סיכום
כבר בתחילת היצירה הקורא נוכח לראות הפרדה חותכת בין המדומה הפנים ספרותי למדומה הספרותי פיקטיבי. ה"באמת" אינו אלא רובד פיקטיבי נוסף שאותו גולדברג מנצלת ליצירת האשליה הספרותית:
"נסיעתה של רות נגמרת מפני שהיא סוף סוף נוסעת באמת" (6).
שני מישורי המסע, המנטאלי והפסבדו- ראליסטי , זוכים להתייחסויות רבות במהלך היצירה, עובדה שלא מתיישבת עם ניסיון האשליה שבדרך כלל מנסה לפתח הספרות העלילתית. גם בשורה כגון:
"לא די לנסוע אל ערי הדמיון, צריך ללכת לגמרי". (47),
הנסיון מעורר תהיות האם הליכה "לגמרי" ריאליסטית יותר מנסיעה לערי הדמיון, האם המחברת יוצרת במתכוון מבוכה ובלבול אצל הקורא ואם כך הדבר, האם זאת לשם אילוץ אמפתיה של הקורא, שכן נדמה שאין הדבר צולח במיוחד. בהמשך נכתב :
"המסע שיצא מבריסל לפאריס עושה דרך ארוכה מחלון חדרי..עד דלתי הסגורה" (47),
משפט שלכאורה מקביל את אירופה הנחצית על ידי רות לחדר על מרחביו המצומצמים. האם לא די בבלבול בין "מסעה" של המחברת לזה של רות שיש גם להבדיל בין מסעה הנכתב של רות ל"מסעה" הנפשי שספק אם יש לו מקביל פיזי ספק אין?.
המשחק המתעתע על גבול הדמיון והמציאות מתרחש גם בתחום הבין אישי שאינו נדון בעבודה זו. רק לשם טעימה אוסיף כי אותו משחק מתעתע מגיע לנקודות בהן רות כותבת מכתב שלא נשלח, כותבת מכתב בשם עמנואל, מטילה ספק בצדקתה עקב שתיקתו (26), ומיתרת את חברתו בזמן מסעה (78) בעוד שברור כי כל מאווייה הרומנטיים נתונים לו.
אל תעתועים אלה נותן דעתו ריבנר, גם בשם גולדברג עצמה:
"אך ייתכן שלא צריך להתייחס אל יצירה זו בכובד ראש רב מדי. לאה גולדברג הסתייגה לפני מהספר הזה הסתייגות גמורה, ראתה בו בוסר נעורים וביקשה להעלים עין ממנו"?."אותה דמות שתאכלס את יצירתה של המשוררת, דמות ביניים בין "אני " ו "היא ", דמות שלובשת מסכה (ולעתים מסירה אותה בו בזמן), שמשחקת תפקיד (ולעתים מודיעה על כך).
דמות זו מופיעה כאן בהקשר ל "מטרה ספרותית" , כאילו זו כרוכה במשהו של מראית עין( גלגול מגלגולי הבבואה במראה?) , מראית עין שמבקשת להאחז בממשות ומתוך כך אך מעמיקה את עצמה..כאילו חורגת הכותבת מתחום הבדיון ופונה אל נמען שאיננו בדיוני".
אין ספק ברעיון מרכזי אחד ביצירה: רות נמלטת. רגליה ה"הולכות מכל מקום" (33), ה "נוסעות לבריגא" (מקום זר וחדש לה - 39), היודעות כיצד ללכת אל הדממה (39) , נפשה היודעת כין במסעה אין איש מחכה לה וכל ידידיה הלכו
(14 - שורה המהדהדת בשיר "זה מכבר" ) ואף על פי כן נמלטת אל הריק,
זו הנמצאת במצב נפשי רעוע וזקוקה לטיפות ואלאריאן (20,64,74), נמלטת אל הלא ידוע מגורל רומנטי שכנראה נחרץ לשחור או לבן והיא זו שמחפשת בכל זאת, את הצבע.
כבר בתחילת היצירה הקורא נוכח לראות הפרדה חותכת בין המדומה הפנים ספרותי למדומה הספרותי פיקטיבי. ה"באמת" אינו אלא רובד פיקטיבי נוסף שאותו גולדברג מנצלת ליצירת האשליה הספרותית:
"נסיעתה של רות נגמרת מפני שהיא סוף סוף נוסעת באמת" (6).
שני מישורי המסע, המנטאלי והפסבדו- ראליסטי , זוכים להתייחסויות רבות במהלך היצירה, עובדה שלא מתיישבת עם ניסיון האשליה שבדרך כלל מנסה לפתח הספרות העלילתית. גם בשורה כגון:
"לא די לנסוע אל ערי הדמיון, צריך ללכת לגמרי". (47),
הנסיון מעורר תהיות האם הליכה "לגמרי" ריאליסטית יותר מנסיעה לערי הדמיון, האם המחברת יוצרת במתכוון מבוכה ובלבול אצל הקורא ואם כך הדבר, האם זאת לשם אילוץ אמפתיה של הקורא, שכן נדמה שאין הדבר צולח במיוחד. בהמשך נכתב :
"המסע שיצא מבריסל לפאריס עושה דרך ארוכה מחלון חדרי..עד דלתי הסגורה" (47),
משפט שלכאורה מקביל את אירופה הנחצית על ידי רות לחדר על מרחביו המצומצמים. האם לא די בבלבול בין "מסעה" של המחברת לזה של רות שיש גם להבדיל בין מסעה הנכתב של רות ל"מסעה" הנפשי שספק אם יש לו מקביל פיזי ספק אין?.
המשחק המתעתע על גבול הדמיון והמציאות מתרחש גם בתחום הבין אישי שאינו נדון בעבודה זו. רק לשם טעימה אוסיף כי אותו משחק מתעתע מגיע לנקודות בהן רות כותבת מכתב שלא נשלח, כותבת מכתב בשם עמנואל, מטילה ספק בצדקתה עקב שתיקתו (26), ומיתרת את חברתו בזמן מסעה (78) בעוד שברור כי כל מאווייה הרומנטיים נתונים לו.
אל תעתועים אלה נותן דעתו ריבנר, גם בשם גולדברג עצמה:
"אך ייתכן שלא צריך להתייחס אל יצירה זו בכובד ראש רב מדי. לאה גולדברג הסתייגה לפני מהספר הזה הסתייגות גמורה, ראתה בו בוסר נעורים וביקשה להעלים עין ממנו"?."אותה דמות שתאכלס את יצירתה של המשוררת, דמות ביניים בין "אני " ו "היא ", דמות שלובשת מסכה (ולעתים מסירה אותה בו בזמן), שמשחקת תפקיד (ולעתים מודיעה על כך).
דמות זו מופיעה כאן בהקשר ל "מטרה ספרותית" , כאילו זו כרוכה במשהו של מראית עין( גלגול מגלגולי הבבואה במראה?) , מראית עין שמבקשת להאחז בממשות ומתוך כך אך מעמיקה את עצמה..כאילו חורגת הכותבת מתחום הבדיון ופונה אל נמען שאיננו בדיוני".
אין ספק ברעיון מרכזי אחד ביצירה: רות נמלטת. רגליה ה"הולכות מכל מקום" (33), ה "נוסעות לבריגא" (מקום זר וחדש לה - 39), היודעות כיצד ללכת אל הדממה (39) , נפשה היודעת כין במסעה אין איש מחכה לה וכל ידידיה הלכו
(14 - שורה המהדהדת בשיר "זה מכבר" ) ואף על פי כן נמלטת אל הריק,
זו הנמצאת במצב נפשי רעוע וזקוקה לטיפות ואלאריאן (20,64,74), נמלטת אל הלא ידוע מגורל רומנטי שכנראה נחרץ לשחור או לבן והיא זו שמחפשת בכל זאת, את הצבע.
