוף. חומר קל במשקל אך בעל נפח גדול.
אני צריך שאתה תעביר במשאיות שלך. יש לי קונים טובים לחומר הזה.
מהתגמולים שאקבל לא רק שאחזיר את חובי אלא אתה תוכל לעשות כסף טוב. שנינו נעשה כסף. אני צריך שתתחיל ביום ראשון. מה דעתך?" שאל האיש.
יהודה לא מבין מהיכן צמח האיש. הרי הוא כבר התייאש מהחוב. "הרי בעוד כמה שעות הוא לא היה משיג אותי" מלמל לעצמו.
יהודה החליט לקבל את האתגר.
ביום ראשון יצא יהודה לגולן ומצא שהוא יכול להעמיס טוף פי שניים ממה שהאיש ביקש. בו זמנית הוא הבחין במאות ואלפים של חביות שמן למכוניות הפזורות בשטח. הכל היה פרוץ. רק תבוא ותאסוף.
בתוך פרק זמן יחסית קצר , יהודה עשה לא מעט כסף שאפשר לו להחזיר את חובו לזקנות. כפי שאמר חברו.

הוא לא רק החזיר חובות אלא עשה כסף טוב הן מהובלת הטוף והן ממכירתן של חביות של שמן לתחנות הדלק.
יהודה שהוביל זיף זיף לקבלנים בירושלים נדלק על רעיון הבנייה. ממוביל זיף זיף הוא שאף להיות קבלן בעצמו.
הוא ראה בזאת אתגר. יש בכך סיפוק. במיוחד אם אתה
קבלן מצליח. שכן, אתה צריך לשבת על תכניות, לקבל
אישורים מתאימים מהשלטונות, להתקשר לקבלני משנה
עד שלבסוף אתה רואה את היצירה שתכננת.

יום אחד הוא החליט להיכנס לעסקי הבנייה. הוא בנה בית אחד קטן.
לאחר מכן בית גדול. ולאחר מכן שכונה שלמה. וקניון מפואר.
הוא עבר לבנות גם בתל-אביב וגם בחו"ל כמו בפורטוגל.
מה שמאפיין את יהודה, זה שהוא לא חוסך בחומרים והבניינים הינם איכותיים לתפארת.

מי שחשב שאחת מהדרכים למציאת פתרונות הינה התאבדות, אבל לא בהכרח , היום הוא אחד מהמובילים בבנייתה של ירושלים ועל כך הוא קבל תעודת הוקרה "כיקיר ירושלים"
משפחתו הענפה התרחבה. הילדות: האחת רופאת שיניים מצליחה והאחרת סגנית מנהלת בית-ספר ששמה הולך לפניה.
ואילו הבנים אחד עורך דין והשני מנהל קניון תלפיות בירושלים.
יש לציין עובדה אחת שהתוצאות מדברות בעד עצמן. יהודה השקיע לא רק בתחנות דלק ובבניינים. הוא השקיע גם בחינוך של הילדים והילדות.

כיום,יהודה חובק נכדים ונכדות. לא מזמן אחת הנכדות חגגה בת-מצווה.
הענקתי לה את ספרי "פנצ'ו הבלש". על פעילות מודיעינית באפריקה שיש בה גם תוכי וגם נסיכה.
לספר צרפתי תמונה של יהודה כשהוא בן 13 בר-המצווה.
כמובן שהנכדה התרגשה ובכתה.
כשיהודה ראה זאת הוא לא יכול היה לעצור מלבכות.
הוא אמר לי:
"יומי. איך שאתה מצליח לסחוט ממני דמעות" .
מרגש.!!!
דבר המחבר:
יכולתי לכתוב את הסיפור בעילום שם או בשם אחר. בלי
להזכיר את שמו של יהודה. ואולם בחרתי לשלוח לו את החומר
כדי שיגרע, יוסיף ויתקן.
משהו כמו שעה אחת עשרה. הנייד מצלצל ואני רחוק ממנו.
כנראה שהייתה לי הרגשה שהשיחה חשובה. ממש בשנייה
האחרונה, לפני שהנייד מתנתק, אני שומע את יהודה.
נחנק. בוכה. בקושי יכול לומר מילה.

"יומי. קבלתי את החומר בערך בשעה תשע. כמעט ואבדתי
את ההכרה. המזכירה שפכה עלי מים ולא הבינה מה קורה
אתי. כולי מלא התרגשות. אני לא חדל מלבכות. יומי. אתה החזרת אותי אחורה. איש לא ידע מה עובר עלי
כולל הקרובים ביותר. "
ואני אומר לו:
"מה שחשוב זו השורה התחתונה. חשוב לאן שהגעת. ואני בוכה ביחד אתו."
ואני אומר לעצמי:
"איזה בוקר מרגש" תיארתי לעצמי שאזעזע אותו, כי הסיפור מצמרר, עם סוף טוב, אבל עד כדי כך?
לכן גמלה בליבי החלטה שהסיפור על חברי יהודה יתפוס מקום נכבד, את המקום הראשון בין הסיפורים בספרי זה.
מקום ראשון? כן מקום ראשון.
חשבתי שאני מסיים כאן ועכשיו את הסיפור המרתק והמצמרר הזה.
אך האירועים לא מאפשרים. אני מקבל אינפורמציה שלא ידעתי עליה קודם.
אף כי אני חברו של יהודה עד היום הזה, התבהר לי, שיהודה לא שיתף אותי בדברים היפים שהוא עושה ועשה. אינני יודע מדוע אך אני מנחש שהדבר נבע מתוך צניעות.

בימים אלה, התפעלתי מיוזמותיו של ארקדי גיידאמק שאירח בתקופת מלחמת לבנון כחמשת אלפים איש ופינה לאילת משהו כמו אלף ושלוש מאות איש מאשדוד. זאת לצורך רענון והרחקה של תושבים מסכנת הקסמים המאיימת על אשדוד.
דבר גדול ואפילו ענק, לטעמי.

הסתבר שישנו חלוץ שעשה דברים דומים אך לא יצא בתרועות. גם לא לתקשורת. לחלוץ קוראים יהודה.
הרגשתי שאני חייב לתת לזאת ביטוי אפילו בקצרה. אני מדגיש בקצרה מפעולותיו של יהודה.
בנובמבר 2000 הוענקה ליהודה התואר "יקיר ירושלים" :
1.על בניית אלפי יחידות דיור במקומות שונים בירושלים.
2.על מילוי תפקידים ציבוריים שונים
3. על השתתפותו באחזקת בית הילדים "נווה הרואה" באשקלון.
4. על בניית האנדרטה לזכר הנופלים מיחידת הצנחנים מול
שער האריות.
5.על תרומתו בסתר למוסדות וארגונים שונים.

יישר כוח יהודה חברי.
יומי עיני - סופר.
http://www.yommi777.com
לרכישת ספרי האחרון - "נדיה", ניתן להתקשר להוצאה לאור "סער" בטלפון: 03-5445292
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב