דמיון או מציאות,מבט על "מכתבים מנסיעה מדומה" של לאה גולדברג- חלק א
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

דמיון או מציאות,מבט על "מכתבים מנסיעה מדומה" של לאה גולדברג- חלק א 

מאת    [ 23/05/2006 ]
מילים במאמר: 2427   [ נצפה 4606 פעמים ]

 
 
מבוא.

בכותרת המשנה של הפרק הפותח את ספרה של לאה גולדברג, מכתבים מנסיעה מדומה , נכתב משפט הכורך בתוכו מן הבעייתיות המחזורית, שמא המחזוריות הבעייתית המאפיינת את זיקת הפאבולה לריאליה ביצירה, זו הספרותית וזו המתייחסת לעולם הסובב את המחברת:
"מכתב אמיתי על נסיעה מדומה והוא גם הקדמה".
בנקודה זו אין הקורא מודע לשזירת המציאות בשני רבדים עיקריים של דמיון ספרותי. עם זאת, הלה נדרש לניגוד בגוף המשפט בין ה"אמיתי" לבין ה"מדומה". ייאמר מייד כי למראית עין אין סיבה שמונעת כתיבת מכתב אמיתי על נסיעה שבסיסה בדמיון , ולראייה ספרות מסעות רבה שמבוססת על פרי דמיונם של המחברים. עם זאת, נדמה כי המדיום המכתבי שנועד בבסיסו להעביר אינפורמציה בזמן אמת עומד בסתירה לנסיעה שאינה מתבצעת ב"מציאות" , ללא שייכות לעובדה שגם היא סיפורית פיקטיבית.
המחברת מודיעה/ מודה למפרע כי הנסיעה אינה עומדת במישור אחד עם המכתבים אותם יקרא הקורא, היא אף משתמשת במכתב הראשון כהקדמה לאותה נסיעה מדומה , במעין חריזה רמוזה ("מדומה"- "הקדמה" ) שנראית מעט מאולצת ושאובה ממשקל שירי. נדמה כי גולדברג מכינה את הקוראים מלכתחילה למסע דילוגים בין כמה רובדי סיפור פרי דמיונה , וכל שירצה להצטרף- מוזמן.
בהמשך הספר הקורא מקבל את האינפורמציה לגבי אמיתה אחת אליה יוכל להתייחס- הפרידה בין רות לעמנואל אכן התרחשה ,לגבי שניהם בלבד.
עמנואל, הוא הנמען המוצהר למכתביה של רות, הוא ה"נוכח" בחייה וכל הנסיעה המדומה מצויה ברובד שנכון עבור המחברת והקוראים בלבד.
אותה נסיעה מקבלת ביטוי שקוף מייד עם פתיחת הספר. גולדברג רוצה להבהיר מייד שני דברים: הראשון- מדובר בפיקציה פאר אקסלנס, השני- הפיקציה תהייה שקופה והצלחתה תהיה תלויה בנכונות הקורא לנוע בין הרבדים.
גם המחברת , במבואות הפרקים אותם ניתן לייחס לה עצמה, משתעשעת באותו דילוג בין הרבדים:
"הלא אפשר לעצום לשעה קלה את העיניים? ולחשוב שזהו המסע שלי.." (5)
וכן:
"הם דמויות מדומות כמו הנסיעה" (5)
ובהמשך הספר:
"החלום על חדר טוב יותר לא יהיה מציאות- ככל החלומות". (50)
בהמשך ישיר לאותו תעתוע מתודי מרבה גולדברג להשתמש בלקסיקון ספרותי ביצירה, הן כדי להסביר ישירות את כתיבתה והן כדי להבהיר את ענייניה האינטלקטואליים המרכזיים:
"הד אסוציאציות, בליל חרוזים, תמונות והלך נפש" (6)
"קראתי באותה תקופה את רומאן רולאן". (29) (דוגמא להתייחסות רחבה לעולמה הספרותי של גולדברג , כפי שמודגם בספר ושתובא בהמשך).
המחברת משקפת את המתודה המדמה והמדומה של רות במישרין ("לפני כל מכתב ממכתביה היא תופיע לפני קוראי בשבתה בעומק החדר בעיר מולדתה ובכתבה מכתב מפאריס או מבריסל" (6) , היא מקבילה וחושפת את הזהות בין הפרוטאגונוסטית לבינה עצמה ("המכתבים האלה הם פרי בדידותה של רות. פרי בדידותי הם" (6) וכך יוצרת לעצמה ראליה ספרותית כפולה ומכופלת שמאפשרת ביטוי עצמי רב ממדי.
ייאמר מייד כי לאותה הכפלה קיים מחיר של חוסר אמון. נדמה כי המחברת משתמשת בדמותה של רות להסתרת רגשות אותנטים בעצם הכתיבה בגוף שלישי נסתרת בפתיחות הפרקים. המחברת משימה עצמה כשחקן שאינו מסתיר את היותו שחקן (6) , ואכן יש בכך מן האמת, אולם אין דינה של סופרת כשחקן המהווה כלי שרת ולא מקור ראשוני של מסר אינטימי.
המחברת ממשילה את מצבה הסטאטי (עמ' 43) למסעה של רות ותוהה שמא אותו המסע היה לה לרועץ (50)בהשגת מטרותיה האישיות. אותן מטרות מתבהרות לעיני הקורא באיטיות, אך בהתמדה: בריחה מכישלון האהבה, אסקפיזם קיצוני הנושק אל המוות הנוכח נפקד במסע הכפול שלפנינו.
לעתים נדירות נשים לב לניגוד מרומז בין שתי הנשים : רות מצהירה מלכתחילה כי אינה בוכה על הפרידה (עמ' 7) ואילו המחברת פותחת את היצירה בציון הדמעה שירדה מבלי שים לב ( עמ' 7). ניגוד זה מתייחס כמובן לראליה הסיפורית ולא לראליה הסובייקטיבית של רות , מה שמקל על גולדברג להבדיל בין שני הרבדים ולבסס את הנסיעה המדומה של רות.
אהובה העוזב של רות, עמנואל או בשם החיבה הניתן לו אל ( גם שלילה וגם אלוהות בשמו , הלא עמנו השלמות ועמנו שום דבר מנקודת מבטה של המחברת), שותף למסעה של רות ושייך לרובד המדומה ביותר ביצירה אף כי בנקודה מסויימת גם הוא מוסיף לכאוס הספרותי:
"עד כה האמנתי, כי המסע ההוא, ..היה רק מסע ספרותי..אבל מכתביך הרבים מעידים שהמסע היה ממשי.." (24).
גם עמנואל, דמות בדויה בתוך סיפור בדוי בתוך יצירה ספרותית מוסיף ומתייחס לרבדים במסריה של רות אף כי קודם למכתבו מתנה רות את מכתבו כפוטנציאלי בלבד ולא קיים בתוך הרובד בה היא עצמה קיימת. רות בבריחתה מנסה "לשגות בכל אותם הדברים שלעולם לא יהיו מציאות" (44) ושקועה בניסיון שכנוע עצמי בפנטזיה ובאפשרויות למיצויה, ניסיון ההולם את מדיום המכתבים , "רומאן באיגרות" בו בחרה גולדברג ועליו מעיר ריבנר:
"הספר מכתבים מנסיעה מדומה , השני בספריה..עשוי במתכונת "רומאן באיגרות". צורה זו באופיה האינטימי וידויי מעוררת בקורא רושם של קירבה רבה אל כל המובא לפניו, ובראש ובראשונה אל הכותב (ת ) של האגרות עצמן. כאילו הוא נכנס בחדרי חדרים ולפניו פרקים אוטוביוגרפים. אך לא זו בלבד: "האגרות" גם מאפשרות למחברת להתעלם מן הצורך למסור דו"ח רצוף ומעוגן במציאות החיצונית; היא יכולה למסור רק אותם עניינים שעוררו בה הדים; היא איננה כפופה לשום חוק מלבד זה של עצמה; מצבי רוחה, הרהוריה, תגובותיה הם הקובעים דיוקנו של עולם. נקודת התצפית של הסובייקט הלירי נשמרת איפוא גם ביצירת הפרוזה הראשונה של המשוררת, אף שחלקו של החוץ- בפרקי התיאור ובסיפורי ההתרחשויות הקטנות- גדול מאשר בקובץ השירים, והוא מעין הרחבת התחום שראינו אותו מסומל בשירי האהבה. אגב, המכתבים, ,,,, מופנים אל אהוב נעלם ששמו אל, המשמש נמען רצוי להתרשמויותיה של הכותבת"
ריבנר מציין את הפוטנציאל האינטימי של סוגת "רומאן באגרות" אך מוסיף כי המחברת אינה מחויבת למסור אינפורמציה ישירה על העולם החיצוני לה. אי מחויבות זו ואי מילויה היא היא הניכור וחוסר האינטימיות המצויים כאילו להכעיס ביצירה זו הזועקת אינטימיות ופתחון לב מצדה של רות אך שבריריות ומצוקה מצד גולדברג.
בהמשך אסקור את גישת המחברת לעושר מוטיבים ביצירה ובמרכזם מוטיב הצבע המקיף את היצירה ומשקף את המסע הכפול אותו עובר הקורא לצדה של רות ולאורה של המחברת.

מוטיבים מרכזיים ביצירה.

מלבד מוטיב הצבע בו תתמקד עבודה זו מצאתי לנכון לסקור במידה מצומצמת יותר מספר רעיונות מרכזיים המלווים את היצירה לכל אורכה. ייתכן כי בסוגה הנדונה המושפעת עמוקות מכתיבה אישית ובין אישית, סממנים אחדים של כתיבה חוזרים ביתר תדירות מאשר בסוגות ספרותיות שונות . בשל כך נוכל למצוא מספר לא מבוטל של רעיונות שזורים במספר מכובד של מראי מקום ביצירה.
מוטיב הקשור קשר הדוק למוטיב הצבע המרכזי הנו מוטיב הדמדומים. לא ניתן להתעלם מהשכבה הפסיכולוגית של המינוח והמונח "דמדומים" המשקף ומשדר מעברים קצובים בין מציאות אחת למשנתה , שמא מציאות לדמיון, או אפילו דמיון לדמיון ובדיה לדמיון הבדיה.
גולדברג משתמשת במוטיב זה בשני רבדים- הרובד המתרכז בצבע המהבהב והרובד המתרכז במציאות הפיקטיבית המשתנה בהכרה ולהלן דוגמאות בהתאמה:
"אני אוהבת את הדמדומים הירוקים .." (20), "הייתה שעת בוקר מדמדמת ומעורפלה.. " (27), "צל הדמדומים כזבוב?" (38), "שעות הדמדומים היו קצרות" (61).
"..דמדומי מבטך המצל.." (8), , "..והפסימיזם המחניק של הסביבה המדומדמת" (28), "עצבונם המדמדם מול הזמן" (35), "הים היום כאותם דמדומי הסתיו" (43) .
המובאות מצביעות על משיכתה של רות ו/ או של המחברת עצמה לדמדום ולחוסר הבהירות, הן מבחינה אסתטית והן מבחינה בין אישית, שעשויה להצביע על נטייה מופרזת של רות למסתורין ושאיפה להתמקם על ציר חוסר הוודאות שתמיד משאיר סיכוי לשיפור , אף שטיבו אינו ידוע.
ההקבלה הקלה ביותר שניתן למצוא בין גולדברג הסופרת לבין רות הפרוטאגוניסטית היא ההתעניינות הרבה בחיים האינטלקטואליים , ואורח החיים המקורב לבורגנות האינטלקטואלית. אותו אורח חיים מתבטא במספר ממדים השזורים לאורך היצירה. ראשית, השפות הזרות. אדם מן היישוב שהיה יוצא למסע , עסקי נניח, באותם מקומות בהם עברה רות וכותב לעצמו או לאדם אחר , מעטים סיכוייו לשבץ מונחים בצרפתית (12 פעמים) , גרמנית (13 פעמים) ואנגלית (פעמיים) כפי שמשבצת רות באיגרותיה.
גולדברג משבצת התייחסויות פנים ספרותיות ואומנותיות רבות מאד. התייחסויות אלו טיבן שהכותב אותן מצוי ובקי בעולם הספרותי והאקדמי, רמז אוטוביוגרפי בולט ללאה גולדברג עצמה:
"אפשר כמעט לצטט את סוקרטס:.." (20), "..ואורי ניסן גנסין האהוב עלי מאד.." (26), "הנוואלה של מולטאטולי, "סעידיה ועדינדה' בצרפתית"(31), "מפני שקראתי לפני נסיעתי את "המשחקים והשעשועים" של דיהאמאל..בספרו של בארי "הצפור הלבנה"(56), "..איש המים מ"הפעמון השקוע" של הופטמן"(21), "כאותן השורות ב"יומן הסופר" של דוסטויבסקי" (23).

גולדברג / רות משבצות התייחסויות לתחומי אומנויות אחרים ומגוונים כגון ציור - לוויס קורינת (22), לייבל (28), ואן מין (36), "האלמונית מן הסיינה" (34),
בריגהל (39), קלף (41) ועוד רבים. רות כותבת לאל כי רצתה בעבר לכתוב מאמר על הדומם באמנות, משימה אותה ביצעה גולדברג במציאות.
גולדברג מתייחסת גם לתאטרון :"העגלון האנשיל" (22), "טורנדוט" (6), דוזה בתפקידי גולדוני (53);, למחקר הספרות : אינדיווידואליזם בספרות (23), קריאה אנטי פסיכולוגית (23) , ; למוסיקה: שמות פרקים במונח ה "אינטרמצו לירי " (24, 47), ז'אווה (45), פיאניסימו (51).
גולדברג, אשה משכילה מאד , אינה יוצאת מגדרה , בלשון המעטה, ליצור פרסונה נפרדת לפרוטאגוניסטית. היא מערבת את דעותיה ומשאביה האינטלקטואלים ליצור מעין בבואה שתסבול ותדמדם במקומה או בנוסף לה ושתשקף לקורא את עולמה של היוצרת.
מוטיב נוסף ונפרד ביצירה הנו מוטיב הזמן והמספרים שמעוגן היטב בתאריך הרשום בתחילת כל פרק/ אגרת. גולדברג מתעניינת בגילאים ובשעות ופורשת אותם לאורך היצירה:, "הטמפרטורה של הנפש עולה עד 39.9"(6), "..ואני שוב גימנזיסטית בת חמש עשרה"(9), "..כבת שבע עשרה. אולי אפילו שש עשרה" (12), "אותה בושה צורבת של תשע עשרה שנותי" (13), "קיים בערך מ1919" (13), "היה רוקד על הרצפה את המספר 8" (13), , "נולדו ומתו פה מיליונים, ביליונים וטריליונים" (13), "העיר בת ארבעת המליונים" (13), "עכשיו בדיוק תשע" (15), "סופרים צעירים בני ארבעים ומעלה" (16), "הבוהמה פה היתה מגיל שמונה עשרה עד שלשים.." (16), "במלחמת שלושים השנה" (18), "מאשר לשבת בחדר ולהתבונן במשך שעות ארוכות בתנועת מחוג השעון" (20), "במשך חמש עשרה שעות ליום (שבע אני ישן ושתים אני אוכל") " (25),
"בעוד ארבעים, חמישים שנה" (28), "אלפי ערים" (42).
גולדברג משתמשת במספר ובזמן (שעות, שנים, מספרים אסטרונומיים) בנדיבות וניתן לראות כי עמנואל (ראה דוגמא בעמ' 25) מקורץ מאותו חומר. אמנם זהו מכתב מדומה על ידי רות , אך נראה כי הן גולדברג והן רות אינן מסוגלות להפריד בין הרצוי באהוב לבין המצוי- שאינו קיים. המספרים הם פרי יצירת האדם שמנסים לסמן מחיצות וסדר בטבע הזורם. המספרים הגדולים, החל משנים רבות בחיי האדם(28) ועידנים בהיסטוריה מחזירים את יוצר המספר, האדם לממדיו הטבעיים. נדמה כי רות מנסה להכניס קצת ארגון בבלבול הנפשי בו היא שרויה(20), אך התוצאה היא הדגשת חוסר האוריינטציה הכללית(13), הדגשת תחושת האובדן (13) והקטנת האדם למול העולם הגדול (42).
מוטיב הצבע.

כמי שאמורה להעביר רשמים ממקומות רחוקים, רות מצטיירת כדמות בעלת כתיבה וכושר הבעה זורמים וציוריים.
הצבע ביצירה זו אינו מבטא את הטבע ו/או את הנוף האורבני בלבד , אלא גם את הלכי רוחה של רות ואת אלה של המחברת. גם אלה גם אלה מושפעים עמוקות מאופי התקופה ואופי המקום, אף על פי טענתה של רות (41) :
"הטבע דל בצורה ובצבע, נשמתנו היא הנותנת לכל את הגוון".
התקופה בה נכתבות האגרות היא פתיחת עידן הנאציזם בגרמניה. גולדברג משבצת את ערנותה לתהליך הפוליטי הקורם עור וגידים בין השאר באלמנט של צבע:
"רק באחד מהם, שהכתובת "גלידה" רמזה מעליו הסתובב צלב קרס אדום שחור" (10).
התפיסה הנשית הכללית ביצירה באה לידי ביטוי פעמים רבות באיורן של דמויות נשים על לבושן וצבעיהן. נדמה כי רות הפגועה והזנוחה מוצאת נחמה ביופי הנשי ומנסה לעורר געגועים בעמנואל, נמען מכתביה, ליופי צבעוני וססגוני זה:
"ליד חלונות בית המסחר סובבו זונות מצוחצחות, ?, נעולות נעליים גבוהות.. אדומות, צהובות, שחורות.."( 12).
"בלונדינית לבושה פרווה שחורה ונעליים גבוהות אדומות" (12).
"..נשים במטפחות שחורות, שמלות אדומות..קצת מגני בוואריה המוזהבים" (27).
"'אדום'? ורמזה באצבעה כלפי צבע חולצתה, עזר לצרפתית הגרועה שלה. 'שחור' - ורשמה בידה צלב על ברכיה." (37)
"אמו של הכושי, צרפתייה יפה, בלונדית. גבוהה ודקת גזרה". (57)

הגברים שמתארת רות צבעוניים במידה מעט היתולית ואין היא מתייחסת אליהם בכובד ראש ובמלנכוליה כפי שעושה אל מול הנשים הנקרות בדרכה:
"בזמן האחרון מלך פה המלצר לוקס. הוא היה אדום שהיה לפנים חום" (17 - שוב רמיזה לתהליך הפוליטי שעוברת גרמניה וסימבוליזציה של הצבע).
"לבוש שחורים כפאטאר קתולי". (22).
"אל ניקלמן הירקרק". (23).

הצבעים האורבנים שמביאה גולדברג לקורא הם ברובם קודרים, משובצים בשחור לבן, ולעיתים רחוקות מהווים כתם צבע על רקע אפור או שחור:

"הככר שממול הכנסיה היתה ריקה ואפורה" . (27).
"כשהחשמליות הצהובות מובילות למרחקים צהובים.." . (38).
"חומות אבן אדומות מתפתלות במורדי הגבעה..". (41 - ספק אורבני, מתאר עיר קטנה).
"ושעת בדידותי בחברת הים האפור נגמרה. גם השמש הציצה בעד וילאות האפר שלה והנה עזבתי את חוף הים עם הבניין הלבן והקל.. כנסיית אבן אדומה" . (44).
"בברלין יש יותר ירק מפאריס". (55).
"הרחוב עוד איננו לבן, רק פה ושם כתמי צחור כאותן כלניות? ?ובפנת הרחוב הציתה האשה הכהה?בתוך לובן ואפר הרחוב הרועד- שלהבת אדמדמה? "הלובן הנדיר הזה- השלג". (72).

תיאורי הטבע של גולדברג ססגוניים הרבה יותר ונוטים לפסטורליות אירופית בגישתם הכללית אל הצבע ולשירה של היוצרת. שלא בדומה לתיאורי העיר המועמדים תמיד, גם אם צבעוניים ,בצל האפרוריות , תיאורי הטבע סוחפים את הקורא למחוזות שיש בהם מן האופטימיות ממש:
"אני זוכרת את חופי הנאקאר המלבלבים?לבלב האפרסקי והכלניות ?היו כה רבות ולבנות, כאילו נשארו בין הירק האביבי, ובין גבעולי אשתקד בלים כתמי שלג שעוד לא נמס". (20).
"על כן אמרתי לחלון הלילה הזע, הכחול.." (תיאור נסיעה ברכבת- 26).
"..בימי סתיו בהירים מאד- בערמות עלים מהבהבים וכבים מתחת לרגלי וענפי לבנה דקים, חשופים ורכים על רקע תכלת השמיים?שמטבעות זהב נושרות לחיקה..שמים עגולים וחיוורים כגביע חרסינה סינית, ובשדרות שורפים את עלי אשתקד- מדורות כחלחלות, עשן שצבע הערפל לו מתמר השמיימה..". (35).
"ראיתיו כחול. כל כך כחול.. קרירות טובה היתה בתכלת זו..אולם הים ההוא הכחול..אפור וגדול הים..רק מעט ירק מבצבץ בעד האפר השקוף הזה..ודומה שהשמיים האפורים גם הם הנם רק המשך הים..". (43).
"ורודי נוצה כשלג הרים בשעת שקיעה.. עלי התדהר הצהובים". (52).
"עדיין הייתה בהירות בשחוקו האחרון של הסתיו. ?לחייהם כפירות סתיו מוצקים ורעננים האדימו ברוח?הייתה בהירות סתיו רוות כיסופים ודממה". (55).

הן בשיר "אחרי" מתוך טבעות עשן והן בשיר כגון " ימים לבנים"
שיצאו לאור כשנתיים לפני יציאת מכתבים מנסיעה מדומה ניכרת תפיסה פסטלית בהירה עד חיוורת של הצבע ביצירת גולדברג. עם זאת, הצבע מהווה מוטיב מרכזי מאד ביצירה זו שלפנינו ומשמש מכנה משותף להתייחסותה של רות לעובר אותה במסעה הרוחני ו/ או הפיזי.
הפטאליסטיות של רות נמצאת מעברה השני של הצבעוניות המבצבצת ממכתביה. היא טוענת (36) שבעצם יש רק שני צירופים של שחור ולבן ובצבעים אלה מלווה דרכה שלה , אך אל מול בסיס בינארי ודיכוטומי זה ניתן להציב את שפע הדמדומים המהבהבים ביצירה לפיו יש ואין אינם פטאליסטים כל כך כמו שחור ולבן ויש בם מן הגוונים והצבעוניות.
גולדברג מקדישה מכתב שלם לצבעים (וכן לריחות, עמ' 34) . מלבד אזכור אחד של אדום, כחול וזהב שכבר הובאו לפני כן ברשימה זו, גולדברג/ רות מתרכזת בצמד השחור והלבן ומביאה לפני הקורא פנטזיה בשני צבעים:
"ואני חושבת: אילו הרשו לי לבנות עיר לפי טעמי, הייתי בונה את כל הבניינים החגיגיים שיש לבן ושחור (אי אפשר להתעלם מן האסוציאציה של מצבות שיש)
. יש בו מן הנעלה. השכינה והסטרא אחרא- הרי זהו לבן ושחור בעינינו, המות והאבל- הפעולה החגיגית ביותר בחיי האדם- לבן ושחור, וטליתו של הגורל לבנה ושחורה היא. באמצעות לבן ושחור קל ביותר להתרומם לגובה סמלי, מפני שהצבעים האלה הם (על כל פנים להרגשתי) צבעים של שני ממדים, ולסמלים אין עובי".

לאורך היצירה נדמה כי רות מאוימת מגוני הביניים, מהמרווח שבין השכינה והסיטרא אחרא, מאותו "עובי" שהוא למעשה המטרה אליה מכוונת ומסיעה המחברת. הצבעים הם הביטויים ההולמים ביותר לסוד הנכסף וכך הם מבצבצים לכל אורך היצירה כ"גשרים בין היום ומחר".
לסיום פרק זה של העבודה בחרתי במובאה המשלבת בתוכה שרשרת אוקסימורונים ארוכה המתייחסת לעולם הצבע ולנקודת המוצא של המחברת בחלקים המיוחסים אליה ביצירה זו:
"הקווים ניטשטשו במקצת. אולם הזוהר הכהה של הצבעים היה רך וכבד כנשמה העוצרת בתוכה את יגון זמנה".

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב