איך בחודשיים וחצי אפשר לשנות את החיים לסטודנט עם ADHD /
עדי, מכינת ניצני מהו"ת
אני חושבת שאני יכולה לחלק את סיפוריי חיי לשניים- החלק הראשון הוא כל מה שהתרחש מילדותי ועד לפני שנה, והחלק השני זה בעצם כל מה שהתרחש אחרי שהתחלתי ללמוד במכינת ניצני מהו"ת. נשמע דרמטי מאוד אבל כל-כך מוחשי, אני חושבת שרק מי שהכיר אותי "לפני" ו"אחרי" יצליח להבין במה מדובר ולהתפעל מאותו שינוי.
כל חיי הייתי ילדה שמחה ונמרצת אבל יחד עם זאת הייתי מוצפת בתסכולים מרובים שנגררו עם השנים. ממש מגיל צעיר גיליתי קושי רב בלקיחת עצמאות והתארגנות נורמאלית לילדים בני גילי. זכיתי לתמיכה רבה מהבית שבין היתר כללה גם שיעורי עזר קבועים מכיתה ג', מה שחיזק בי כנראה את תחושת התלות באחרים והרחיק ממני את אותה תחושת מסוגלות. הזיכרונות משנות בית-הספר נושאים עימם רגעים יפים של פריחה חברתית, הוקרה לאותם אנשים טובים שניסו לעזור, מעורבות בטקסי ביה"ס, לקיחת חלק בוועדות ועוד... אך כל אלו לא כללו בתוכם למידה אמיתית או הצלחה משמעותית ולו הקטנה ביותר. האבחונים אשר עברתי מגיל צעיר היו מעורפלים למדיי ולעולם לא מיקדו את הלקות וכך הסתובבתי לי עם אותה כותרת מסוכנת שאני לקוית למידה וזקוקה לעזרה אבל לעולם לא ידעתי להסביר את הסיבה. ולא היה ניתן להתעלם מזה, נשארתי ילדה שמחה שהעבירה את זמנה בביה"ס תוך כדי איחולים ליום בו הלימודים ייגמרו, הסיוט ייפסק והעולם יהיה וורוד יותר.
סיימתי תעודת בגרות מלאה בחסד, כל ביה"ס נרתם לעזרתי בנושא- המנהל, המורים, החברים ובעיקר ההורים. כעבור חצי שנה התגייסתי לצבא, להפתעתי אותרתי לקורס קצינות, התחלתי את הקורס שלא היה פשוט עבורי כי למרבה הפלא באותה תקופה- הלימודים מתקילים אותנו כל הזמן והקשיים מחכים לי לאורך כל הדרך ולא רק בביה"ס. אבל כל כך רציתי לסיים את הקורס שגם שם כולם נרתמו לעזרה וסיימתי בהצלחה. אותו יום היה התרגשות גדולה מבחינתי וגאווה שקשה לתאר, כל זה אחרי שנים של כישלונות ואכזבות מרובות מהתוצאות. המסע שלי בצבא המשיך ואהבתי את זה כל כך, פתאום הבנתי כמה אני מסוגלת לבלוט ולהצליח ושציונים זה לא הכל, שירתתי במשך חמש שנים בצבא תוך תחושה של סיפוק וידיעה שמעריכים אותי באמת ושכאן אין מושג כזה לקות למידה והקשיים נשארו להם בביה"ס ועכשיו אני מול ההצלחות וידעתי שאין שום סיבה להשתחרר ולהיזרק שוב למים הקרים והלא נעימים שרק עשו לי רע. במחשבה שנייה, זה העסיק אותי כיון שכל חבריי כבר החלו ללמוד וגם כי חשבתי שאולי "עברה" הלקות הזאת שאז דברו עליה ועכשיו אני בוגרת יותר ומצליחה ועצמאית והחלטתי בקושי רב שעליי להשתחרר ולהתחיל את החיים האמיתיים כמו כולם, הבנתי שבאיזשהו מקום הצבא היה המפלט שלי ושאני צריכה להתמודד.
השלב הראשון היה אבחון שגילה ששום דבר לא חלף אלא אפילו החמיר ואני נלחצתי מאוד וראיתי איך הכל חוזר אליי אך באותו זמן גם שמעתי על מהו"ת אז ניגשתי, ושם מתחיל לו החלק השני שעליו דברתי בהתחלה. נתחיל בזה שלראשונה בחיי ביליתי עם קבוצה שכולם כמוני, פחות או יותר, כולם מאוד מבינים ותומכים וכבר התחושה היתה אחרת, נמשיך בזה ששם גיליתי את תרופת הרטאלין שהיה קסם מבחינתי וממשיך להקסים יום ביומו. סוף סוף באתי בבוקר בכייף, פעם ראשונה שגרמו לי להרגיש שאני בסדר אפילו בסדר גמור, שאני לא אשמה ושאפשר לתקן במידה מסוימת. מבחינתי זה לא היה אמיתי, הייתי צריכה לעבור את כל המכינה ואת השנה שאחריה כדי לכתוב כאן כמה זה אמיתי ומציאותי. איך בחודשיים וחצי אפשר לשנות לבן-אדם את החיים??? אז כמובן שאי-אפשר להתעלם מהעובדה שבאתי מאוד בשלה ובוגרת לאותו תהליך, המוטיבציה שלי היתה מאוד גבוהה לשנות ולהשתנות ויחד עם כל זה נולד משהו חדש שהביא אותי למקום שלם יותר, מבין יותר ומסוגל יותר. היום אני סטודנטית שנה שנייה בסמינר הקיבוצים במסלול לחינוך יצירתי לגיל הרך, אני יודעת איך ללמוד ויותר מהכל איך ללמד אחרים, כשהמחברת שלי עוברת בכיתה לצילומים אני נרגשת ואף אחד לא יודע מזה או בכלל יצליח להבין מה ההתרגשות, בשבילי זה עולם ומלואו אחרי שנים רבות של תלות וחיפוש אחר חברים שיעזרו ויתמכו. גם היום אני נעזרת בחברים טובים אבל הפעם זה כבר ממקום אחר, אני מסבירה לכולם בגאווה מה יש לי ועם מה נולדתי ומה קורה שם במוח שלי ויודעת לפרט לעומק הבעיה מה זו אותה הפרעה (היום אני כבר מבינה שזו מתנה יקרה).
המכינה בעלי לקויות למידה והפרעות קשב ללימודים גבוהים.
טלפון: 03-6901200
אתר:
http://www.smkb.ac.il/heb/?catid=1589
