היחסים בין המיעוט הערבי והרוב היהודי ערב איתפאדת אל-אקצא.
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

היחסים בין המיעוט הערבי והרוב היהודי ערב איתפאדת אל-אקצא. 

מאת    [ 23/05/2006 ]
מילים במאמר: 2059   [ נצפה 6957 פעמים ]

 
 
היחסים בין המיעוט הערבי והרוב היהודי ערב איתפאדת אל-אקצא.

הרוב היהודי והמיעוט הערבי במדינת ישראל הם שתי קבוצות שחיות בחוויה חדשה ותחושות חדשות לגבי מעמדן החברתי שלא הפנימו אותן עוד. המיעוט הערבי השייך למעגלים יותר רחבים; לפלסטינים בשטחים, לערבים בעולם הערבי ולמוסלמים, מתקשה להפנים את תחושת המיעוט. היהודים שלאורך ההיסטוריה שלהם היו מיעוטים בארץ מושבם והפכו לרוב במדינת ישראל גם הם מתקשים להפנים את תחושת הרוב. הרבה מימדים קיימים לקונפלקט בין שתי הקבוצות, כגון הממד דתי, הלאומי והטריטוריאלי. בכל המימדים, המיעוט הערבי והרוב ההיהודי אינם מתמודדים אחד עם השני כשני מוניליטים אלא עם זהות חברתית רב מימדית לשתי הקבוצות.
מערכת היחסים בין הרוב היהודי והמיעוט הערבי במדינת ישראל היא מערכת מורכבת ובעייתית בגלל שזו היא מערכת הבנוייה על קונפלקט בין שתי הקבוצות על רקע לאומי דתי.
ציר יחסי הגומלין בין המיעוט הערבי והרוב היהודי נע משוויוניות בחלק מן הזכויות ויחסי דו-קיום תקינים עד לרמת הקצנה ורדיקליזציה משני הצדדים. במיעוט הערבי קיימות קבוצות רדיקליות. במחקר שערך סמוחה בשנת 1995, נמצא כי כ- 50% מבני המיעוט הערבי במדינת ישראל חושבים שהציונות היא תנועה גזעית, 26% מהם לא שבעי רצון מן האזרחות הישראלית, 7% תומכים בארידנטיזם ודחיית זכותה של מדינת ישראל להתקיים, בעוד שכמעט 30% מהם תומכים בהקמת מדינה מוסלמית על כל שטח פלסטין ההיסטורית. בקבוצת הרוב היהודית גם קיימת תת-קבוצה שתובעת לשלול זכויות אזרחיות מבני המיעוט הערבי ולא לתת להם זכויות דימוקראטיות ושהדימוקראטיה הישראלית תהיה "דימוקראטיה של אדונים". תת-קבוצה אחרת שמהווה 31.4%, לפי ממצאי אותו מחקר, אף דוגלת ב"טרנספר" וגירוש (סמוחה, 1998). לפי כך, מערכת היחסים בין המיעוט והרוב עוברת עליות וירידות ונעה מ"רגיעה יחסית" עד ל"כמעט מלחמה", מאז יותר מחמשים שנה.
המאבק בין שתי הקבוצות נובע בעצם בגלל ניגודים אתניים בין שתי הקבוצות שמתבטאים בתחרות על שליטה טריטוריאלית, פערים חברתיים-כלכליים ופערי כוח ועוצמה (יפתחאל, 1993).
הניגודים הבין אתניים מובילים לחוסר יציבות חברתית ופוליטית באזור. בכך הסכסוך הישראלי פלסטיני כחלק מן הסכסוך הישראלי ערבי במזרח התיכון מוסבר על ידי פערים בין קבוצתיים, בתחושת קיפוח של המיעוט הערבי בתוך מדינת ישראל וקבוצת הפלסטינים בשטחים במשך שנים רבות.
על קבוצת המיעוט הערבי עברו ועוברים תהליכים ושינויים מרחיקי לכת ורובם ככולם קשורים ליחסי גומלין בין שתי הקבוצות-הרוב היהודי והמיעוט הערבי. בין התהליכים הללו תהליך מואץ של מודרניזציה ועליה ברמת החיים, בגלל שהמהגרים הראשונים היו אשכנזים בעלי השקפות סוציאליסטיות ותרבות מערבית והם היוו קבוצת חיקוי לבני המיעוט הערבי. מאז 1967 וחידוש הקשר עם הפלסטנינים בשטחים התחיל תהליך של פלסטיניזציה שמבטא את הקשר הרגשי של בני המיעוט הערבי בישראל עם הפלסטינים בשטחים ובעולם והזדהותם עם מאבקם נגד היהודים אך הקשר הזה נשאר בספריה האדיאולוגית שלהם ולא מצא ביטוי מעשי בהתנהגותם היומיומית. תהליך מקביל שעבר ועובר על אוכלוסיית בני המיעוט הערבי הוא תהליך ישראליזציה שמוצא ביטויו בחיי היומיום של האזרחים ובו הם מגלים יותר שאיפות לשוויון זכויות ולדו-קיום יהודי-ערבי (Samooha, 1992). תהליך האסלאמיזציה גם הוא בין החשובים והחל בסוף שנות השבעים. לצד גורמים חיצוניים שלא ידונו כאן התהליך החל בהשפעת גורמים פנימיים של ריאקציה נגד מודרניזציה וגלובליזציה ומוצא את ביטויו במוצא שמחפשת האוכלוסייה מתחושת תסכול הנובעת מקיפוח האוכלוסייה.
בטוי אחד של המאבק בין שתי הקבוצות האתניות-היהודית והערבית הוא התחרות על השליטה הטריטוריאלית בגלל ששתי הקבוצות הן בעלות השקפות לאומיות ודרישות טריטוריאליות זהות למרות כל הניגודים התרבותיים-חברתיים ביניהן. הציונות שהיא תנועה לאומית יהודית פעלה ליישב את המהגרים היהודים בפלסטין שבשבילם היא ארץ האבות וליצור רוב יהודי שיסלול את הדרך להקמת בית לאומי ליהודים. החזון הלאומי של הציונות התגשם ב- 1948 והוקמה מדינת ישראל על 80% משטח פלסטין. לפני 1948, רק כ- 7% - 8% מאדמות המדינה היו בידי היהודים, וכ- 10% אחוז בסמכותו של הנציג של המנדט הבריטי. המדינה הגדילה את אחיזתה בקרקעות, ובשנת 2000 המדינה מחזיקה ב- 93% מהקרקעות בתחום גבולות הקו-הירוק. האדמות שהיו רכוש של הפלסטינים שגורשו או שברחו למדינות ערב ואלה שהם רכושם של הערבים שנשארו במדינה הופקעו. בשנת 2000 האדמות שבבעלות ערבית פלסטינית מהוות רק כ- 3.5% משטח המדינה. וגם שטח זה עודנו יעד לממשלות ישראל (יפתחאל, 2000). ב- 1976 הופקעו כ- 6.300 דונם ברחבי ישראל ובמיוחד באזור סח'נין, ב- 1997 הופקעו אדמות באום אס-סחאלי באזור שפרעם ובשנת 1998 הופקו אדמות אל-רוחה באזור אום אל-פחם. מדיניות הפקעת הקרקעות מונהגת בשטחי מדינת ישראל ובשטחים הכבושים משנת 1967.
המדיניות הזאת מתבססת על הכרזת המדינה כ"מדינה יהודית" ועל חוקי יסוד הכנסת. חוק מקרקעי ישראל משנת 1960 אוסר מכירת אדמת מדינה כי הקרקעות שהופקעו נמסרו למטרות התישבות, חקלאות ולכוחות הבטחון (יפתחאל, 2000). כך, המקרקעין בישראל, לפי חוק מקרקעי ישראל 1960 הוא של המדינה, של רשות הפיתוח או של הקרן הקיימת לישראל. הפעולות של הקרן הקיימת לישראל ושל מחלקת ההתישבות של הסוכנות בתחום גאולת קרקע, פיתוח אזורי ספר, הקמת ישובים וסיוע להתישבות מכוונת ומוגבלת למגזר היהודי. המוסדות האלה בנוסף להסתדרות הציונית וקרן היסוד הוגדרו כמוסדות לאומיים לכן שרתו במוצהר את המגזר היהודי בלבד בתחומי עליה וקליטה, פיתוח, התישבות וקרקעות (נויברגר, 1998).
בטוי אחר למאבק הוא פערי הכוח והעוצמה שהם כתוצאה מהמדיניות הציבורית החשדנית שננקטה נגד בני המיעוט הערבי שהמדינה ראתה בהם סיכון קיומי במידה ויחבורו לערבים במדינות שכנות. ראיית בני המיעוט הערבי אזרחי מדינת ישראל כחלק מן ה"אויב" נתנה לאנשי הממשל בישראל לגיטמציה, לדעתם, לנקוט כלפיהם מדיניות מיוחדת והדבר נתן להם תרוץ בטחוני שהעלו בפני האו"ם, מועצת הבטחון, עמותות זכויות האדם ומדינות העולם. התרוץ הבטחוני הזה היה המכוון העיקרי למדיניות הממשלה והוא התבטא בממשל צבאי בין השנים 1949-1966, ובהפקעת קרקעות ונסיון ליצירת תלות של הכפר הערבי בישוב היהודי מבחינה כלכלית ותעסוקתית. מדיניות יצירת התלות בין שני המגזרים המשיכה גם אחרי ביטול הממשל הצבאי ועודנה ממשיכה. בשארה (ראה למשל, בשארה, 1999) מצביע על התהוות ניו-קפיטלזם בישראל שמתבסס על המהפכה הטכנולוגית ועל ריכוזם של אמצעי הייצור בידיהם של הגושים הפיננסיים-תעשייתיים העיקרים שאין בהם דריסת רגל לערבים ולהון הערבי. הדבר גורם לפער כלכלי בין המיעוט הערבי והרוב היהודי שלא רק שלא יצטמצם אלא יתרחב בהתמדה.
עיקר אחר של מדיניות הממשלה כלפי בני המיעוט הערבי הוא הנסיון לחזק את ה"אזרחות הישראלית" של המיעוט הערבי וליצור זהות ערבית ישראלית ייחודית במטרה לנתק את בני המיעוט הערבי מהלאומיות הפלסטינית והערבית (חיידר, 1996).
בני המיעוט הערבי מחד סבלו ממדיניות הממשלה כלפיהם, שרואים בה מדיניות מפלה ויחסה לאזרחים על בסיס מוצא אתני ומאידך סבלו מסכסוך מתמשך בין עמם הערבי-פלסטיני ובין המדינה שהם אזרחים בה. הסכסוך המתמשך הזה והמדיניות הציבורית כלפיהם השפיעו מאוד על מערכת היחסים החברתיים בינם לבין היהודים.
בין שתי הקבוצות קיימים פערים חברתיים-כלכליים עמוקים למרות השתלבות הערבים בכלכלה הישראלית (כהן, 1990). ההשתלבות הזאת היא כפויה והיא תוצאה של אילוץ שנובע ממדיניות שיעדה, כאמור, יצירת תלות חד צדדית של בני המיעוט הערבי במגזר היהודי. מדיניות הממשלה הזניחה את הפיתוח הכלכלי במגזר הערבי, הפלתה את הרשויות הערביות מול היהודיות בתקצוב שוטף של שירותים מוניצפאליים, והגבילה את ההתארגנויות המקצועיות העצמאיות של הפועלים הערביים (Khalidi, 1988).
הפערים הכלכליים בין הערבים והיהודים מתבטאים בחלוקת העבודה בין שני המגזרים. חלוקת העבודה בנויה על בסיס אתני ולפי בסיס זה היהודים שולטים במרבית מקצועות הצוורון הלבן ותופסים עמדות הניהול (שנל, 1986).
במשרדי הממשלה קיים פער עצום בין מספר העובדים הערביים והיהודים וזה תוצאה של אי-קבלת עובדים ערביים למשרדים אלה או החמרה בתנאי קבלתם. כגון, קבלת יוצאי צבא בלבד.
ביטוי אחר לפערים הוא הפער בתקציב הכללי שמוקצב למגזר הערבי בכלל (דו"ח סיכוי, 1999) ולרשויות המקומיות הערביות מול היהודיות (רזין, 1999).
מבחינת המצב הסוציו-אקונומי של המועצות הערביות נמצא כי בשנת 1999, 78 רשויות מקומיות ערביות נמצאות במצב סוציו-אקונומי נמוך והן נמצאות לפי המדד הכולל של הלמ"ס באשכולות מ 1-4, לעומת זאת, במגזר היהודי רק 29 מבין 183 רשויות נמצאות באשכול הזה (עזאיזה, 1999).
במדינה קיימים חוקים שמובילים למצב הזה כמו חוק השקעות הון וחוק הטבות ליוצאי צבא. חלק מן הפערים בתחום זה הוא תוצאה של המדיניות הכלכלית שהונהגה כלפי המיעוט הערבי. המדיניות הזאת מנעה מתן שכר שווה לערבים-פלסטינים וליהודים עבור אותה עבודה והוחלט לשמור על פער קבוע בתגמולים כספיים לטובת היהודים (מנצור ובנזימן, 1992). אחרי הקמת המדינה נסגרו עסקים בישובים ערביים והוטלו הגבלות על פתיחת עסקים חדשים. פתיחת עסקים חדשים כרוכה בתשתית פיסית של המקום וזה מהווה בעיה חמורה בישובים הערביים, בגלל הבעיות הכרוכות בתוכניות המתאר של הרשויות המקומיות הערביות. היוזמה להכנת תוכניות המתאר ואישורן על ידי ועדות התכנון של משרד הפנים הינה תנאי הכרחי לפיתוח הישוב, החל מרישוי עסקים ומגורים, דרך פיתוח תעשיה, ועד לסלילת דרכים. היות כל ועדות התכנון, המרחביות והמחוזיות, מנוהלות על ידי יהודים מעקבת אישור תוכניות מתאר לרשויות מקומיות ערביות (חמאיסי, 1993).
תחום אחר נוסף שבו קיימים פערים נרחבים ביותר בין המיעוט הערבי לבין הרוב היהודי הוא חלק המיעוט בקבלת החלטות חשובות והכרעות בנושאים מדיניים, פוליטיים, חברתיים וכלכליים. בין שתי הקבוצות האלה קיימים הבדלים נרחבים ביחסי הכוח הפורמליים והבלתי פורמליים (יפתחאל, 1993). אוכלוסיית בני המיעוט הערבי אינה מיוצגת בכנסת, בממשלה ובמוסדות המדינה והציבור לפי משקלה היחסי באוכלוסייה הכללית. חברי הכנסת הערביים היו חברי מפלגות ציוניות ובעיקר מפלגת מפא"י שהעמידה בשורותיה ערביים והקימה רשימות ערביות נספחות אליה כדי להתחרות על קולות הערבים ודרך כלל הצליחה במשימה והשיגה את מרבית קולותיהם. בשנת 1988 נוסדה המפלגה הערבית הראשונה, מפלגת מד"ע (מפלגה דימוקראטית ערבית) שהקים דראושה אחרי פרישתו ממפלגת העבודה שהיה חבר בה מאז שנת 1965 ופרש ממנה עקב סכסוך עם מנהיגה, דאז, יצחק רבין על רקע אירועי האנתפאדה בשנת 1987 (רייטר ואהרוני, 1992). מאז, נוסדו מפלגות ערביות שביחד עם חד"ש מהווים גוש ערבי אבל אף ממשלה לא קבלה אותם לקואליציה, אפילו ממשלת השמאל-העבודה ומר"צ (בשארה, 1993).
בני המיעוט הערבי לא מקבלים תפקידים בכירים בממשלה; מעולם לא היה שר ערבי בממשלה ישראלית או שופט ערבי בבית המשפט העליון או פקיד בכיר במשרות בכירות אחרות. במקרים הטובים ביותר חברי כנסת ערביים מונו לסגני שרים במשרדים פחות חשובים, אבל גם אלה היו מקרים בודדים. במקרים דומים מונו חברי כנסת ערביים בוועדות שוליות בכנסת והיו נטולי כל השפעה ממשית. אפילו בתחום ההצטרפות למפלגות ציוניות ולהסתדרות העובדים סבלו הערבים מאפלייה. עד לשנת 1954 כל המפלגות הציוניות היו סגורות בפני הערבים. בשנה זו פתחה מפ"ם לערבים את אפשרות להצטרף לשורותיה. הסתדרות העובדים פתחה שורותיה רק בשנת 1959 בפני ערבים ועד לתאריך זה היא היתה מוגדרת כ"הסתדרות העובדים העבריים בישראל" (נויברגר, 1998).
היה נסיון של ממשלות ישראל להשאיר את בני המיעוט במעמד נחות וזה מתבטא במניעת, במשך זמן רב, הקמת מפלגה ערבית כלל ארצית, וטיפוח הזהות העדתית, המשפחתית והחמולתית ומניעת אוטונומיה מוסדית (Mari`, 1988). טיפוח הזהויות המקומיות הללו נעשה תוך ניצול המנהיגות המסורתית של העדות, החמולות והמשפחות. התרבות הקולקטיבסטית של החברה הערבית סייעה למדיניות זו. כלומר החמולות והמשפחות הגדולות, שדרך כלל התאגדו והתלכדו סביב ראשיהן לא ערערו על יחסו למדינה ולא על יחס המדינה אליו. לכן תמיכתו במדיניות הממשלה הביאה לתמיכת משפחתו או חמולתו בלי ערעור. הדבר הזה התבטא באחוז הצבעה גבוה בבחירות למפלגות ציוניות (רכס, 1993).
מערכת היחסים הסבוכה בין המיעוט הערבי והרוב היהודי שמושפעת ממדיניות ציבורית של הממשלות בישראל כלפי בני המיעוט ומוסברת על ידי תרוצים שונים ובעיקר בטחוניים, אבל נתפסת על ידי חברי המיעוט כאפלייה וקיפוח, עוברת, כאמור, תקופות קשות. אינתפאדת אל-אקצא מסמלת תקופה קשה ביחסים בין שני המגזרים. באינתפאדה הזאת בני המיעוט הערבי בישראל גילו הזדהות עם "אלאקצא"-המקום הקדוש ביותר למוסלמים בפלסטין ההסטורית- ועם בני עמם הפלסטינים.

רשימת מקורות
1. יפתחאל א. 2000. 'אתנוקרטיה', גיאוגרפיה ודמוקרטיה: הערות על הפוליטיקה של ייהוד הארץ1". אלפיים, 19, 78-105.
2. בשארה ע. (1993). "על שאלת המיעוט הפלסטיני בישראל". אצל: א. רם (עורך), החברה הישראלית, היבטים ביקורתיים. הוצאת ברירות, ת"א.
3. בשארה ע. (1999). בין אני לאנחנו- הבניית זהויות וזהות ישראלית, ירושלים דו"ח עמותת סיכוי, 2000.
4. חידר ע. (1996). "תפקיד ההתנגדות התרבותית בעיצוב הזהות הקולקטיבית: מחקר בזהות הקולקטיבית של ערביי ישראל". העתיד הערבי, 18, מס' 205, 25-48.
5. חמאיסי ר. (1993). מתכנון מגביל לתכנון מפתח ביישובים הערביים בישראל, מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, ירושלים.
6. יפתחאל א. (1993). המחקר על המיעוט הערבי בישראל, סקירה מס' 13, גבעת חביבה.
7. כהן ר. (1990). בסבך נאמנויות: חברה ופוליטיקה בחברה הערבית, עם עובד, ת"א.
8. מנצור ע. ובנזימן ע., (1992). דיירי משנה, ערביי ישראל: מעמדם והמדיניות כלפיהם, כתר, ירושלים.
9. נויברגר ב. (1998). המיעוט הערבי: ניכור והשתלבות, האוניברסיטה הפתוחה, ת"א.
10. סמוחה ס. (1998). "הישראלזציה של הזהות הקביבוצית והאורינטציה הפוליטית של הפלסטינים אזרחי ישראל-בחינה מחדש" אצל: א. רכס, הערבים בפוליטקה הישראלית ודילמה של זהות, מרכז משה דיין-אוניבירסיטת תל-אביב.
11. פפה א., (1992). האינתפאדה: מבט מבפנים, ת"א.
12. רכס א., (1993). המיעוט הערבי בישראל בין קומוניזם ללאומיות ערבית, מרכז משה דיין-אוניברסיטת תל-אביב.
13. שנל י., (1986). גיבושו של מרחב בישראל, אופקים בגיאוגרפיה, 17-18, אונ' חיפה, 49-76.
14. רזין ע. (1999). פערים תקציביים בין רשויות מקומיות ערביות ליהודיות האם מצטמצם הפער?,
ירושלים: מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות.
15. רייטר י. וראובן א., (1992). עולמם הפוליטי של ערביי ישראל, המרכז לחקר החברה הערבית בישראל, רעננה.

מקורות באנגלית

1. Al Hag, M., 1988, The Socio-Political structure of Arabs in Israel: External and Internal oreintation in Hoffman, J., Arab-Jewish Relation in Israel-A question in Human understanding. Bristol. Indiana. 92-122.
2. Gur, T., & Lichbach, M., 1986. ?Forecasting lnternal Conflictl;Comparative Political Studies, 9:3-38.
3. Khalidi, R., 1988. The Arab economy in Israel. Croom Helm, London.
4. Mari` M., 1988, ?Sources of Conflict in Arab-Jewish Relations in Israel?. In: Hofman, J. (ed), Arab-Jewish Relations in Israel-a Quest in Human Understanding, Wyndham Hall Press,
ד"ר מוסא חוג'יראת
תחום התמחות: פסיכולוגיה חברתית
תחום התעניינות: זהות, חברה, ערכים
תחום עיסוק: הוראה והרצאות
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב