שלב 2: שלב המודעות העצמית.
לא כל מי שחווה כעסים בילדות, מצליח להתמודד אתם ולנתב את דרכו בחיים הלאה. רק חלק מהאוכלוסיה מתמודד עם קשיי הילדות ומעסיק את עצמו בשאלות של מודעות עצמית וזהות אישית, לכן המודל הולך ונהיה צר. אלו שמתקדמים לשלב הבא במודל, שואלים את עצמם שאלות האופייניות לגיל ההתבגרות: 'מי אני?', 'מהי מטרת חיי? ', 'איזה אדם אני רוצה להיות כאשר אהיה גדול?', ' האם אני אעשה לילדים שלי כמו שהורי עשו לי או שאמצא דרך אחרת לחנך את ילדי?', 'איזה תוכן אני רוצה להכניס לתוך חיי?', 'לאן כל זה מוביל?', 'עד כמה אני רוצה לעשות את מה שמצפים ממני או להגשים את עצמי?' וכו'.
אריקסון קורא לשלב זה "זהות לעומת טשטוש" ?שלב גיל ההתבגרות שבו מתגבשת הזהות האישית של המתבגר. גיבוש הזהות האישית, נבנה מתוך זיכרונות הילדות החיוביים, ומתוך עוצמת הכעסים שהילד נושא אותם בתוכו.
כדי שהאדם יוכל להשיב לעצמו תשובות לשאלות קשות הקשורות לזהותו האישית, יש צורך בתהליך של התבוננות פנימית, התבוננות נקיה מציפיות של הסביבה ונקיה מהשפעות של ההורים. הרבה אנשים חווים את תקופת גיבוש הזהות האישית והגברת המודעות העצמית בגיל ההתבגרות, אך היום גיל ההתבגרות נמשך לגילאים מאוחרים ולעיתים ניתן למצוא אנשים מבוגרים כרונולוגית, שעברו את העשור הרביעי והחמישי לחייהם ועדיין מתלבטים בשאלות אלו של זהות אישית. כדברי השיר: " הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה, הוא שוכב על הספה בבית הוריו...". ישנם גם אנשים רבים שלא הגיעו לשלב זה והם עדיין שרויים בעולם התסכולים הילדי, ללא יכולת להמשיך ולטפס במעלה המודל.
שאלות של זהות אישית, ומודעות עצמית, אינן שאלות של תקופה אחת, שאלות אלו מלוות את האדם לאורך כל חייו, וכל פעם לובשות ופושטות צורה, אך עיקר השאלות מאפיין את תקופת ההתבגרות. עם זאת, בכל פעם כאשר אדם מתפתח, צומח, משתנה ומגיע לתובנות חדשות, הוא חוזר לשאלות היסוד ושואל את עצמו שוב ושוב, לאן פניו, מהי מטרתו, האם טוב לו, או שעליו לשנות את דרכו. אלברט אינשטיין אמר: "כדי לחיות חיים טובים יותר, עלינו להמשיך ולבחור ללא הרף את דרך חיינו". גייל שיהי בספריה: "מעברים" ו"גברים ומעברים", טוענת שכל עשר שנים האדם המודרני עובר שינוי המחייב מחשבה חדשה וההגדרות חדשות של השאלות הבסיסיות של חייו. המצפן האישי מכוון את האדם בגיל ההתבגרות נבדק ומכויל מחדש כל תקופה, כדי לבחון שהאונייה שטה לעבר היעד ש"הקפטן" החליט עליו.
בלי שאלות מסוג זה האדם הופך להיות שגרתי, בנאלי ומשעמם. אדם כזה דורך במקום. אנשים שרק חיים את חיי השיגרה, בלי לבחון את עצמם ואת סביבתם, לא מגיעים לשום מקום. הם חיים את הקליפה ולא את התוכן. הם חוששים משינוי ולכן הם נשארים באותו מקום וממשיכים לעשות את אותו דבר כל חייהם, לא בהכרח את הדברים שהם אוהבים, אלא את הדברים שהם רגילים להם. אנשים חוששים לשאול את עצמם שאלות של מודעות עצמית וזהות אישית, משום שהתשובות יכולות להיות מטלטלות ומזעזעות. לאנשים רבים יש חשש מאי ודאות ולכן עדיף בעיניהם לשמור על הקיים בלי לשנותו, בלי לשאול שאלות קשות מדי. אכן, כדי להסתכל פנימה לתוך עצמך, נדרש אומץ לב. נדרשת פתיחות ונכונות לשינוי. זה לא קל ולא ברור מאליו.
לכאורה, למסתכל מהצד, נראה שאלו החיים את החיים השגרתיים, ללא שינוי וללא התפתחות, חיים באורח חיים מאד נעים ויפה. שיגרה מבורכת. עושים כל יום את אותן הפעילות, נשואים לאותה בן או בת זוג הרבה שנים אפילו אם כבר לא מתאימים אחד לשני, מגדלים שנים שלושה ילדים, קמים כל בוקר לאותה עבודה, גם אם לא אוהבים אותה, חוזרים יום יום בשעה ידועה לביתם, מאכילים את הילדים, משוחחים אתם כמה דקות בדרך כלל לא שיחות משמעותיות, אוכלים את אותה ארוחה, רואים עוד כמה תוכניות בטלוויזיה והולכים לישון, כדי לקום בבוקר לעוד יום דומה. רוב האנשים החיים כך, מתפקדים היטב במציאות, אך החשש הוא שהם מתמקדים בקליפה ולא בתוכן. הם מצליחים להבחין בין הקליפה לגרעין ברגע של משבר, כמו פיטורין מהעבודה, גירושין, יציאת הילדים הגדולים מהבית, יציאה לפנסיה, מחלה או מוות. המבנה המשפחתי הבנוי בעיקר על הקליפה, קורס, והחלל שהוסתר כל השנים מתחת לקליפת השיגרה, מתגלה. הזוגיות שלא הייתה טובה כל השנים, פתאום נחשפת במלוא הווייתה, ההורות שלא הייתה במיטבה פתאום מתפוצצת כאשר נוצרים קונפליקטים עם הילדים המתבגרים או הילדים המבוגרים.
אנשים כאלו חווים משברים קשים כאשר הם צריכים להתמודד עם מצבים חדשים, עם מציאות חדשה השונה מחיי השגרה המרובעת, בחיקה החם והנעים הם תיפקדו היטב כל השנים. אנשים כאלו לא מצליחים למצוא עבודה חדשה, אחרי שעבדו שנים רבות באותו מקום עבודה, משום שקשה להם להסתגל לשינויים. אנשים כאלו נשארים בודדים, כאשר בן זוגם המתבגר הולך לעולמו והם נשארים לבדם, ללא תוכן משמעותי לחייהם. אנשים כאלו עלולים להיכנס לדיכאון עקב בעיות בריאות, מוות במשפחה, או כל צרה אחרת מסוג הצרות הנופלות עלינו במהלך חיינו. לאנשים כאלו היציאה לגמלאות היא צרה צרורה. הם לא יודעים איך למלא את הזמן הרב שנוצר להם כאשר סיימו את כל המסלולים שהחיים הנורמטיביים יצרו עבורם. כאשר הם מגיעים למפגש עם עצמם, הם מוצאים חלל גדול. בתור אנשים מבוגרים, הם חשים בודדים וגלמודים. אלו הם הזקנים שאף אחד לא דופק אצלם בדלת, ושהם מחכים לטלפון של אחד הילדים שיצלצל, כמו למשיח. אנשים אלו, בצעירותם, לא השכילו למצוא תוכן משמעותי לחייהם. רק בזקנותם הם מבינים את האמת הבסיסית והפשוטה, שהאדם שהינו אתה כרגע, אינו אלא סך כל הבחירות שעשית מהיום שבו נולדת ועד היום. אם הבחירות הללו היו רק נורמטיביות, חיצוניות, "קליפתיות" ולא אישיות, פנימיות, בסוף יש ריקנות, בדידות ועצבות. אל לו לאדם הבודד והעצוב לבוא בטענות אל אף אחד, משום שהוא עצמו יצר לעצמו את החיים כפי שהם נראים כעת - איש לא עשה זאת במקומו.
הסדנא למודעות עצמית היא המקום המתאים ביותר להתמודד עם שאלות של זהות עצמית: איזה תוכן אני רוצה להעניק לחיים שלי. המשתתף שמעלה סוגיות מסוג זה זוכה להתייחסות של הקבוצה לבעיותיו ולקשייו בחיים. הרבה אמפטיה מורגשת בקבוצה כלפי האדם המעיז לשאול את עצמו שאלות בקול רם. לא כל אחד יכול לעשות זאת, אך אלו שמעיזים "לעבוד" הם אלו שזוכים. "לעבוד" פירושו לחשוב בקול רם, מה באמת חשוב לי בחיים וכיצד אני מתגבר על הקונפליקטים הפנימיים בהם אני נתון, כדי ליצור לעצמי עולם טוב יותר.
כמובן שאין תשובה אחת נכונה לשאלות המהותיות של החיים. התשובה היא אישית לחלוטין ואין אפשרות ללמד אותה או לתת עצה. ישנם חברים בקבוצה הבוחרים לעזור למשתלם המתלבט ע"י מתן עצות. אך הקושי במתן עצות טמון בכך שהעצה מתאימה יותר לנותן העצה מאשר למקבלה. עצה אינה שיחה בגובה העיניים אלא מלמעלה למטה, מכלי מלא לכלי ריק. מילוי 'הכלי' לא יכול להיעשות ע"י גורם חיצוני, אלא הוא תהליך פנימי אישי, שבו כל אדם מחליט באילו תכנים הוא ממלא את חייו. אין שום אדם שיכול לעשות את ה"עבודה" הזאת בשביל השני. כל אחד חייב לעשות זאת בעצמו. כנראה שאי אפשר לגדול ולהתפתח בלי לסבול, בלי להתמודד, בלי להסתכן, בלי לנסות דברים חדשים ומפחידים.
הדרך לעזור למשתלם להתפתח ולגרום לו להסתכל על עצמו ועל חייו, היא למשב את התנהגותו ואת אמירותיו, משובים חיוביים או שליליים. משובים אפקטיביים הם כאלו החושפים לאדם תחומים שהוא לא רואה אצל עצמו; שהוא היה עיוור להם. המשוב הוא על אופן התנהגותו ומעשיו של המשתתף בקבוצת המודעות העצמית, "כאן ועכשיו".
הקבוצה פועלת כמיקרו-קוסמוס, בו מתרחשים תהליכים בין אישיים בזמן אמת. כמו בעולם החיצוני כך גם קורה בעולמה של הקבוצה. אך בהבדל מהעולם החיצון, התהליכים הבין-אישים הרבה יותר אינטנסיביים והם גם מנותחים ונלמדים לשם יצירת תובנות חדשות למשתלמים, בזמן התרחשותם. הכוח העיקרי שמניע את האדם ועוזר לו לשנות את התנהגותו ואת הבנתו את העולם, הוא המשוב. משוב גורם לתובנות חדשות ע"י כך שהוא פוקח את עיניהם הסומות של חברי הקבוצה הרואים את עצמם, דרך נקודת המבט של האחרים. הכוח של הקבוצה הוא כזה המאפשר לכל משתתף לראות את עצמו מנקודת מבט שונה. עשרה זוגות עיניים, ולפעמים חמישה עשר זוגות עיניים, רואות את המתרחש בקבוצה וממשבות את אותה סיטואציה בין אישית. משובים אלו הם המתנה הכי גדולה שיכולים חברי הקבוצה להעניק אחד לשני, בין אם הם משובים שלילים או חיוביים. המשתתפים בקבוצה חשים, לעיתים בפעם הראשונה בחייהם, כיצד הם נראים מבחוץ, ומה אחרים חושבים על התנהגותם. התהליך דומה לעיוור שמאור עיניו חוזר אליו. עיניהם של חברי הקבוצה נפקחות ופתאום הם מבינים את עצמם באופן אחר וחדש. רעש האסימונים המתגלגלים, כמעט ונשמע בחללה של הקבוצה.
משתתפים רבים שוגים באופן שבו הם נותנים לזולת משוב. ולכן חשוב להדגיש בפני המשתלמים שמתן משוב הוא רק לאירוע בו מדובר, ולא לאישיותו של המשתתף. בנוסף לטעות זאת, משתתפים רבים שוגים בכך שהם נוהגים לומר למקבל המשוב מה הוא היה "צריך" לעשות. המילה "צריך", עלולה לגרום למקבל המשוב להרגיש נחות, כאילו שהזולת יודע יותר טוב ממנו מה הוא "צריך" לעשות. לכן, יש להדגיש בפני המשתלמים שהמשוב הוא לא יותר מאשר ביטוי סובייקטיבי של רגשותיו של נותן המשוב. הוא אינו "נכון" ונותן המשוב לא יודע מה "צריך" לעשות. נותן המשוב רשאי לומר את רגשותיו כלפי האדם שביצע אירוע מסוים בחללה של הקבוצה, לא יותר ולא פחות. מקבל המשוב, יכול להקשיב ולהסכים או להקשיב ולדחות את המשוב. נותן המשוב הוא לא שופט ומעמדו אינו רם מאשר מקבל המשוב. על רגשותיו של נותן המשוב אי אפשר לחלוק ולכן יש לו מונופול עליהם. אף אחד לא יכול להגיד לזולת מה להרגיש וזכותו של כל אחד לומר את רגשותיו. אמירת התחושות אחד לשני על התנהגויות מסוימות, היא הדרך להעניק לזולת מתנה - משוב אפקטיבי. לימוד הקבוצה לתת משוב בגובה העיניים, ללא שיפוטיות וללא חריצת דין, הוא תפקיד מנחה הקבוצה והוא חשוב ביותר לשם יצירת קבוצה עובדת ואפקטיבית.
לצערנו, לא כל משתתף יוצא עם תובנות חדשות מהקבוצה. לא כולם משתתפים בתהליך. כל אחד לפי בחירתו. ישנם "היושבים על הגדר" ומחליטים לא להשתתף באופן אקטיבי בדינמיקה הקבוצתית. כמובן שמנחה הקבוצה אמור לכבד גם את אלו שלא משתתפים ולא להפעיל עליהם לחץ להשתתף. לא פעם, הקבוצה עצמה מפעילה לחץ על החברים שלא דיברו וגורמת להם להיפתח ולהיחשף. לפעמים, "עם האוכל בה התיאבון" וככל שחולף הזמן והקבוצה מתקדמת, עוד ועד חברים בקבוצה מפשירים ופותחים עוד כפתור בחולצה ועוד כפתור ומספרים את הסיפורים האישיים שלהם, מהם ניתן ללמוד על המשתלם וכמובן למשב את התנהגותו ואת סיפורו. מי שלא "עובד", כמובן שלא זוכה להתקדם ולא עולה לשלב הבא, שלב הוונטלציה.
הערה מיוחדת לשלב זה: שלב המודעות העצמית וקבלת המשוב, מתואר כשלב שני. מיקום זה הוא תיאורתי בלבד, משום שגם אחרי תום שלב זה, אנשים עוברים תהליכים של מודעות עצמית ושל קבלת משוב, אך השפעת תהליכים אלו אינה כה מכרעת כמו בשלב השני ואינה תנאי למעבר לשלבים הבאים. בנוסף לכך, כמובן ששלב זה מופיע גם תוך כדי השלב הראשון, שלב הילדות המוקדמת. אפילו ילד בגן מקבל משובים מחבריו ומסביבתו, אך המודעות העצמית לא מספיק מפותחת בשלב זה ולכן רק בשלב השני, המודעות העצמית מניעה את האדם קדימה ומאפשרת לו צמיחה וגדילה.
לא כל מי שחווה כעסים בילדות, מצליח להתמודד אתם ולנתב את דרכו בחיים הלאה. רק חלק מהאוכלוסיה מתמודד עם קשיי הילדות ומעסיק את עצמו בשאלות של מודעות עצמית וזהות אישית, לכן המודל הולך ונהיה צר. אלו שמתקדמים לשלב הבא במודל, שואלים את עצמם שאלות האופייניות לגיל ההתבגרות: 'מי אני?', 'מהי מטרת חיי? ', 'איזה אדם אני רוצה להיות כאשר אהיה גדול?', ' האם אני אעשה לילדים שלי כמו שהורי עשו לי או שאמצא דרך אחרת לחנך את ילדי?', 'איזה תוכן אני רוצה להכניס לתוך חיי?', 'לאן כל זה מוביל?', 'עד כמה אני רוצה לעשות את מה שמצפים ממני או להגשים את עצמי?' וכו'.
אריקסון קורא לשלב זה "זהות לעומת טשטוש" ?שלב גיל ההתבגרות שבו מתגבשת הזהות האישית של המתבגר. גיבוש הזהות האישית, נבנה מתוך זיכרונות הילדות החיוביים, ומתוך עוצמת הכעסים שהילד נושא אותם בתוכו.
כדי שהאדם יוכל להשיב לעצמו תשובות לשאלות קשות הקשורות לזהותו האישית, יש צורך בתהליך של התבוננות פנימית, התבוננות נקיה מציפיות של הסביבה ונקיה מהשפעות של ההורים. הרבה אנשים חווים את תקופת גיבוש הזהות האישית והגברת המודעות העצמית בגיל ההתבגרות, אך היום גיל ההתבגרות נמשך לגילאים מאוחרים ולעיתים ניתן למצוא אנשים מבוגרים כרונולוגית, שעברו את העשור הרביעי והחמישי לחייהם ועדיין מתלבטים בשאלות אלו של זהות אישית. כדברי השיר: " הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה, הוא שוכב על הספה בבית הוריו...". ישנם גם אנשים רבים שלא הגיעו לשלב זה והם עדיין שרויים בעולם התסכולים הילדי, ללא יכולת להמשיך ולטפס במעלה המודל.
שאלות של זהות אישית, ומודעות עצמית, אינן שאלות של תקופה אחת, שאלות אלו מלוות את האדם לאורך כל חייו, וכל פעם לובשות ופושטות צורה, אך עיקר השאלות מאפיין את תקופת ההתבגרות. עם זאת, בכל פעם כאשר אדם מתפתח, צומח, משתנה ומגיע לתובנות חדשות, הוא חוזר לשאלות היסוד ושואל את עצמו שוב ושוב, לאן פניו, מהי מטרתו, האם טוב לו, או שעליו לשנות את דרכו. אלברט אינשטיין אמר: "כדי לחיות חיים טובים יותר, עלינו להמשיך ולבחור ללא הרף את דרך חיינו". גייל שיהי בספריה: "מעברים" ו"גברים ומעברים", טוענת שכל עשר שנים האדם המודרני עובר שינוי המחייב מחשבה חדשה וההגדרות חדשות של השאלות הבסיסיות של חייו. המצפן האישי מכוון את האדם בגיל ההתבגרות נבדק ומכויל מחדש כל תקופה, כדי לבחון שהאונייה שטה לעבר היעד ש"הקפטן" החליט עליו.
בלי שאלות מסוג זה האדם הופך להיות שגרתי, בנאלי ומשעמם. אדם כזה דורך במקום. אנשים שרק חיים את חיי השיגרה, בלי לבחון את עצמם ואת סביבתם, לא מגיעים לשום מקום. הם חיים את הקליפה ולא את התוכן. הם חוששים משינוי ולכן הם נשארים באותו מקום וממשיכים לעשות את אותו דבר כל חייהם, לא בהכרח את הדברים שהם אוהבים, אלא את הדברים שהם רגילים להם. אנשים חוששים לשאול את עצמם שאלות של מודעות עצמית וזהות אישית, משום שהתשובות יכולות להיות מטלטלות ומזעזעות. לאנשים רבים יש חשש מאי ודאות ולכן עדיף בעיניהם לשמור על הקיים בלי לשנותו, בלי לשאול שאלות קשות מדי. אכן, כדי להסתכל פנימה לתוך עצמך, נדרש אומץ לב. נדרשת פתיחות ונכונות לשינוי. זה לא קל ולא ברור מאליו.
לכאורה, למסתכל מהצד, נראה שאלו החיים את החיים השגרתיים, ללא שינוי וללא התפתחות, חיים באורח חיים מאד נעים ויפה. שיגרה מבורכת. עושים כל יום את אותן הפעילות, נשואים לאותה בן או בת זוג הרבה שנים אפילו אם כבר לא מתאימים אחד לשני, מגדלים שנים שלושה ילדים, קמים כל בוקר לאותה עבודה, גם אם לא אוהבים אותה, חוזרים יום יום בשעה ידועה לביתם, מאכילים את הילדים, משוחחים אתם כמה דקות בדרך כלל לא שיחות משמעותיות, אוכלים את אותה ארוחה, רואים עוד כמה תוכניות בטלוויזיה והולכים לישון, כדי לקום בבוקר לעוד יום דומה. רוב האנשים החיים כך, מתפקדים היטב במציאות, אך החשש הוא שהם מתמקדים בקליפה ולא בתוכן. הם מצליחים להבחין בין הקליפה לגרעין ברגע של משבר, כמו פיטורין מהעבודה, גירושין, יציאת הילדים הגדולים מהבית, יציאה לפנסיה, מחלה או מוות. המבנה המשפחתי הבנוי בעיקר על הקליפה, קורס, והחלל שהוסתר כל השנים מתחת לקליפת השיגרה, מתגלה. הזוגיות שלא הייתה טובה כל השנים, פתאום נחשפת במלוא הווייתה, ההורות שלא הייתה במיטבה פתאום מתפוצצת כאשר נוצרים קונפליקטים עם הילדים המתבגרים או הילדים המבוגרים.
אנשים כאלו חווים משברים קשים כאשר הם צריכים להתמודד עם מצבים חדשים, עם מציאות חדשה השונה מחיי השגרה המרובעת, בחיקה החם והנעים הם תיפקדו היטב כל השנים. אנשים כאלו לא מצליחים למצוא עבודה חדשה, אחרי שעבדו שנים רבות באותו מקום עבודה, משום שקשה להם להסתגל לשינויים. אנשים כאלו נשארים בודדים, כאשר בן זוגם המתבגר הולך לעולמו והם נשארים לבדם, ללא תוכן משמעותי לחייהם. אנשים כאלו עלולים להיכנס לדיכאון עקב בעיות בריאות, מוות במשפחה, או כל צרה אחרת מסוג הצרות הנופלות עלינו במהלך חיינו. לאנשים כאלו היציאה לגמלאות היא צרה צרורה. הם לא יודעים איך למלא את הזמן הרב שנוצר להם כאשר סיימו את כל המסלולים שהחיים הנורמטיביים יצרו עבורם. כאשר הם מגיעים למפגש עם עצמם, הם מוצאים חלל גדול. בתור אנשים מבוגרים, הם חשים בודדים וגלמודים. אלו הם הזקנים שאף אחד לא דופק אצלם בדלת, ושהם מחכים לטלפון של אחד הילדים שיצלצל, כמו למשיח. אנשים אלו, בצעירותם, לא השכילו למצוא תוכן משמעותי לחייהם. רק בזקנותם הם מבינים את האמת הבסיסית והפשוטה, שהאדם שהינו אתה כרגע, אינו אלא סך כל הבחירות שעשית מהיום שבו נולדת ועד היום. אם הבחירות הללו היו רק נורמטיביות, חיצוניות, "קליפתיות" ולא אישיות, פנימיות, בסוף יש ריקנות, בדידות ועצבות. אל לו לאדם הבודד והעצוב לבוא בטענות אל אף אחד, משום שהוא עצמו יצר לעצמו את החיים כפי שהם נראים כעת - איש לא עשה זאת במקומו.
הסדנא למודעות עצמית היא המקום המתאים ביותר להתמודד עם שאלות של זהות עצמית: איזה תוכן אני רוצה להעניק לחיים שלי. המשתתף שמעלה סוגיות מסוג זה זוכה להתייחסות של הקבוצה לבעיותיו ולקשייו בחיים. הרבה אמפטיה מורגשת בקבוצה כלפי האדם המעיז לשאול את עצמו שאלות בקול רם. לא כל אחד יכול לעשות זאת, אך אלו שמעיזים "לעבוד" הם אלו שזוכים. "לעבוד" פירושו לחשוב בקול רם, מה באמת חשוב לי בחיים וכיצד אני מתגבר על הקונפליקטים הפנימיים בהם אני נתון, כדי ליצור לעצמי עולם טוב יותר.
כמובן שאין תשובה אחת נכונה לשאלות המהותיות של החיים. התשובה היא אישית לחלוטין ואין אפשרות ללמד אותה או לתת עצה. ישנם חברים בקבוצה הבוחרים לעזור למשתלם המתלבט ע"י מתן עצות. אך הקושי במתן עצות טמון בכך שהעצה מתאימה יותר לנותן העצה מאשר למקבלה. עצה אינה שיחה בגובה העיניים אלא מלמעלה למטה, מכלי מלא לכלי ריק. מילוי 'הכלי' לא יכול להיעשות ע"י גורם חיצוני, אלא הוא תהליך פנימי אישי, שבו כל אדם מחליט באילו תכנים הוא ממלא את חייו. אין שום אדם שיכול לעשות את ה"עבודה" הזאת בשביל השני. כל אחד חייב לעשות זאת בעצמו. כנראה שאי אפשר לגדול ולהתפתח בלי לסבול, בלי להתמודד, בלי להסתכן, בלי לנסות דברים חדשים ומפחידים.
הדרך לעזור למשתלם להתפתח ולגרום לו להסתכל על עצמו ועל חייו, היא למשב את התנהגותו ואת אמירותיו, משובים חיוביים או שליליים. משובים אפקטיביים הם כאלו החושפים לאדם תחומים שהוא לא רואה אצל עצמו; שהוא היה עיוור להם. המשוב הוא על אופן התנהגותו ומעשיו של המשתתף בקבוצת המודעות העצמית, "כאן ועכשיו".
הקבוצה פועלת כמיקרו-קוסמוס, בו מתרחשים תהליכים בין אישיים בזמן אמת. כמו בעולם החיצוני כך גם קורה בעולמה של הקבוצה. אך בהבדל מהעולם החיצון, התהליכים הבין-אישים הרבה יותר אינטנסיביים והם גם מנותחים ונלמדים לשם יצירת תובנות חדשות למשתלמים, בזמן התרחשותם. הכוח העיקרי שמניע את האדם ועוזר לו לשנות את התנהגותו ואת הבנתו את העולם, הוא המשוב. משוב גורם לתובנות חדשות ע"י כך שהוא פוקח את עיניהם הסומות של חברי הקבוצה הרואים את עצמם, דרך נקודת המבט של האחרים. הכוח של הקבוצה הוא כזה המאפשר לכל משתתף לראות את עצמו מנקודת מבט שונה. עשרה זוגות עיניים, ולפעמים חמישה עשר זוגות עיניים, רואות את המתרחש בקבוצה וממשבות את אותה סיטואציה בין אישית. משובים אלו הם המתנה הכי גדולה שיכולים חברי הקבוצה להעניק אחד לשני, בין אם הם משובים שלילים או חיוביים. המשתתפים בקבוצה חשים, לעיתים בפעם הראשונה בחייהם, כיצד הם נראים מבחוץ, ומה אחרים חושבים על התנהגותם. התהליך דומה לעיוור שמאור עיניו חוזר אליו. עיניהם של חברי הקבוצה נפקחות ופתאום הם מבינים את עצמם באופן אחר וחדש. רעש האסימונים המתגלגלים, כמעט ונשמע בחללה של הקבוצה.
משתתפים רבים שוגים באופן שבו הם נותנים לזולת משוב. ולכן חשוב להדגיש בפני המשתלמים שמתן משוב הוא רק לאירוע בו מדובר, ולא לאישיותו של המשתתף. בנוסף לטעות זאת, משתתפים רבים שוגים בכך שהם נוהגים לומר למקבל המשוב מה הוא היה "צריך" לעשות. המילה "צריך", עלולה לגרום למקבל המשוב להרגיש נחות, כאילו שהזולת יודע יותר טוב ממנו מה הוא "צריך" לעשות. לכן, יש להדגיש בפני המשתלמים שהמשוב הוא לא יותר מאשר ביטוי סובייקטיבי של רגשותיו של נותן המשוב. הוא אינו "נכון" ונותן המשוב לא יודע מה "צריך" לעשות. נותן המשוב רשאי לומר את רגשותיו כלפי האדם שביצע אירוע מסוים בחללה של הקבוצה, לא יותר ולא פחות. מקבל המשוב, יכול להקשיב ולהסכים או להקשיב ולדחות את המשוב. נותן המשוב הוא לא שופט ומעמדו אינו רם מאשר מקבל המשוב. על רגשותיו של נותן המשוב אי אפשר לחלוק ולכן יש לו מונופול עליהם. אף אחד לא יכול להגיד לזולת מה להרגיש וזכותו של כל אחד לומר את רגשותיו. אמירת התחושות אחד לשני על התנהגויות מסוימות, היא הדרך להעניק לזולת מתנה - משוב אפקטיבי. לימוד הקבוצה לתת משוב בגובה העיניים, ללא שיפוטיות וללא חריצת דין, הוא תפקיד מנחה הקבוצה והוא חשוב ביותר לשם יצירת קבוצה עובדת ואפקטיבית.
לצערנו, לא כל משתתף יוצא עם תובנות חדשות מהקבוצה. לא כולם משתתפים בתהליך. כל אחד לפי בחירתו. ישנם "היושבים על הגדר" ומחליטים לא להשתתף באופן אקטיבי בדינמיקה הקבוצתית. כמובן שמנחה הקבוצה אמור לכבד גם את אלו שלא משתתפים ולא להפעיל עליהם לחץ להשתתף. לא פעם, הקבוצה עצמה מפעילה לחץ על החברים שלא דיברו וגורמת להם להיפתח ולהיחשף. לפעמים, "עם האוכל בה התיאבון" וככל שחולף הזמן והקבוצה מתקדמת, עוד ועד חברים בקבוצה מפשירים ופותחים עוד כפתור בחולצה ועוד כפתור ומספרים את הסיפורים האישיים שלהם, מהם ניתן ללמוד על המשתלם וכמובן למשב את התנהגותו ואת סיפורו. מי שלא "עובד", כמובן שלא זוכה להתקדם ולא עולה לשלב הבא, שלב הוונטלציה.
הערה מיוחדת לשלב זה: שלב המודעות העצמית וקבלת המשוב, מתואר כשלב שני. מיקום זה הוא תיאורתי בלבד, משום שגם אחרי תום שלב זה, אנשים עוברים תהליכים של מודעות עצמית ושל קבלת משוב, אך השפעת תהליכים אלו אינה כה מכרעת כמו בשלב השני ואינה תנאי למעבר לשלבים הבאים. בנוסף לכך, כמובן ששלב זה מופיע גם תוך כדי השלב הראשון, שלב הילדות המוקדמת. אפילו ילד בגן מקבל משובים מחבריו ומסביבתו, אך המודעות העצמית לא מספיק מפותחת בשלב זה ולכן רק בשלב השני, המודעות העצמית מניעה את האדם קדימה ומאפשרת לו צמיחה וגדילה.
ראה באתר
www.eranron.co.il
www.eranron.co.il
